איי בטר אוף א לון

הווקס, ג'רי קוקס ועד כמה תופינים (לא סקירה, תיאור חוויה. אבריסינג יו קן דו איי קן דו בטר!)

06/05/07 | יום ראשון


יום שישי מתחיל מחורבן. לגמרי. בחוץ המולה ובלאגן גדול ובסנטר אין לי שום לקוח אחד. כל מי שצריך לבוא התפקד: אלעד מעלפת, דויד קעקועים, ארול רעי, סער בר, איציק כיפה ושרונה גם. בקושי אני סוגר את היום ואני, דויד ואפי מפלסים לנו דרך בתוך ים האנשים המתקרחנים בואכה צפון דיזנגוף עד שקולטים שאלדו אכן ישנו אבל גלידה לא תהיה פה היום. ימבה אנשים ודג נחש אחד שמלהיבים את האמא אמא של הקהל. אני מחליט להפרד מאפי יפה, מאחל לו טיסה נעימה לפינלנד ושלא ישכח לשלוח לנו עדכונים חמים מהלסינקי אודות כל הבלאגנוס שמסביב לארוויזיון.

דויד מלווה אותי לדירה ואוסף את הדברים שלו, קולט כמה שאני צריך להיות לבד עכשיו, עם כל זה שאני מת עליו. אני בולס עוגת גבינה ללא סוכר, מעביר את טעם הלוואי עם המון נובלס ומנסה לישון. נאדה. כלום. אפילו לא נימנומון קטן. אני שואל את עצמי איך אני מעביר עכשיו סוף שבוע שלם ככה, בין המקרר למחשב ומבין שטוב לא יצא מזה.

פתאום מספר של חו"ל על הצג, אני עונה וזה דן שמספר שהוא מתקשר אלי מהטיסה. הוא בדיוק חזר מגלישה בהוואי והוא עוצר לגיחה קצרה בארץ לפני שהוא שב לגרמניה ושהוא ישמח לבוא אלי לישון. אני מביט על הבית וקולט שגם אם אני שותה את כל הדיאט רד בול שבמקרר אני לא מסדר פה עכשיו אפילו חצי מהבלאגן.

שלוש שעות אחר כך ובערך כל הקליפים של קולד פליי, ביורק ודוייד פונסקה ביו טיוב ואני חושב על ירון פתאום. לא הספקתי להגיד כושי וכבר הוא מצלצל אלי.

הוא: היי. אני בתל אביב אצל אפי.

אני: אוקי.

הוא: רוצה להצטרף אלינו?

אני: לא.

הוא: למה חמוד, הכל בסדר איתך?

אני: אתה חושב שאתה יכול לעזור?

הוא: אני לא יודע, אני מוכן לנסות.

אני: בא נבדוק אם אני מכיר אותך כמו שאני חושב. אתמול, אחרי שאני, דויד, סער ורעי השארנו אותך ואת אפי באלדו, נכון שעלית אליו וביקשת ממנו שיזיין אותך?

הוא: אה... כן. זה משנה?

אני: לא. אני אפילו מוכן לנחש, לפי העיניים שלך, שגם הפעם לא נשארת לישון אבל לפחות לא הלכת לסאונה שניה אחרי.

הוא: לא הלכתי. אתה רוצה שאני אבוא אליך?

אני: לא. אתה לא צריך אותי.

ואני סוגר את הטלפון ומהרהר על מה שניר אמר לי, אחרי שסגרתי לו את הכרטיס באטרף כי הוא זיין את ירון באותה סאונה, אחרי הפעם הקודמת שאפי זיין אותו: אתה לא מרשה לאף אחד לגעת לך בירון. מה אכפת לך? מילא כשהיה עם דויד, אני מבין, אבל תן לו להתפרע, אתם כבר לא ביחד.

והוא צודק, אנחנו לא ביחד. אבל כבר תשעה חודשים אחרי הפרידה והוא עדיין היחיד שיכול לרפא לי את כל מה שכואב בחיבוק אחד. לא שהוא עושה את זה, כמובן.

אז אני רואה שוב ושוב את הקליפ "דיר מיסטר פרזדנט" של פינק ומחליט שדי, צריך להפסיק עם זה ואם רע אמר לי לא להיות קורבן אז הנה, אני לוקח את העצה שלו ויוצא החוצה, מראה לעולם שעל הזין שלי הכל ושכולם ימותו: אני אולי לא בסדר אבל אני לגמרי בדרך לשם.

אני מתגלח, מצחצח, מתבשם, מתלבש ועולה על האופניים לכיוון האויטה. תוך כדי נסיעה אני מספיק להשלים טלפונית פערים עם פליקס (שוב משמרת ערב. אני ממתין לרגע שהוא יקרוס), סער (חוזר הערב לבירה) ואלעד ("משההה, יא מעלפת! הולכים להרים במידנייט על הנוש???").

השעה אחת עשרה והאויטה ריקה יותר מהראש של אולמרט. אני שואל את עצמי אם לקפוץ לסדמוס או לעוף לבית של פליקס ולהתחרע לו על אוסף הסרטים החדשים שהוא הוריד. מפה לשם אני לא יודע איך אבל אני מוצא את עצמי משייט לאט על הטיילת, מביט בחבורות חבורות של אנשים שנושאים עצים, מתקבצים סביב מדורה ליד הגלים או סתם מסתובבים שלובי ידיים. אני ממשיך צפונה ועולה בחוף מציצים, מציץ לתוך הגן לראות את כל מה שאסור לי ומחליט שעם מצב הרוח הקרבי שלי לא כדאי לפליקס שאני אקפוץ לביקור במלון ואני מיידע את סער ואת אלעד שיזוזו לאויטה למה אני מצ'ועמם.

בנס פרי לא פה, זה היה יכול להיות מביך. אני משתלט לי על שולחנון ומזמין קפה וסלט אנריקוט שהגיע חמים וטעים, מתפלל שלא יהיו פאדיחות ושהכרטיס יעבור אחר כך.

סער מצטרף ומספר שביקר את אדם ידיד שלו ואנחנו מדברים קצת ואז מגיע אלעד ("תראו איך אמא קרעה לחולצה מסייבר דוג את הצורה בשביל שיראו את הקעקוע החדש!!!") ושומעים קצת מהטרק שהוא מקסס והוריד לאם פי. מדברים קצת, סער נוטש ואני מזמין חשבון ויאללה, זזים לכיוון הווקס.

כל הדרך, אוזניה אחת באוזן שלי ואוזניה אחת באוזן של אלעד, צורחים את אבריל (איטס דאט דאם קולד נייטטטטט!...), מבהילים שוטר במרחב ירקון ועומדים בתור להנחה.

שישים שקל וסוכריה על מקל אחר כך ואנחנו בפנים. אוי, ווקסי, כמה שהתגעגעתי. סתם יורדים על חוי פנחס, דווקא מקום אחלה רק איפה הבמה שהייתה שם לכל הרוחות, על מה אני אמור לרקוד.

אני נמרח על יותם שמאז הפרידה נראה כאילו מישהו שאב ממנו את כל העוצמה, מזכיר לעצמי שוב כמה שעראס מנווה נוי שהוא לא יהיה הוא עדיין חתיכת איש יפה עם החיוך הכי מתוק בעולם ושאני חייב מתישהו לנסות לשכנע אותו שאני אמנם אוחצ'ה, אבל אני עדיין איכותית.

הרחבה ריקה אבל דני תובל מביא אותה בהאוסים עליזים, ממש כאילו לא עברו שנתיים ועשרים קילו מאז שפיזזתי במוב בלילות שלישי ואני ואלעד מביאים אותה בסיור ארוך: נמרחים על הספות ("תשמעי תשמעי איזה יופי השיר הזה" והוא דוחף לי אוזניה לאוזן, אני מתמוגג), מרימים בחדר חושך, רוקדים וולס חושני באמצע של הרחבה וצורחים "איי לאב יו" לפיני שמתארגן בינתיים בחצר.

אני מתחיל לחשוש שכולם העדיפו את האומן או הטי אל וי או שומרים כוחות לאפטר בשרון אבל מן הון להון מתמלא יפה במלא גברברים מסוקסים ששכחו את החולצה בבית ובמלא ילדים קטנים עם יותר איפור על הפנים ממה שיש לאמא שלי במגירה של השידה.

ריח של זיעה, התחככויות (ככה כותבים?) עם ביי-ספים של כמה בבונים ואני עולה על קוביה בצד ומתחיל לקרוע את האויר עם הידיים. מתפתל לאט ואז בקצב גובר, מקלל את האבא של מי שהחליט ללחוץ על הכפתור של מכונת העשן הזו וכמעט נופל לפחות פעמיים.

זזים לבחוץ ושם פיני מפציץ עם להיטים שקל יותר לשיר תוך כדי הריקוד. איזה כיף, אויר! אני מנצל את ההזדמנות וישר מדליק סיגריה ומביט בהשתהות ביוסי ג'והנסון מדג'ה חופשי את הפוסיקאט דולז, את בלק איי פיז ("מיי המפ, מיי המפ, מיי המפפפפ!" אני צורח ולא מצליח להוציא מהראש את הפרודיה שאלאניס עשתה על זה), ג'אמפ של מדונה ואפילו מיקסוס של "כשאתה שם" של נינט.

חוזרים פנימה, דני שם את "הכל לטובה" החדש של דנה אינטרנשיונל וצווחות של גייזים עולים מכל פינה, זקנים חטובים וטף בסקיני ג'ינס רוקדים יחדיו ואני מעסיק את עצמי בינתיים בלצלם בפלאפון את הלקוח הכי טוב שלי (חוטיני, בטח שחוטיני) ממסיבת התחתונים שלנו בדום עם מסיכה שחורה, מלטף את עצמו מול עוד שני דוגמנים שגורמים לכל מיני ילדות לעמוד מולם, לשלוח ידיים ולהזיל ריר לרוב.

דן מגיע. שזוף אבל עדיין פה ושם אני קולט נמש על הכתף ואז אני חייב לעצור את הכל ולנשק אותו. הוא נראה נבוך, מספר שהוא לא רגיל לראות כל כך הרבה הומואים ישראלים במקום אחד ואני לא מספיק לספר לו כמה שהוא פינוקי קטן וחמוד וכבר הוא מסמן לי שנייה עם היד והולך לדבר עם מישהו. אח"כ, כשימצא אותי בחוץ, הוא יספר לי שהוא בשוק מזה שהבחור הזה, רונן, אשכרה הביא לו את מספר הטלפון שלו ושהוא עדיין בשוק מזה, לא רגיל לגוף החדש שלו. למרות שאני בוהה עכשיו הוא ממשיך לספר לי שהוא עדיין לא מרוצה ונבוך מהשערות בחזה שלו, הולך לעשות לייזר ולהתנפח בידיים."כמוך אני רוצה להיות" ואני תוקע בו מבט של "תגיד לי, נראה לך באמת שאני מתעמל?".

בדיוק מה שחסר לי, להיות עוד גורילה עם טריי-ספ משומן שמלטפת את עצמה על הגשר בגופיה של מוטי חסון, נעה בקלילות של טנק שרמן ובטוחה שהיא הדבר הכי סקסי שזז כרגע בכל המועדון ושבכלל זה כבוד בשבילנו לחזות, גם אם לא ביקשנו, באיך שהוא מרים את הקצה ומלטף לעצמו את הקוביות. דיי, נו, באמא שלכם, אף אחד לא ביקש שתבואו לווקס ותצטטו לי את יסורי גתה הצעיר אבל דחיל ראבק, חלאס. יופי, אתה טוחן לעצמך את הצורה במכון כל יום, שמחת זקנתי, למה אני צריך לעמוד בתור רק בשביל לראות את התוצאה המוגמרת ולהביא על זה ביד בבית. לא בא לי. ממילא כל הפאקינג פאסיבים האלה (כמה אקטיביים על אמת אתם מכירים שיש להם את הפטיש הזה לדימוי הגוף שלהם ולהאדרתו?) מתחננים אלי אחר כך באטרף שאני אבוא ואראה להם מאיפה משתין הדג.

השיט זה שאני בא. נו מה. מה לעשות, יש יותר ביקוש מהיצע לאקטיבים בעיר הזו. אולי צריך ליבא כמה. אולי גל התיירות הצרפתית תפתח פה כמה עכוזים. אולי האגודה צריכה לגייס רנדומלית פסיבים לתפקד כאקטיבים לשבוע אחד ברוטציה? בינתיים אני וחבר-מרעי מחליפים המלצות עליכם וחושבים מי הבא בתור. איזה גב מפוצץ משרירים אנו הולכים לראות מולנו בפעם הבאה שאנחנו נכופף משהו. באיזשהו מקום זה מעייף. אני מרגיש כמו אריה זקן בין מלא איילים שרק מקפצים מולי "תזיין אותי, תזיין אותי!" ואני שבע לגמרי מכל זה. לא פלא שמידי פעם אני מתחפש לאיילה בעצמי. לפחות רק בשביל לראות על מה כל הרעש.

נחמד שדן מתחיל חופשי עם מישהו, אני שמח בשבילו. לא שאני הולכת ללרלר עליו רעות, להיפך, אני ממש גאה בו על שהוא חיי חיים של עשיה ומגשים כל חלום שלו. כרגע תנו לי להתמקד בשלי וזוגיות אני לא רואה פה ממטר ככה שברוך שפטרנו מעונשו שלזה והופל'ה, חליק, נעביר את זה בסבבה, נפרגן ("דן. אתה בחור יפה, למה שמישהו לא ירצה לתת לך את הנייד שלו???") וננסה לשכוח שבגל הבא של הדיכי שירד עלי אני אטחן את זה במוח וארגיש כזה קטן וכל כך מכוער שאני עוד אצטער שאני ככה מחסל לעצמי כל סיכוי לזחול אליו בחזרה בזה שאני רושם את הדברים האלה פה.

אז למה אני עושה את זה בכל זאת? אה! פשוט, החלטתי להתקין עדכון קטן לתוכנת ה"משה" שרצה לי בראש, פאט'ץ תיקון שאומר לי שזה שאין לי הרבה ושהחיים בזבל זה לא נורא, פשוט כרגע אנו בנבצרות זמנית וצריך להשתמש במה שיש ועם זה לנצח. טוב, סו איי יוז וואט איי גוט: פלאפון (אפשר לתעד איתו הכל, להקליט את השיר ששומעים עכשיו במסיבה, לצלם את דן מתחרמן עם ההוא, את יובי לטינה, אמיר גולד ומיס אמילי בפוזות מגרות ואת עצמי בפינה). יש לי בית (תזכורת לעצמי: אני פה כבר חצי שנה. הגיע הזמן לצבוע. רמז רמז, הסולם ודליי הצבע שנמצאים ליד הכניסה כבר שלושה חודשים) ויש לי את הכתיבה שלי.

אז נכון, אני מייצר לעצמי אויבים ואוטוטו אני שורף את עצמי באתר הזה אבל נו, כל הרעיון של בלוג זה הריאלטי שבו, לא? בואו נהיה סליזים, בוטים, גסים או מה שלא יהיה: פה החיים מחקים את האומנות, האמת היא מה שאני כותב, ככה זה היה ועכשיו זה בחוץ ולך תוכיח שאין לך אחות.

אם הייתי זוכה להכיר את אפרוזינה זצ"ל היא בטח הייתה אומרת משהו כמו "גשרים זה דבר נהדר. בייחוד כשאפשר לשרוף אותם. אתה לא צריך לחזור בחזרה. תחיה עכשיו ואל תרצה לשוב אל העבר".

אלעד מרוח על ספה עם האוזנית שלו עמוק באוזניים. נמצא במועדון, כן, אבל שומע בדיוק את מה שבא לו. אני מסמן לו לזוז ועושים סבב קל של ביי ביי לכל מי שצריך ועפים משם. סך הכל הייתה אחלה של מסיבה. לא הפקה כמו בקומפורט, לא חברותה כמו בפאג ולא אנדרגראונד כמו בטויסטד אבל פה טמון הסוד, אוחצ'יה אחת גדולה עם המון המון שמח קליל, זה מה שהאנשים באו לקבל וזה בדיוק מה שהגישו.

בחוץ ג'רי ובחל"ו אייל פתחו שולחן ויושבים עם איזה טרנס, ליטל משהו. אלעד לא מתאפק.

הוא: יווו, הנה ג'רי קוקס!

