כמה רע לי? או שהוא לא.
21/02/07 | יום רביעי
יש לי מינוס מטורף ושלושה הלוואות שאין לי איך להחזיר, עבודה שלא ממצה שליש מהפוטנציאל שלי, מיליוני מילים שלא כתבתי עדיין, שנה וחצי אחרונים של שאול שלא תבין ודירה קטנה משלי שמאז ששכרתי כבר חזרו לי שני צ'קים, ישן איתי באותו המיטה אקס מלפני 6 שנים שעוד לא מצא מקום ולא משתתף בהוצאות, טרם הספקתי אפילו לצבוע אותה.
יש לי מליון אנשים שחושבים שאם הם יהיו איתי הם יהיו מאושרים יותר, שאם הם יגעו בי יהיה להם טוב ושבכלל אני הדבר הכי חם בתל אביב והכי טוב שהם יוכלו למצוא ולי אין אפילו איש אחד שיכול להתקרב ללהבין אותי באמת.
יש לי צ'יפ של חדר כושר שיושב לי בצרור ומת שאני אנצל אותו, גוף שרק רוצה להיות אחרת, עיניים ששורפות מהעדשות המחורבנות, ריאות מחוררות מרוב סיגריות, היסטוריה של כדורים שלא הועילו ומלא חרדות לגבי מה יהיה אם...
יש לי 79 גברים שנגעתי בגוף שלהם והם נגעו בשלי, חמישה אקסים, מליון רגעים יפים שתקועים לי בזיכרון ומסרבים לרדת למקלדת, מיליון רגעים קשים ומרים של אכזבה, של כאב אמיתי שהפתיע אותי כל פעם מחדש בעוצמה שלו ועדיין כל כך הרבה אהבה הלב הזה מפיק, כל כך הרבה חום כאילו לא למדתי לקח. אני עדיין סומך על טוב ליבם שם כולם מסביבי, בטוח שהפעם זה לא יקרה וכל פעם נכווה מחדש כמו מפגר. לזכותי: אהבתי את כולם ואני לא יכול להפסיק.
אני רומנטיקן חסר תקנה, לא מאמין בסטוץ, כמעט לא היו לי כאלה. לא מאמין בסמים, אפשר להרגיש טוב הרבה יותר גם בלעדיהם. לא מאמין באלוהים, בעתיד או בכיף של ההנאה בהווה. אני אפס וחרא של בן אדם ויש לי לב זהב ואני גאון.
מחר, יום שלישי בבוקר: אני נוסע עם ירון [האקס, ששכבתי איתו בשישי האחרון, וכן, בגדתי לראשונה בבן הזוג הנוכחי שלי, הוא לא יודע עדיין, זה היה נורא ונפלא. ירון שכב לא מזמן עם דוד האקס בזמן שהאחרון יצא עם פליקס האקס בזמן שאני הייתי חולה והתחננתי שלא יעשו את זה. עד כמה זה משנה?]. אנחנו נוסעים לז'בוטינסקי לאיזה עו"ד שתובע אותי בשם האבריבודי על זה שביטלתי את הצ'קים אחרי שאלו פשטו את הרגל, אחרי זה אני צריך לבוא לעבודה, להתווכח עם הבוסית שהיא הזכיינית ואני המנהל ולא סתם זבן, שאני רוצה עוד עובד בחנות, שנמאס לי לעבוד בכזה שכר נמוך ושאני חייב חופשה, מהר, לפני הלידה שלה ולפני שאני אשתגע. בחנות יטרידו אותי מיליון ואחת לקוחות-מחזרים שישבו וייתקעו בחנות כאילו זה סלון ולא העבודה שלי. ואני אחייך כמו השחקן המעולה שאני ואקלל שדווקא עכשיו אני מצונן ואין לי כח לכל זה.
עוד ליום שלישי: אמא שלי ואחותי יגיעו לתל אביב אחרי יותר מחצי שנה שלא היו פה וכמעט לא ראו אותי, אלוהים כמה שאני אוהב אותם, קניתי לאחותי שמיכה של בוב ספוג, כאילו היא לא אחרי שירות לאומי. לאמא שלי אקנה זר יקר של לבנדר מלאקוסטיאן, אולי אספיק אפילו לטייל איתן בשוק האומנות של נחלת בניימין, אולי הן תספיק לבוא לסנטר ולראות אותי נבוך מזה שהנה, הבן הבכור של המשפחה מצא את יעודו בחנות תחתונים. אני חייב לזכור לבוא עם חולצה ארוכה שלא יראו את הקעקועים.
והערב לראשונה בחיי נכנסתי לאתר כלשהו, הקלדתי מספרים וקניתי כרטיס טיסה לעצמי לבד. עוד שבוע אהיה בספרד. אף אחד לא ממש יודע מזה עדיין אבל אני מקווה שהמסע הזה יעשה לי טוב וייתן לי פרופורציות. קצת מפחד אבל מתכנן לקחת את המחשב איתי ולהקדיש למה שאני הכי טוב, הכתיבה, את הזמן שאני צריך. אולי יוולד מזה פרק חדש, אולי דמות שהתחבאה בי עד אותו הרגע ואלי אכתוב עליך.
