וזוב.

פעם הייתה פומפיי. היא הייתה מקסימה לחלוטין, מופת לשגשוג ופריחה. סמל להצלחה. ואז וזוב החליט שנמאס לו והוא הקפיא אותה לתמיד בתוך עשן שחור ולוהט. מה שנשאר לנו זה רק לחכות.

16/07/07 | יום שני



אני יושב בצ'יץ' ביץ', מחכה שנינה תגיע, נשב ונדבר על ההופעה של טורי בסוף השבוע שיבוא. אני מעשן ופתאום, ברגע של היסח דעת, זה קורה. אני מתפקס ותוך שנה כל מה שניסיתי לסנן מהמוח, להיות מטושטש, הכל פתאום מתחדד ואני פתאום קולט את עצמי בוהה באויר, מפחיד איזה אוחצ'ה שנעמדה מולי ומתחיל לדמוע. אני רץ לשירותים, מתיישב על האסלה והנה מה שקורה בראש שלי באותם שני דקות:


דגניה א'

הדבר היחיד, היחיד, שעוד עובד ועובד מצוין. חודשים שכל יום שעובר מביא איתו צרות חדשות ושום דבר להישען עליו, שום חדשות טובות לא שמעתי כבר כל כך הרבה זמן שאני מתחיל לפקפק לגמרי אם זה תקופה או דרך חיים חדשה ובלתי אפשרית בעליל.

זו רשמית הסופה הכי ארוכה שהייתה לי מעולם. סערה מטורפת שלא נותנת לי שנייה של שקט ודורשת ממני להלחם על חיי, לגמרי כפשוטו, ומצד שני לגלות אורך רוח מיוחד ולנסות שלא להתפרק, ליפול או להכנע כמו שהגוף, ההיגיון והמצב דורש. אולי באמת הייתי צריך לאשפז את עצמי לפני חודש וחצי כשזה עוד עמד על הפרק. הכל, אבל הכל, התפרק ונחרב לו לאט לאט.

פעם כתבתי שעל מנת ליצור משהו חדש - מן ההכרח הוא להחריב משהו ישן. מקסים. רק שבחורבן הנוכחי לא יישאר ממני אוטוטו כלום לבנות ממנו חיים. החיים בגדו בי, כל דבר ששמרתי לי כמוצא אחרון נשרף במה שאני אוהב לקרוא לו "איוב!", הקללה הפרטית שלי. בטח עשיתי משהו נורא בגלגול הקודם.

אבל הכי חשוב, ואני לגמרי פותח פה ת'פה לשטן – בא נראה אותך, תהיה גבר ותראה לי משהו שאני לא יודע כבר – הכי חשוב: דגניה א' שרדה אותי. הדבר שהכי חששתי ממנו טרם התרחש: אני טרם הרסתי את הידידות החדשה הזו. כולם הכזיבו. לא, כאילו פור ריל: כו-לם. חוץ מדגניה. אם זה ארול, דייב, אלעד או סער. וזהו בעצם. ארבעה אנשים שניסו ומנסים לעזור לי ולאף אחד החיים לא דבש ולכל אחד מהם יש את הסרט שלו לככב בו ועדיין איכשהו זה עובד. אין פעם שניפגש ולא נלמד מחדש כמה שטוב לנו ביחד. אין לי מושג לאיפה זה הולך ואם פעם נהניתי להיות אלוהים ולדחוף מאחורי הקלעים בשקט, הפעם אני צריך שידחפו אותי.

אביתר אמר את זה לפני אבל אני מבטיח שאני מתכוון לזה יותר: כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם.

אני אוהב אתכם.


הדירה

קודם הצ'ק שחזר, שוב, לבעל הדירה שהתחלף ולא ידע את פרעה. הוא הכריח אותי לחתום על חוזה חדש ובו אני מתחייב לשלם על דברים שלא היו במקורי שטרם נגמר. חתמתי. ואז הייתה הצפה בדירה. והוא הביא אינסטלטור. ושוב הייתה הצפה. ואז המקרר שבק חיים. ואז אלו שתרמתי להם את הטלוויזיה הענקית שלי כשעוד הייתי פומפיי החליטו להחזיר לי אותה. שעות של תיאום, מביאים אותה לבית ומסתבר שהיא לא עובדת. ואז המזגן התקלקל.


הגוף

כשפליקס ואני היינו זוג הייתי ילד הומו שמנמן משכונה ד' ששוקל 120 קילו. הייתי מאושר ולא יכולתי שלא לראות כמה שאני עוצר את פליקס אז עזבתי אותו. ישבנו בדשא של 7 בארות בכניסה הצפונית של באר שבע והוא בכה הרבה.

אחרי זה התגייסתי והכרתי את ג'ורג'. אוי כמה שאהבתי את השקם ובאיזה קלילות מצאתי בחדר אוכל את האנשים הנכונים שאיתם צריך לדבר בשביל לקבל שני שניצלים ולא אחד. הכי הדהים אותי שכמה ששמנתי עדיין המדים שלי היו צרים על ג'ורג'. פעם צילמתי אותו בדירה שלנו מכוון את האם 16 על ג'ינה וכששמנו את התמונה בגיי דאר קיבלנו איזה אלף הודעות זועמות. לכו תסבירו למליון אנשים בחו"ל שאת המחסניות ממילא נהגתי לשכוח בבסיס ולא להסחב איתם באוטובוס ממז"י.

אחרי זה תל אביב. אלברט קינג, לא אקס רישמית. אהב אותי שמן. אפילו נהנה לגלח לי את הגב. אמר שהוא מת לספר אותי ואני סירבתי כי זו העבודה שלו ומי אני בכלל שהוא יבזבז עלי את הזמן שלו. אחרי חודשיים ביחד הוא הציע שנעבור לגור ביחד ואני חשבתי על זה וסירבתי. לא רציתי לסכן משהו יפה שמתחיל לאט ולא הספקתי להגיד "פיסטינג עד המרפק" ואלברט נעלם לי בכזו מהירות שלא משנה כמה פעמים אנחנו מנסים לגשר על הקרע הזה, פגישה פעם בשנה, עדיין, זה לא עובד.

לא מזמן ירון שאל אם זה בסדר שהוא מתאמן בשייפ ליד אלברט. אני אתעלם מהעקיצה אבל לא מהעובדה שאלברט, שכבר היה בחנות שלי עם המאהב הכושי שלו, מתאמן באותו הקניון בו אני עובד כבר אוטוטו שנה, באותה הקומה, אבל כמו כולם גם הוא בוחר לעשות את הסיבוב המתבקש ורק לא לפגוש בי.

לא מזמן נכנס איזה שמנמן חמוד וחייכן עם בן הזוג שלו לחנות ורצה למדוד איזה בגד ים ורק כשקלטתי את הקעקוע הבנתי שזה פטריק, האקס האגדי של אלברט. מה לכל הרוחות קרה לו? אני זוכר אותו לפני שנה דופק ריצה בלי חולצה על הטיילת ונראה מליון דולר. ואז אני קולט את היד של הבחור שלידו מונחת לאט, בלי שאף אחד מהם ישימו לב, על העורף של פטריק ועובר בי רעד. כמה שהוא מאושר, לעזאזל, לפעמים זה כל כך אדיוטי כל הדימוי הזה, רגש-אוכל-גוף-תשוקה-אהבה. למה רק אצל גייזות מכורות כמונו הסטיגמה הקיטשית עובדת? הייתה ביננו התאמה מינית מופלאה, אני זוכר את אלברט אומר עליו ובתמורה המוח שלי משחרר לי זיכרון של ערב רגיל בחצר שלי ושל ג'ורג': מעשנים נרגילה, מלטפים את החתולים, אני על הלאפטופ שלי והוא על שלו, מחכים לפיצה שתגיע ובודקים אם ירד עוד פרק של סאות'פארק.

ואז היה יאיא שכל קשר בין המראה שלו לאופי שלו היה מקרי לחלוטין. בחיים לא פגשתי מישהו לבבי יותר עם מראה כל כך מאיים. אני יודע שהוא נהנה לו בניו יורק, תמר עדיין באה אלי לחנות כל יום חמישי, בסוף של שוק האוכל, אפילו עם שונטל הוא שומר על קשר ומתקשר אליו אבל לי אין האומץ הפשוט לבקש את המספר שלו, מה אגיד לו? שהמשה שהוא הכיר מת? אני גר מטר מהבית שהוא השאיר מאחור עם החתולים אצל הדיירת שמטפלת בהם ואני לא הולך אף פעם לבקר אותם, אפילו שאני מת על מושון קצוץ הזנב. הגעגועים יהרגו אותי. היינו יושבים, הוא עם קוטג' ואני עם ג'חנון שהוא חימם לי במיקרו והיינו רואים פרק אחרי פרק של סקס בעיר הגדולה. אלפי ילדים בבית תמי ישאלו את כל המדריכים בקייטנה איפה יאיר שלהם. תחזור.

ואז הכרתי את דויד, אני מוכר בגולף גן העיר, מתוסכל מהחיים אבל מלא ומפוצץ באנרגיות והוא עם ידיים מגולדות וזרועות שזופות מהעבודה בגננות. אני רואה אותו עומד בצומת ומחפש אותי והזיכרון שלי פתאום מתרחב לאין סוף ומאז אני זוכר את הכל: חולצת השאנטי, השרשרת עם השור, השיער – עשר דקות אחרי זה כבר אמרנו אחד לשני שאנחנו מאוהבים וזהו, היינו ביחד.

שאלתי אותו פעם איך זה שהוא מסתדר עם הגוף שלי ככה, כלומר, הוא לא שונא את זה שאני שמן? הוא אמר שהוא שונא את זה שאני שונא אותו.

שבועיים אחרי שדויד עזב בפעם השלישית ג'ורג' הגיע מבאר שבע להתארח אצלי לשבת, הייתי רעב ונטול שקל על הנשמה והוא החליט להפתיע אותי ושנצא לבלות. במקום זה, אני לא יודע איך, שכנעתי אותו שנלך לחפש את דויד, הוא אמר שזה המון כסף למונית בשישי לתל השומר אבל לא היה לי אכפת ובסוף מצאתי אותו. הגענו עם מלא אוכל שהכנתי בבית מכלום אבל עם המון אהבה והשארתי את כל הכבודה עם ג'ורג' והמשפחה למטה. עליתי לבד ואז ראיתי אותו יושב ליד מיטה עם מישהי מבוגרת ויפה שלא זזה בכלל. הוא ליטף לה את הרגל ודיבר אבל לא יכלתי לשמוע, עמדתי בכניסה, כמה דקות? שעה? ואז ירדתי ואמרתי להם שיגידו לו אחר כך שהייתי פה. משם ג'ורג' ואני חזרנו לבית ברגל.

פחות משבוע אחר כך אני יודע שמשהו רשמית מת ומשהו חדש ונורא לגמרי קורה בתוך הראש שלי, מן ברקים שמסמנים לי משהו שאני לא מבין. באינסטינקט של שורד אני מחליט להרוג את משה ומקים לתחיה את קלוג שכבר שנים יושב ברשת ומחכה, וכמו שמשנים את השם ומקווים לטוב ככה הלכתי לשון טאטו וחרטתי את השם על זרוע שמאל שלי לעולמים.

חודשיים אחר כך, ובדקתי פעמיים, אני 64 קילו פחות. אין לי שום בגד שעולה עלי, חוץ מגרביים כל הארון שלי מכיל בגדים שנופלים ממני כולם. ואני לא מפסיק, אני הולך כל ערב מאחת בלילה עד שלוש לאבריבודי ואני מפוצץ את עצמי באבקות וכדורים. עכשיו אני שרירי. נרשמתי לדר. סנטר וגיליתי שלייזר יותר כואב מקעקוע. אני משנה את איך שאני מתלבש, אני משנה את האנשים שאני מדבר איתם. ג'ורג' אומר שנהייתי מישהו אחר ושהוא שונא אותי, לא אשמע ממנו עד לערב הטיסה שלו חזרה לפורטוגל. לא אגיע להפרד ממנו.

חודשיים נוספים. יש לי את הגוף שתמיד ידעתי שלא יהיה לי ואני זריז וגמיש ונמרץ ולילה אחד אני חוזר מהמוב עם ראש מפוצץ באנרגיות ולא מצליח להרדם. אני פותח את יוסי (1) ומתחיל לכתוב. "אלון 1" נולד ואני לא יודע את עצמי מרוב התרגשות, משהו חדש קורה פה.

פחות משבועיים אחר כך אני יודע בוודאות שאני מתחיל להיות חולה במשהו מעולם לא קראתי עליו. אני מסביר בעבודה שאני אצטרף לעזוב בקרוב, המוח שלי מתחיל להיות דפוק ואני חוזר לבאר שבע ובתמורה הם מרשים לי ללכת עם המשפחה לשבוע הנופש השנתי שלנו. נוסעים לחוף טנטורה וכולם מזועזעים מהגוף שלי שהם מכירים כבר 23 שנה ומעולם לא נראה כל כך מה? דקיק? שרירי? חלק? יפה? מכוער? מלא עוצמה? שברירי באופן חולני?

משם אנחנו נוסעים לסוף שבוע בירושלים. אני מנסה להסביר לאמא שאני ממש אבל ממש לא מרגיש טוב בזמן האחרון, מן מרה שחורה שמתחילה לתקוף אותי כל פעם שאני רק לבד והיא אומרת לי שאני צריך לחשוב על העתיד שלי, אולי ללמוד משהו, קצת לחסוך ללאחר כך. וזה ט"ו באב ויש ברחוב מלא מופעים של אהבה ואני בורח באמצע הכל ומחפש את השושן, נגעל שכולם מתחרמנים שם ממני, לא הייתי צריך לבוא עם הגופיה השחורה הצמודה הזו ואני חוזר למלון ואני רב עם כולם ואני בוכה שלעולם לא יהיה לי טוב ושאני תמיד אשאר לבד ואומלל בלי קשר לאיך שאני נראה.

הם מקפיצים אותי לתחנה המרכזית ושם אני נפרד מהם ונוסע לתל אביב. אני מגיע לדירה שלי: פילון 4 דירה ארבע (פיל קטן על ג'יפ) ולא מספיק אפילו להתרחץ, פותח את המחשב ומת להוציא את הכל על המקלדת אבל יש לי הודעה חדשה ממישהו ואני מנסה להסביר לו שאין לי ראש למפגש כלשהו עכשיו אבל הוא משכנע אותי לעלות על האופניים ולצאת איתו לסיבוב. אני נכנע ומחכה לו עשרים דקות מול הטי אל וי בנמל וכשהוא מגיע, חולצת פולו כחולה ומזעזעת, מכנס בגוון זהה והעיניים הכי כחולות שראיתי מעולם, אני כבר יודע ששוב נפלתי.

אני וירון היינו שנה ביחד. כולל פרידה לחודשיים קשים מלאים בהרפתקאות. פעם שאלתי אותו אם הוא היה פוגש אותי כשהיה לי את הגוף הקודם, האם עדיין היה מתאהב בי. אין סיכוי, הוא אמר, היית מגעיל. ועכשיו אני יפה? אני שואל ומחכך את הראש שלי בעורף שלו, כמו שמיץ עושה שהוא רוצה קירבולים. הזרועות שלך כחושות מידיי. אתה חייב להתאמן יותר. אני אביא מחר את המשקולות שלי לכאן, ואחרי שהוא אומר את זה אנחנו מזדיינים, מתנשקים והולכים לישון.

הוא כלומר, אני מחכה שהוא ירדם ואז אני לוקח את יוסי (2) לשירותים וממשיך לתמלל את מה שאני יודע שקורה בראש שלי. וככה נולד לו בלוג. תיעוד נדיר של המחלה לפי קצב ההתפתחות שלה.

אחרי זה הייתי לוקח את הכדורים שלי ונכנס למיטה לצידו בתקווה להרדם.


לפני חודשיים גיליתי שכרטיסי האשראי שלי לא עובדים יותר ואחרי כמה ימים הבנתי את גודל הנזק. התזמון, כמובן, רע להחריד. או כמו שטבע ארז המסטר: הכל נורא.

סבתא שלי אכלה קליפות של תפוחי אדמה בדאכו ובגלל זה אני פה כרגע ובגלל זה חרטתי A-8441 על הצד הפנימי של יד שמאל, באותו המקום בו הקעקוע שלה נמצא. לפני כמה חודשים ירון ואני התארחנו אצלה, האם שמה לב לקעקוע? האם היא מזועזעת או גאה בי?

חודשיים כבר שאני מתקיים על הלחם שאיי אם פי אם זורקים בכל לילה בסביבות שלוש לפנות בוקר. לוקחים פרוסה כזו, מטפטפים עליה קצת סוכר מהשקיקיות שגנבתי מבית הקפה שמולי והופל'ה, יש לך ארוחה מזינה ובטן מלאה.

מה מלאה? אני כבר לא חטוב, בלשון המעטה.


וזה עוד נספח חשוב למחלה שלי: כשאני נראה רע זה עוד נקודה רעה ואם יש כבר כל כך הרבה נקודות שחורות ברשימה אז מה זה משנה, לא? אוה. שכן. לפעמים כל מה שאני צריך זה דחיפה קטנה ואני עושה את כל הדרך למטה בעצמי. מספיק שמישהו עכשיו יגיד לי שנהייתי מכוער וזהו, אני בודק כמה ציפרלקס זה יותר מידיי בשביל הכבד שלי במכה אחת.


לפני כמה ימים הבנתי את עוצמת הפגיעה. הפעם המחלה ממש הצליחה להתעלות על עצמה. אפילו אם אזכה מחר בלוטו במליון דולר יידרשו לי שנים להחלים מהחודשיים האחרונים. אבל לפחות אחיה ולא אחפש בעצמי בלי כל הזמן את הטריגר הזה שיניע אותי להבין את האמת המרה: זה לא ישתפר אף פעם, זה רק ילך ויחמיר והדרך היחידה לעצור את זה היא להיות אמיץ לשניה אחת בלבד וזהו.

כבר יותר משנה שאני לא ממלא לוטו.


העבודה

לא הספקתי לחשוב על איך להגיד למירב שהיא אולי הבוסית הכי חמודה אבל שבמצב שלי לא מומלץ לאף אחד לצעוק עלי אם באו לבקר אותי כמה חברים בחנות וכבר היא נעלמה לחודשיים של שמירת הריון ועכשיו כשהיא מניקה אז אני סוגר קרוב לארבע חודשים של לקום ולפתוח בתשע ואז להיות בכלא המקסים הזה שנקרא דיזנגוף סנטר עד תשע בערב, להתאפק לא לבזבז את שלושת השקלים ששוכבים לי בכיס ולקנות בסופרסנטר איזה לחמניה.

ואז המנכ"ל האדיוט שלא מבין כלום, אבל כלום במכירות, צועק עלי שאני לא עובר את הביקורות של הלקוחות הסמויים שהם שולחים לי. בפעם הראשונה אני מחליק את זה, מוריד עוד שלושה אלגוליזין לגרון ואומר לו שאני מבטיח להשתפר. בפעם השניה אני מוריד את הכדורים עם כוס וודקה וקורא לאלעד שיביא חשיש ועכשיו.

בפעם השלישית עצרתי. אמרתי לו שימתין שניה על הקו ואז הקמתי לתחיה את משה גבאי והסברתי לו יפה שאם עוד פעם אחת הוא מטריד אותי בשטויות כאלו אז אני פשוט לוקח לתיק שלי את הדיסקמן שלי, משאיר על הקופה את המפתחות של החנות, מנפנף יפה לחנות ונפרד ביי ביי וזהו.

מי זאת הכלבה הזו ששלחת אלי? לא, ברצינות, אתה רוצה להגיד לי שלקחת איזה מישהי שתבוא לחנות שלי, שאני אגב אחראי בה על הכל: ניקיון, עיצוב, הפקדות, מכירות, הזמנות ומה לא – והיא מטיילת ליד המדפים שלי כמה דקות ואז היא מקבלת על זה כסף? כוס אמא שלה, שלך ושל כל העולם. אני רוצה את העבודה שלה. אחלה דיל בעולם נשמע לי.

- תקשיב, זה לא שאנחנו אומרים שאתה לא טוב, אנחנו פשוט חושבים שאתה יכול להשתפר.

אוקי. אז דבר ראשון אתם אכן לא אומרים לי שאני גרוע אבל גם היזון חיובי היה יכול לתמרץ אותי. אם לא בונוס או מילה טובה על ההתמדה.