הם: בויאנה, 'זהר, איפה אתה רואה קוקס פה?

הוא: אם תרימי עוד קצת עזריאלי יעוף באויר...

הם: תזהרי!

הוא: משההה, אייל בן פורת לא בא לי טוב. פאטוץ'!

אני: איכסה ירקת עלי!

הוא: תסתום ותן לי להתרכז בפחמימות שלי.

בינתיים הוא יורד על לחמניה ענקית עם נקניקיה ("מה 17 שקלות מה?!?! גיב מי מור, אני רוצה עוד אחת...") ואנחנו מדדים לכיוון המרכזית הישנה ("תראה, עם כל הערפל פה מגדל לוינשטיין יותר אפוף ממני!"),עוברים ליד הדיקס מיקס, רואים את מרקו קונה ירקות (חמש לפנות בוקר דאם איט!). ומסכמים את מאורעות הערב והיום שחלף.

אני: ישבת בחדר חושך???

הוא: איי אם סיטינג אין דה דארקקקק! ...נרקומנים מניאקים פרצו לי לדירה וגנבו לי חשיש בארבע מאות שקל!!!

אני: הם לא נגעו במחשב? מה עם הדי וי די??

הוא: למי אכפת? לקחו לי את החוםםםם! בא לי לבכות.

הוא: יא! הנה קוקס! גורפתתתת!

אני: לא. זה אמיתית.

הוא: יא, איך אתה יודע?

אני: עם מיני כזה קצר היו רואים לה את הפאלז' ממזמן... עוד יקרעו אותה פה..

הוא: הירגי אוחצ'ה היום, עשי לעולם רק טוב.

אני: לא מפחיד פה ככה לעבור?

הוא: תעזוב, אני מקועקע ועצום, מי יתקרב אלי בכלל. יווו, אבטיח! יאמי יאמי אין מיי טאמי! רוצה!

אני: איך יש לך מקום??

הוא: התאמנתי בבית.

אני: מעניין מתי אייל וג'רי יתחתנו, הם כאלה מאמי ביחד.

הוא: כשג'רי יגיע למצוות. טרם עשתה בת מצווה זאת עדיין. מחכה לשיער ערווה שלה.

אני: יאללה, בואי לאפטר.

הוא: נראה לך? אני מעוכה, תן לי לישון.

אני: דן בן זונה.

הוא: מי זה הדן הזה?

אני: נו, ההוא שהתנשקתי איתו.

הוא: אה. נראה כמו דובי.

אני: היה פעם. עכשיו עסוק בלשדרג את עצמו.

הוא: נראתה קמו קוקס.

אני: בוא נקנה במייה!

הוא: א פסט א פסט חתולה! הנה מינימושית!

אני: מי זה הקורן יופי הזה לעזאזל?!

הוא: נו, אם היית בחדר שיחה היום היית יודע שחשפו אותו, רצתה לסגור את הכרטיס. עכשיו תחייה באילוז'.

אני: תקני לי דיאט אשכוליות!

הוא: תראה תראה, דיונון מיובש וממולח. לקחו אותו ומעכו לו את הצורה! נראה כמו אחרי שורה שגנב מ-חוי פנחס בשירותים.

אני: הצילו, הזונה הזו רודפת אחרינו! אני לא בקטע! אני הולך לבית!

הוא: דיי, אמרת שתלווה אותי לבית!

אני: איזה בית ואיזה נעליים, אני מלווה אותך עד להאט.

הוא: איזה עט?

אני: נו, ההאט ילדים בדרך.

הוא: מה, את בהריון?

אני: ביי!

אני אוסף מפח קרוב מקל ארוך ועובר את כל הדרך מגן החשמל ועד לאויטה, נכנס לשירותים ושוטף פנים, משחרר את האופניים ומדווש לי לבית בשקט.

אחר כך אני שוב לא אצליח להביא את עצמי לכדי מקלחת אפילו, אני אדחוף את הכדורים ישר לפה ואשטוף את הכל עם פפסי מקס, ארגיש מסריח, דוחה ומגעיל, אביא ביד וארדם.

מחר נתעורר ליום חדש ונפלא. או שלא. מה שבטוח זה שלפחות פוסט יצא מכל זה.