וזה הקצה.
אז אתה יכול להגיד שאתה לגמרי רוצה לראות אותי ושזה רק שאתה עסוק אבל אני אומר: למי אכפת. לכל הרוחות, אני מבין לגמרי שאתה לפני החלטה חשובה ושהנה אתה הופך להיות מהמסודרים שהתיישבו בדירה משלהם ושהחליטו שמעכשיו הם פה לתמיד.
לא מזיז לי.
למה אתה חושב שאני רוצה להפגש איתך? ובלי מילה אחת על פחד: אתה חושב שאני לא יודע שאין לי סיכוי? אלוהים אדירים, הלוואי והיית מכוער, הלוואי והייתה לך כרס ענקית, שומה מגעילה וקמטים בכל הגוף, ככה שתבין שאני לא רוצה אותך בגלל הגוף שלך.
וזה שקר, כמובן, הגוף שלך יפייפה אבל זה רק מפריע לי. אותי רודפות רק העיניים הצוחקות שלך, כמו איזה ילד קטן ומפונק שנתקע בגוף של עמלק ומקבל את כל מה שהוא רוצה.
ומה זה שאתה רוצה? מה?! אני לא מאמין שאתה כבר לא מתאווה לכלום. בטח גם לך נמאס לפעמים. תבין הזמן מנצח, גם אותי וגם אותך הוא ינצח וזה סתם בזבוז.
איש כמוך חייב למצוא מישהו ומהר, לא רחוק היום והדירה שלך תהיה הנכס הכי יקר שלך, לא הגוף. ואני, אין לי לא את זה ולא את זה אז מה לכל הרוחות אני כבר רוצה ממך? אה?! מה כבר מישהו כמוני יכול לבקש או לתת לך?
יש לך את כל מה שהייתי רוצה. אני אפילו לא מתחיל לפרט עד כמה העוצמה שלך עולה על כל תחום של רסיס מהחיים שלי, כל תחום פרט לאחד. אני יכול לבקש לי כל כך הרבה, לאחל לי ולו אחוז מהכח שלך אבל אני לא רוצה כלום ממך, פרט לדבר אחד.
וביקשת ממני להתרכז, ביקשת ממני לנסות ולעוף רחוק, לתת לעצמי להיות רע כמו שרק אני יכול שאני רוצה לכתוב - כמו השואה שמתרחשת בפנים כל פעם שהאש שלי עוברת למקלדת.
ואני אתן לך את זה, אני אכתוב את הסיפור הכי טוב שלי, אקיש במרץ, ארביץ על המחשב את כל מה שסגור בפנים כל החיים שלי, הדלק פה אצלי, כל חומרי הבעירה הנפיצים שלי, כולם מחכים, אני רק רוצה את הניצוץ, אמרתי לך, אני רוצה שתצית את הכל, ניצוץ אחד קטן, שניה אחת של פנטזיה שמתגשמת ואני אוכל להמשיך למקום אחר.
שלא תבין אותי לא נכון, אני הייתי נותן לך הכל, כל מה שתבקש, הייתי משתנה למישהו אחר לגמרי, ממציא את עצמי מחדש כמו שרק אני יכול, הכל רק שתהיה שלי אפילו לקצת זמן.
אבל אני לא טיפש, אני יודע, בעיניים שלך ראיתי את זה, אני לא מה שיעשה לך את מה שצריך להיעשות, לא היית מתפשר עלי אפילו אם היית במצב בו אני נמצא עכשיו.
אז אני לא אבקש ממך את זה, זה לא פייר, אני לא יכול לכפות על אף אחד רגשות ואני לא רוצה זיוף של אמפטיה. מה שאני צריך זה רגע אמיתי אחד.
וזה מה שאני מבקש, רק את זה. עשית את זה מלא פעמים, גם אני, זה לא יכול להיות כל כך קשה. אני צריך רק קצת זמן, לא הרבה בשביל לגעת בחומר לפני שאני הופך אותו לרוח בכתיבה זולה ומרה, אלכימיה לשמה. אני צריך שתגע בי, שתתן לי להריח אותך, להרגיש איך העור שלך מתחכך מתחת לאצבעות שלי, לדעת איך אתה נראה כשאתה מחייך באמת, איך אתה נשמע כשאתה מנשק אותי, כן, גם לזה יש צליל, ייחודי כמו שאתה, נדיר כמו הרגע שאני מבקש.