אני סוגר לו את הטלפון בפנים, אוסף את הסיגריות שלי ועלה לעשן על הגג עם כל האימו בוייז והגירלז שמחכים לחופש שיעבור.


מחשב

יוסי 2 התפגר. אז הבאתי את המחשב למעבדה, למרות שאין לי ממש כסף מיותר והתחננתי שיסדרו אותו כי כל עוד אין לי מחשב אז אני לא יכול לכתוב ואם אני לא כותב ומפרסם אני הכי לבד בעולם. אין לי זמן במהלך היום ללכת לאיכילוב לקבוצה של דוקטור ליפניק. הבלוג כחווית שיתוף מזככת.

הם מתקשרים אחרי כמה ימים ואמרים שיש בעיה. הם בטעות פירמטו מלא את כל ההארד דיסק שלי, כולל כל המחיצות. שלוש וחצי שנים של כתיבה ותמונות של הכל וסרטונים שצילמתי, הכל הלך. תנסו אתם לגבות 60 ג'יגה על בסיס יומי.

בתכ'לס זה לא ממש נגמר פה אבל אני לא ממש יודע איך להתמודד עם זה עכשיו אז בא נשאיר אז זה ככה לבינתיים.


עוד

שני המוטות של הפדלים, מברזל, נשברו באופניים בהפרש של כמה ימים. ניתקו לי את חשבון הנייד, איזה עורך דין רודף אחרי בגלל איזה חוב לבזק מלפני ארבע שנים, לא יודע איך לכל הרוחות אני אמור לעשות כביסה, על זוגיות אין בכלל מה לדבר, על הטויסטד אני לא חושב שמותר לי, וונדטה 7 חזקה יותר ממה שחשבתי שאפשר (הדבר היחיד שמתקיים ברשת בלעדי, האבא הגאה), ירון בחיים לא יסלח לי, אני מתדרדר לפשע ולסמים, זנות לגמרי באה בחשבון אבל אני חסום לעולם בחדרי שיחה של אטרף, בקרוב, לגמרי, יזרקו אותי לכלא מכמה סיבות טובות, אמא התקשרה ואמרה ששוב שלחה לי כסף דרך בנק הדואר ואני אבכה שעה אחרי שהיא תנתק, לא דיברתי עם אחי הקטן שהתגייס, לא יודע מה קורה עם דויד שהוא לא מדבר איתי כבר חודש, אין מצב בעולם שהוא לא יודע שאני רעב פיזית ושיזדיין עם האקסים שלי מפה ועד מחר אבל להביא לי לחם לחנות זה לגמרי בכוחו, אני הייתי שם בשביל כולם, לא נשאר ממני כלום, יש לי מינוס ענק בבנק ומינוס היסטרי בחיים, רוב מי שמכיר אותי בטוח שאני חולה נפש, מה שדיי נכון אבל אין לי מאניה דיפרסיה ואני לא סכיזופרן ואני לא בי פולרי וההתרסקות שלי מתונה ועקבית. כמה עוד עמוק זה יכול להיות? אני כל יום לומד על תחתית חדשה. אני כבר לא מתבייש מכלום, מה זה באמת משנה אם בסופו של דבר אני רק רוצה לישון ולא מצליח. נגמר לי הכסף ואיתו הכדורים. שלושה שבועות בלי אף כדור אחד. הכבד שלי שמח ואני יודע שזו התאבדות לשמה, אני לא מקווה לשרוד מעבר לשבועיים ואין לי שום תאווה לחיים בשביל ללכת ולחפש עזרה עכשיו. למה? למה לי ללכת ולטפל בעצמי, למצוא בעצמי את הכח להמשיך אם מה שיחכה לי בחיים בחוץ זה מה שיש לי עכשיו? זה לופ שאין לי תקווה לצאת ממנו חי ואני רק משתומם כל פעם מחדש אל מול הפער בין מה קורה לבין מה שאנשים חושבים. אולי הייתי צריך לחשוב על קריירה במשחק, כל כך קל לעבוד על כולכם.

הכל בסדר.

באמת, הכל בסדר.

אין מה לדאוג לי.