זה לא חייב להיות מה שאני רוצה, זה לא חייב להיות בכלל וכל כך קל לסרב לי, יש לך את כל הסיבות להרתע, ולהגיד שאני מעניין אותך אחרת, שהיצירה הרבה יותר מעניינת אותך מהיוצר, שהעוצמה שלי נמצאת בין האותיות ולא במה שאני רוצה איתך, אבל זה מה שאני מבקש לי, לא יותר. לילה אחד, כמה דקות, מבחינתי כל העולם שם. אני יכול לדמיין את עצמי בברצלונה, אני יכול לתאר במילים רגשות שאני בחיים לא ארגיש, אני יכול לכתוב מכמה אנשים, דרך כמה דמויות שלא אהיה לעולם, פיקציה אחת גדולה, משחק על גבי משחק. אבל אני לא יכול אפילו להתחיל לחשוב איך זה יהיה לגעת בך.
ואם לרגע אחד, לשניה אחת ראית שאני אוטנטי כמו שאני הייתי רוצה להיות, אם לרגע ראית שהאמת שאני מנסה לברוא קיימת בעתיד שאין לי אז תתן לי את זה ולא אבקש יותר ממך דבר, לא אתקשר, לא אטריד, אסכים להכחיש הכל אם ישאלו, אבל אני לא רוצה לוותר, זה לא נסיון של מה בכך לבקש את זה ממך - זו תחינה לשמה, אני רוצה את זה מאוד, רוצה רוצה רוצה ולא יכול להפסיק לחשוב כמה מר זה יהיה לוותר.
תקרא לי ואני אבוא, בלי מילים, בלי התחייבויות, באופן בוגר ורציני, בלי שום כוונות למה יהיה אחרי זה, זה לא משנה לרגע הזה, אני צריך לחיות בהווה של מגע איתך ובאותו הרגע לא ישנה לי כלום ממה שהוביל אותי לשם, כלום ממה שקרה לי בחיים לא ישנה, שום דבר שיקרה הלאה לא אצפה ממך. רק העוצמה שאעתיק ממך למילים מאוחר יותר, זריקה של השראה, מוזה טהורה שלא תבין גם אם אבזבז שעות של הסברים. אתה לא צריך להבין דברים כאלה, כמוני גם אתה חצי אל וחצי בן אדם רק בהפוך, החצי שהוא אנושי מידיי אצלי, כמו הגוף שלי, כמו העיניים הריקות, זה כל מה שאלוהי לגמרי אצלך.
ושתפחד ממני, באמת, כבר לא אכפת לי, אתה לא יודע כמה דברים עומדים על הפרק, ביקשת ולא ניכנס לחיים האישיים שלנו, מצידי שישארו מחוץ לדלת כל הזמן ההוא שאני מבקש פה, אבל באותו הרגע אני יהיה האבא שלך, אני יהיה המורה הכי חזק, האח הכי טוב שלך, החלום שלא חלמת וכל מה שרק לא יכלת לבקש כי לא ידעת שיש.
וזה נשמע יומרני וזה נשמע פתטי אבל זה נכון כמוני ושוב ושוב ושוב: זה לא הרבה לבקש. כולם רוצים את זה ממך, כולם. אז אני כולם, אני לא יוצא דופן ואין לי שום יתרון אחד, שום רקמת שריר שתוכל לשכנע אותך לוותר רק הפעם, אבל יש לי את האש שלך שאני צריך.
אז זה מכתב הבושה שלי, עקר וריק מכל מה שהוא היה אמור להיות, אבל זה אני. ומה שנכתב לך פה בדם אמור להעיר בך משהו, אולי רוח נדבה, אולי דגדוג של הצד ההוא שלא הסכמת להראות לי בך, ולא יהיה מאושר יותר ממני אם תסכים.
המבוכה תנצח אותי, זה ברור לי, לא אעמוד בסירוב קל. הפעם אני כופה עליך לכתוב לי את הסירוב שלך בהסבר אחר הסבר.
או שפשוט תסכים ותתן לאיש אחד מה שכבר שנים הוא רוצה.
תבחר את התמורה כפי שתחפוץ אבל אל תתן לי לחכות הרבה זמן. חיכיתי מספיק..
תוציא את הנייד שלך, תחפש את השם שלי, תתקשר אלי ותגיד לי לבוא.
אולי זו הייתה טעות להרשות לעצמי לראות אותך. אבל מכל האלים, מכולם אני בוחר לאותה השניה רק אותך. אני מבטיח לא לבקש ממך עוד דבר.
אז פעם אחרונה: מה אני רוצה?
והנה אני כותב את זה כאילו אני לא יודע את התשובה. תפתיע אותי.
אני רוצה לנשק אותך.
זהו.
רק את זה ולא עוד.
ואתה יכול מצידי לחשוב שזה סתם עוד ילד - גבר מבולבל כמו שבוודאי היו לך לא מעט ואתה בטח לא רוצה לפגוע או וואט דה פאק. אבל זה מה שאני רוצה.
וכבר לא תקרא לי לטיולים
וכבר לעולם לא תתקשר
ואני כמו אדיוט אנסה להסביר לעצמי שזה סתם קראש ושהכל עובר ואמשיך למשעמם הבא.
ולאיפה אתה תמשיך מפה?
הייתי רוצה להיות שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה