מוקדש לפרוייקט "איפה משה" של א. עם השערות על הכתפיים. מת עליך איש. גם על הכתפיים.... אבל שקול לייזר
14/03/07 | יום רביעי
אסף לא חזר הביתה אמש, וגם לא שלשום. השותפה שלו התקשרה אלי בהיסטריה, לא ראתה אותו כבר שלושה ימים, אמרה שהתקשרו אליהם לדירה מהעבודה שלו והיא לא יודעת מה קורה.
עשר דקות אחר כך אני כבר בדירה עצמה, רותי לא נמצאת אבל המפתח עובד, חורק ונכנס בקושי אבל עדיין עובד.
החדר שלו נראה כרגיל, בגדים בכל מקום, ערימות של כלים שהוא ישטוף מתישהו, התמונה של שנינו בגדול על הקיר והמחשב שפתוח תמיד. אני מביט בים ההודעות שהוא קיבל בימים האחרונים, מתעלם מכל ההצעות ששלחו לו ועדיין קשה לי לקרוא ונעצר על הוד' אחת "למה אתה עוד לא פה" מישהו אחד, אני מביט לו בכרטיס עכשיו, "חזק ולאט", גיל 34, אזור תל אביב ומחפש "אנשים אמיצים". זהו.
מה אמיצים מה? מה לאסף ולאומץ אני שואל את עצמי ונזכר איך הוא צרח אצלי בשירותים מהג'וק ההוא. טלפונים לחברים, אף אחד לא שמע ממנו כלום, צביקה לא מכיר את הניק הזה, גם לא יובל הגבוה וגם לא הנמוך אבל פליקס כן פעם, ממזמן, דיבר איתו פה ברשת והוא הציע הצעות מוזרות משהו, משהו על קשירות או משהו כזה, פליקס לא זוכר, רק זרק אותו לשחורה וחאלס.
אני מסתובב בחדר ומנסה לראות אם משהו חריג, אם חסר תיק, אם הארנק שלו אולי פה אבל אני רק מוצא את הנייד שלו זרוק מכובה מתחת למיטה ואני מתחיל לדאוג, אסף לא הולך לזרוק את הזבל בלי הנייד שלו.
שעתיים אחר כך אני לגמרי בהיסטריה בעצמי ואני כבר לא יודע מה לעשות, איכשהו אני מחפש ברשת אנשים שהיו איתנו במסיבה ההיא בשישי, בפעם האחרונה שראיתי אותו, שולח אותם להביט בפרופיל שלו אבל מלבד כמה שסתם עושים ממני צחוק אף אחד לא זוכר כלום ואני מוצא את עצמי יושב על הקצה של המיטה שלו ומנסה להרגיע את עצמי בלי הצלחה.
עוד שעה, רותי חוזרת והיא ואני מחליפים מילים מודאגות ואני יודע שאין לי הרבה מה לעשות מלבד להתקשר שוב להורים שלו ולשאול באגביות מעושה אם הם שמעו ממנו, אח"כ אני מתקשר למשטרה ואז לכל בתי החולים. כלום. שלושה ימים וכלום.
בסוף אני לוקח את הטלפון שלו ומגלה שכל יומן השיחות שלו התאפס. אני מחפש קצת ומוצא את המספר של משה, חושב שניה ואני מתקשר..
"אסופית!!! מה איתך, איפה את אוחצ'ה, אני_" אבל אני קוטע אותו ואומר לו שזה רק אני ולשניה נהיה שקט. לא, אני לא יודע איפה אסף, אני מחפש אותו ואשמח לשמוע כל דבר. ושוב שקט.
"אה. אוקי. לא יודע. מה אתה רוצה ממני. תעזוב. הוא יופיע." והמילים יבשות יבשות ואני מרגיש איך שאני שונא את הבן אדם הזה וכמה שהוא מתיש אותי עם המשחק המגעיל הזה שלו.
-"שלושה ימים משה, שלושה, הוא מעולם לא נעלם לכל כך הרבה זמן". ושקט פעם אחרונה וכשהוא עונה הוא נשמע כמעט רגיל.
"צ'מע, אני בעבודה עכשיו, יש לקוחות אבל אתה יכול לבוא ונדבר". אז אני אורז תיק עם הנייד של אסף ועם היומן שלו מהמגירה ואני הולך לסנטר מובס. כבר ליד החנות שלו אני רואה איך הוא לגמרי נמרח על איזה עמלק שעומד שם ליד החברה שלו שנראית מזועזעת לחלוטין מהמעמד.
"__ וכאן יש לי תחתון עם פוש אפ! כן, מה ששמעת!! אתה לא יודע מה זה עושה לג'ונג' שלך, אתה שם אותו וכל הלירדים שבעולם יביטו לך ללמטה, נשבע לך באחותי, תחתון אחד ופתאום כל הגברים ירצו אותך"
-"אבל יש לי חברה" הבחור הנבוך מנסה להסביר אבל משה מבטל אותו בתנועת יד רכה, מרפה את כף היד ומנופף על עצמו: "תראה, עד שלא תנסה לא תדע כמה גדול אתה באמת. אז לפחות בינתיים תהיה מוכן עם התחתון הזה לכל מקרה, מה אתה אומר? נזרוק לעסקה גם איזה ג'וג סטראפ בלי טוסיק בכלל?!" ובזמן שהם משלמים הוא פתאום מבחין בי ומסמן לי להתקרב. הם הולכים, אני מתיישב והוא בינתיים דוחף כל מיתי תחתונים לכל מיני קופסאות.
"אז מה נראה לך שהוא עשה הפעם?" הוא שואל ותוך כדי שר עם אנסטסיה ברקע אבל אני מצליח להבחין מהקול שלו שהוא באמת מודאג. "שוב הסתבך בצרות הילד?" והוא מסיים ומנמיך את הווליום ומיישב על שולחן הקופה מולי.
-"אני לא יודע משה. לא הייתי בא אליך אם לא הייתי באמת מפחד" והוא לרגע מחייך אלי ובא להעביר את היד שלו בשיער שלי אבל נעצר באמצע הדרך ומציע לי קפה, מוציא את הלאפ טופ מהמגירה ומחליף לדיסק אחר, הכל בו זמנית.
הוא מבקש לספר לו הכל, איך נפרדנו במסיבה, מתי נראה לי שהוא חזר לבית ומתי רותי שמעה אותו כשהוא יוצא, אח"כ הוא מבקש לדעת על "חזק ולאט" ואז הוא מתיישב מול המחשב ומתחיל לתקתק. אני שותה את הקפה לאט וכבר משה פיצח את הפרופיל של חזק ועכשיו מתאכזב לגלות שהתמונות הפרטיות הם רק של כל מיני גברים, לא ישראלים ומבוימים בעליל באיזה סטודיו עם דרישה לגמישות.
אח"כ אנחנו מתאכזבים לגלות ביחד שאין לו שום הודעה אחת שמורה, אין חברים, פייבוריטים, הוא לא ברשת החברתית, לא הערות ולא טלפונים שמורים.
בפרטי ההתקשרות אנחנו מוצאים את כתובת האימייל שהוא נתן לאחזור הסיסמא ואנו מתפלאים שהכתובת אמיתית אבל כשאנו פורצים את החשבון הזה אנחנו מגלים שהתיבה ריקה לחלוטין.
חיפוש נוסף בגוגל אחרי כתובת המייל מניבה מס' אפשרויות מצומצם, מסתבר שכתובת משותפת עבור לקוחות בבית קפה מרושת.
משה שולח אותי לשם בדיוק כשנכנסו שני ערסים לחנות ומשה החל לחייך לאט ורחב.
בבית הקפה הזה, לא רחוק מכלום, יש תאים תאים ובכל תא מחשב עם מצלמה, מיקרופון ואוזניות. קניתי קוד לשימוש עבור שעתיים ועברתי מחשב מחשב על שמצאתי את המחשב שבוא כשהתחלתי לכתוב את שם המשתמש של חשבון הדואר המחשב השלים אותה. הבטתי לצדדים והתקרבתי למסך, פה הוא ישב, יהיה מי שיהיה. הוצאתי את הפתק שרשם לי משה ונכנסתי לכל גיבויי המערכת בתקווה למצוא כל דבר שנכתב והמחשב זוכר אבל חוץ מכמה לוגים של ביצועי מערכת לא מצאתי כלום. נכנסתי לאטרף והקלדתי את "חזק ולאט" ואח"כ את הסיסמא שמשה רשם לי. לקח כמה דקות של כלום כמו ממקודם אבל אז פתאום התחילו להגיע ההודעות ושאלו אותי, אותו, כל מיני שאלות צפויות: כמה הכלי, ממש מצויד? כמה נייד אני, כמה רחוק אני מוכן להגיע, ממוקם לבד, אפשר לצעוק בלי לפחד? כמה קשוח אני, כמה נותן, כמה מקבל, מה יש לי בבית, איזה חומרים אני מנדב, הולך עם פופרס? אפשר להביא חבר? ועוד ועוד ועוד.
זה לא קידם אותי בכלל. יצאתי והרגשתי שאני אפס שלא מסוגל אפילו למצוא את החבר הכי טוב שלו, איזה מן בן אדם אני אם אני לא מכיר אותו מספיק בשביל לנסות להבין איפה המניאק הזה ומי זה החזק ולאט הזה לכל הרוחות.
המסע שלי ממשיך לבית של משה, קטן וצבעוני ומבחיל כרגיל, הוא חיכה לי, חייך בצורה הכי מזויפת כרגיל, בלע עוד כדור מכסח שומנים, לגם עוד כוס קפה, בלע עוד צ'יפס מהקערה במטבח והוביל אותי לחדר השינה שלו.
לקח לו קצת זמן, הוא מסביר לי, אבל הוא הצליח למצוא את הקוד שהוא החביא מעצמו לפני כמה חודשים, עכשיו הוא מעתיק את התוכנה מהדיסק שהוחבא בחנות איפשהו במחסן הקסמים שלו. כמה דקות של בהייה הדדית במסך והתוכנה על המחשב, משה מקליד את הקוד שהוא התאמץ לשכוח ו-ונדטה יוצאת לדרך. כמו שראיתי פעם או פעמיים בהתפעלות בעבר גם הפעם לוקח לה כמה דקות של התאוששות מרוב התחברות בו זמנית לכמה וכמה מקורות ואז תמה סריקת השרתים הקרובים ומתחיל תהליך הקישוריות, לינק מוביל לאתר שמוביל לבסיס מידע שמוביל לרחרחן רשת של מישהו במערכת אחרת, משם לעכבישוני בנקים, לחורים שבורים במערכות נטושות ושוב ושוב ושוב חזרה אל המחשב של משה שנראה, אולי בפעם הראשונה בעיני, כמו מישהו אמיתי וחכם ולא שחקן מקולל, כמו שהוא אוהב להציג.
"אתה יודע, כבר אמרתי לך, בניתי את ונדטה בדמותי" ואני מתפלל שהוא לא יתחיל עכשיו לברבר כאילו הוא אלוהים חיים אבל הוא רק שותק.
-"אנחנו נמצא אותו. הוא יהיה בסדר" אני מנסה לומר אבל אני סתם מגמגם ועל המסך כבר התחילו לקפוץ כל מיני חלונות קטנים, "אני יודע, הוא תמיד חוזר אבל זה משהו אחר. הוא לא רמז לי שהוא שוב צולל כרגיל, הוא תמיד שולח לי אס אמ אס לפני, עובר בחנות או משהו. אז אני מנסה לחשוב על המקרה הכי גרוע, מישהו דחף לו משהו למשקה ולקח אותו אליו אבל אי אפשר לסמם את אסף, אתה יודע, עם כל הנוגדי דיכאון שהוא לוקח שום סם לא יפעל עליו, הגוף שלו פשוט יתעלם" ואני יודע וסותם "ואל תתחיל עכשיו להכנס לסרט של אוחצ'ה קנאית עכשיו, לא מתאים לי שתדפוק פה קטע של דרמות כי סיפרתי לך שהוא בא אלי לפני שהוא הולך. אני יודע שהוא לא מזהיר אותך, הוא לא יודע איך". ואני לא דופק שום קטע ושנינו מביטים במסך בריבוע צהוב עם השם "לאט וחזק" מודגש באדום.
מלא מלא פרטים מפוברקים, המון שיחות עם אחרים שלא מובילים לכלום, לא כתובת, לא תמונה, כלום. הבן אדם מקצועי, עכשיו זה כבר ברור שזה קשור אליו, ונדטה מוצאת הכל על כולם, לא יכול להיות שיש מישהו שהיא סתם תביט בו מהצד אלא אם הוא סתם צל של משהו שהיא לא יודעת לחפש בו. והיא יודעת כמעט תמיד.
קלוג. זה השם שלו, כמה קראו לו ככה ברישומי שיחות שמצאנו, גם מישהו כתב את השם בבלוג, איזכר אותו בתור מישהו שהוא מת להפגש איתו. התיאשנו, הודיתי למשה והלכתי לבית.
עוד שלוש דקסמולים ותה צמחים מגעיל ואני מתחבר עם הפרופיל השני שלי, זה של הסטוצים ואני מגלה את קלוג און ליין, אני שואל את עצמי אם זה בעצם משה אבל נזכר שהוא כבר הספיק לקחת את כדור השינה שלו. אני שולח לו הודעה סתמית והוא עונה תוך שניה שהוא לא מדבר עם אנשים בלי תמונת פנים, סליחה ותודה.
אני מתנתק, הולך להביא דיאט קולה, חוזר ומתחבר לפרופיל הרגיל שלי. שולח לקלוג הודעה קצרה ואחרי התכתבות קצרה הוא מודיע לי שהוא לא בטוח אם הוא בקטע שלי אבל הוא יהיה הלילה במסיבת מרתף הזאת ושאם אני יהיה שם זה יהיה נחמד.
ארבע שעות למסיבה ואני מטפס על הקירות. מדדתי איזה אלף גופיות, כולן שחורות וכולן נראו עלי רע, החלפתי מליון ג'ינסים ואני עדיין מכוער מכוער מכוער. אסף, איפה לכל הרוחות אתה? מה עבר לך בראש שהלכת עם מישהו ככה בלי להשאיר אף עקבות. אני מחליט שוב על צורך בתגבורת ואני מתקשר לשרון.
"האלווווו, הליידי של הבית מדב-רת!"
-"שרון, תקשיב, אני צריך שתבוא איתי למסיבה הערב."
"מי זה?! זה שוב אתה? לא אמרתי לך להתקשר רק אם אתה צריך קצת חומר?"
-"תעזוב חומר, אני צריך שתבוא איתי, זה חשוב"
"אבל אני לא חש למסיבה, לא יודע, אין לי ת'תחושות למסיבה הערב"
-"תעזוב אותך, באמא שלך, שרון, אתה חייב לי על הפעם ההיא מאז. דחוף לעצמך איזה כדור ותתמלא לך בכל התחושות שאתה צריך. זה בשביל חבר"
"תמצוץ לי חזק?"
-"מה חזק, כל כך חזק שהשיניים שלי יפלו, ואם תהיה נחמד אז אני גם אגרגר את הכל לפני שאבלע, סבבה לך?"
"דפוק אתה, יש לך מזל שאתה יפה. טוב. עוד חצי שעה אני אוסף אותך. הג'ינס הקרוע בצד והגופיה האדומה, 'סדר? יאללללה עאטוץ'!".
עם הגופיה האדומה והג'ינס הקרוע בצד אני קופא ליד האי אם פי אם וכשהוא אוסף אותי כבר כל הרחוב שומע את הנרי וניקה מתעללים באיזה שיר מגעיל, הבאסים מבריחים חתולים תועים. תודה לאל, הוא ויתר על משקפי השמש וכובע המצחיה המגוחך שלו.
שעה וחצי אל תוך המסיבה ושרון, נער ליווי ממושמע שכמוהו, שומר עלי מהצד, מקליט בראש כל מי שמתקרב אלי או רק מביט. אחת לכמה זמן ניפגש בשירותים והוא יספר לי שאת ההוא עם הזיפים הוא מכיר מהגן, השני עם הסווטשירט הוא רוסי מטומטם מהסקסי שופ ושאם אני שוב נותן לבעלים של הדיקסי להתקרב אלי ככה שהוא, שרון המלכה בעצמו, יבוא ויקיא על שנינו.
אין שום התקדמות, כלום. באיזה שהוא שלב אני עומד על הבמה ומנסה להתאים את הריקוד שלי בקושי רב למוזיקה שצווחת ברקע. אני שונא את הווקס, אני שונא את הווקס לגמרי. למה הוא לא ניגש אלי כוס אמו, אי אפשר לפספס אותי עכשיו, בייחוד עם כל הקעקועים שלי, למה לכל הרוחות אני שעתיים ביום בחדר כושר עם המדריך כושר הנאצי הזה אם הקלוג המזדיין הזה לא בולע אותי כאילו הייתי הפתיון המושלם בשבילו, אני הרבה יותר יפה מאסף זה בטוח.
ושניה אחרי שהמחשבה הזו חילחלה לי אני כמעט מתמוטט ואני כל כך מתגעגע אליו עכשיו, הוא היה לוקח אותי לפינה והיינו ביחד נותנים ציונים לכל מי שהיה עובר לידנו, הייתי פוסל אחד אחד על התאמה לא נכונה של הנעליים לחולצה והוא היה עושה לי חיקויים של הזקן הזה שפעם נדבק אלינו בסנטר והיינו צוחקים ואני הייתי שוכח לרגע כמה שאני עדיין מת עליו.
אני יושב על הבר עכשיו, זה נראה אבוד לגמרי, לא אכפת לי איפה שרון, בטח מישהו תפס אותו במסדרון האדום בדרך לשירותים ושרון מראה לו מה עושים למי שמפריע לו, מפתיע שאני לא שומע צרחות עד לפה ואני רק לוגם את הוודקה רד בול אוכמניות המזעזע הזה ובא לי למות.
אני עייף, השיר ברקע נשמע לי יותר ויותר מחרפן והויאג'ה בפינה מעצבן אותי באיך שהוא מלקק את השפתיים שלו כשהוא מביט לי ישר בחבילה.
אני ממשיך לשתות את הכוס עד הסוף והאמת היא שהשיר משתפר ורגל ימין שלי מתופפת על הרצפה בקצב מדויק יותר ויותר, כמו משחק, אני מסיים את הכוס ומתחיל לנוע לכיוון הבמה, פאק, השיר הזה ממש טוב, ואני מסמן לאיזה חתיך אחד והוא נותן לי יד ומושך אותי למעלה, אחרי לא הרבה זמן אני כבר לא יודע איפה לכל הרוחות הגופיה שלי אבל היא לא עלי ואני מזיע וטוב לי ואני זז וזז ורוקד כל כך יפה, אני יודע את זה, כולם מביטים בי, מישהו מאחור מלטף לי את הגב ואני רק מעיף את הידיים ורואה את שרון מביט בי מלמטה בקהל שהוא כולו שלי, והוא מסמן לי משהו אבל זה לא משנה כלום עכשיו וטוב לי מאוד, כל כך טוב לי שאני ממשיך עד הרגליים שלי כבר כואבות ואני זז אחורה ונשען על הקיר.
מישהו שלא ראיתי מקודם, סתם מכנס מגעיל וסתם חולצה מגעילה שמהקצה של השרוול שלה מציץ קעקוע ארוך של קו פשוט והוא שם לי יד על הראש ולוחש לי לבוא איתו ואני מזעיף לו פנים ומנסה לסמן לו שילך אבל הוא מלטף לי את הראש ואז מחליק את היד על העורף שלי לאט ושוב לוחש לי לבוא ואני לא מאמין לעצמי אבל אני עוקב אחריו והוא לוקח את היד שלי ביד שלו ומושך אותי איתו, אנחנו עוברים בין כולם, יוצאים מהמועדון והוא מניח עלי את הז'קט שהוא אוסף בדרך והוא נכנס איתי למונית ונוסעים.
מכאן אני רק זוכר שהוא מוציא אותי בזהירות מהמונית מול בניין ישן והוא סוחב אותי פנימה.
סלון ורק האור של המטבח.
הוא מביא 2 כוסות מים, אחת הוא שופך עלי ואחת הוא נותן לי לשתות. ואני צמא, אוי כמה שאני צמא, אני בולע את הכוס תוך שניה ואז הוא מרים את יד ימין שלו ואני רואה את הקעקוע על הזרוע, מקצה לקצה "משה גבאי" כתוב שם והוא מחכה רגע עד שאני אקלוט ואני לא מבין כלום ואז הוא מניח עלי את יד ימין ומרים מולי את יד שמאל. קלוג, כתוב שם, באנגלית ובגדול, קלוג ואני מבין משהו, לא יודע מה ואז הוא מנשק אותי והכל נעלם.
אני מתעורר עם כאב ראש עמום ושומע איזה סימפוניה איטית מאיפשהו לא רחוק, קשה לפתוח את העיניים אבל החדר חשוך והתקרה מעלי מתקלפת ואני על הגב ואלוהים, אני על מיטה ואני לא מצליח להזיז את הידיים, גם הרגליים שלי לא זזות, אני קשור! הצילו! אבל הפה שלי חסום באיזה כדור גומי עם טעם מגעיל ואני מנסה להתפתל ומהרעש נכנס מישהו ואני מזהה אותו בתור ההוא מהמסיבה, גבאי הבן זונה והוא עומד מעלי ומביט בי כמעט ברחמים, אז מקרב את הראש שלו לפנים שלי ואומר לי שהוא ישחרר אותי אבל אם אני צועק הוא שובר לי את הידיים. אז הוא מוריד ממני את הרתמה מהפה ואני משתעל ונושם עמוק ולאט ואז אני מביט בו עומד שם ואני מחפש מה להגיד.
"זה בסדר, אתה לא צריך להגיד כלום. עוד מעט אני אסביר לך הכל. לא נגעתי בך, אם אתה שואל ואסף פה וגם הוא בסדר כמוך, בקרוב תתראו. אם תקשיב לקלוג, וזה אני למקרה ששכחת, אז הכל יהיה בסדר." ואז הוא הולך ואני נשאר רק עם המוזיקה המזופתת הזו ולא מבין כלום.
שעות, ימים, דקות, לא יודע כמה זמן עבר מאז אבל אז אסף נכנס לחדר, לאט ובחשש, משתעל את השיעול הקטן שלו שהייתי מזהה בין מליון צלילים אחרים והוא מביט בי במבט עצוב כל כך ואז הוא מתיישב לידי ומניח את היד שלו על החזה שלי.
"תבטיח שלא תתחיל להשתגע" ואני מביט בו כאילו הוא נפל מהירח.
-"תגיד, השתגעת, 'שחרר אותי עכשיו יא מפגר אחד, מה זה נראה לך, כמו משחק?" ואני יודע שאני כבר צועק את סוף המשפט כי הוא מוריד ממני את היד והולך וסוגר את הדלת. הוא חוזר אלי ומתיישב לידי כמו מקודם.
"המון זמן עבר מאז שנפרדנו. הרבה דברים השתנו. הכרתי את ירון, אפילו עברנו לגור יחד, ואז התחילה המחלה שלי ומאז אתה פחות או יותר יודע הכל. כמעט"
-"אסף. באמא שלך, אני לא מאמין שאני אומר לך את זה אבל אם אתה לא רוצה שאני אתבע לך את הצורה, לך ולגבאי הפסיכי הזה אז מוטב שתתעורר מ-האני-לא-יודע-מה-לקחת ותשחרר אותי עכשיו אחרת_"... והוא לוחץ קצת עם היד על החזה שלי ואני משתתק לשניה.
"תקשיב, לקח לי המון זמן להגיע לפה, למה שאני רוצה להגיד, אתה תקשיב לי קצת ואז נלך מפה שנינו, בסדר? כשאני וירון נפרדנו אתה זוכר איך הייתי? כבר לא יכלתי להסתיר את זה אפילו ממך, המחלה הזו שלא רציתי להחלים ממנה כבשה בי יותר ויותר שטחים ולא רק שלא נשאר לי כח להשיב מלחמה אלא שכבר לא רציתי, לא ראיתי טעם. דיכאון היא מחלה מוזרה, אחרי זמן מה אתה מבין שאתה פשוט לא יודע מה לעשות איתה ואתה נותן לזה להמשיך איתך ולראות איך החיים ממשיכים מפה.
אבל לא רציתי להמשיך, הכל נראה לי תפל. עוד ניסיתי לשדר לכולם עסקים כרגיל, אפילו יצאתי איתך למסיבות שלך והייתי שם שנפרדת מסער, חשבתי שאני יהיה חזק בשבילך אז ואולי אני אחזור לעצמי שאיבדתי איפשהו אבל זה רק הלך והחמיר.
לפני שלושה חודשים וחצי החלטתי שדי, אני רוצה להפסיק עם כל זה ורק חיפשתי דרך להעלם, לא רציתי שמישהו ימצא אותי מפרפר בחדר ולא שמישהו יגרד אותי מהחניה של עזריאלי ואחרי קצת מחשבה מצאתי דרך.
פתחתי פרופיל חדש וחיפשתי טוב טוב אנשים מסויימים ברשת, לא נשאים, חולים. רציתי את האיידס כמו שלא רציתי כלום מעולם, שכבתי עם כל מה שרק חשדתי בו, תמיד גרמתי להם לגמור בתוכי, כמה שיותר ובלי קונדום, שרטתי אותם ונתתי להם לפצוע אותי, הלכתי רחוק איתם כמו שרק אני יכול ואז נרגעתי. שלושה חודשים וקצת מאז שאני מרגיש אחרת, כאילו כלום לא באמת חשוב, כאילו אני מחכה לתשובה החלטית שתתן לי פרופורציות, אולי אם אלחם על החיים שלי אני אתן להם משמעות, אתה יודע, תמיד אמרתי שדווקא הכי חשוב זה לא הבריאות, זה ההרגשה, יש מלא אנשים באונקולוגית שרק חולמים לחיות עוד חודש ואני, אני רק חושב על איך להפסיק לחיות.
שלוש חודשים ככאלה הסתובבתי בתל אביב וחשבתי על הכל מהתחלה, נעלמתי לאט לאט לתוך עצמי ואז, לפני שבועיים עשיתי את הבדיקות, כמה, בשביל להיות בטוח. וגבאי היה שם, הוא הרופא שהביא לי את המעטפה וראה אותי מתמוטט בבכי כשהוא מבשר לי שאני בריא לגמרי, שאני לא נשא ולא חולה ולא בטיח. בהתחלה הוא לא הבין וניסה להסביר לי שוב אבל כשכבר לא הצלחתי לעצור את הבכי הוא קם וירד על הברכיים לידי, החזיק ביד שלו את הסנטר שלי והביט לי טוב טוב לעיניים: "אתה האחרון שלי להיום. בוא אלי, נדבר" ומאז אני פה כמעט כל יום. הוא מדהים הגבאי הזה, אתה לא מבין, הוא מצליח לצלול עמוק לתוך התהומות שלי בלי למצמץ ולראות את כל מה שכואב. רק בדיבורים, מעולם לא נגע בי.
אני יודע שאתה לא מבין עכשיו אבל אתה לא יודע כמה שאני חייב לו, כל המיטה הזו וכל הבלאגן הזה איתך זה הכרחי, אתה מבין, לא היית יושב פה ומקשיב לי אם הייתי אומר לך לבוא איתי לשיחה, לא ככה, רציתי אותך רק שלי בלי שום הסחות דעת. וגבאי החליט לארגן לנו את זה, הוא חבר שלי. גוסס, מטורף לגמרי, מציל אנשים ביום ומכאיב לאחרים לפי דרישה שלו ושלהם בלילה אבל הוא חבר שלי והוא יודע הכל.
כמו לדוגמה כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני לא מחלים מכלום כי לא החלמתי ממך. זה היה הרעיון של שנינו לעשות את המבחן הזה, לראות אם תלך בעקבותי, לדעת אם אני באמת חשוב לך לפחות חצי כמו שאתה חשוב לי.
אני לא רוצה להיות חבר שלך יותר. זה מיותר לחלוטין, אני לא מוצא שום הנאה בללכת איתך למסיבות, לשבת איתך לקפה עם חברים או להיות שם בשבילך כשאתה צריך אותי. לא עושה לי טוב. וגם לא לך, אולי, אני לא יודע, עוד מעט אני אשאל אותך. אבל עכשיו קודם אני אסיים פה"
והוא מתיר אותי לאט מהחבלים, קודם ברגליים ואז בידיים, ומשהו בי צועק לרוץ, לברוח, לצאת מפה ומהר אבל אני נשאר ומפחד מהכל עכשיו, לא מהמכות שחשבתי שאקבל, לא משום דבר נורא מכל מה שחשבתי שהולך לקרות לי. רק מה אסף רוצה, מה אסף רוצה עכשיו, רק לא את זה, אני לא יכול לתת לו את מה שהוא רוצה. ואני מתיישב על המיטה מולו והוא ממשיך.
"אם זה מה שאתה רוצה אני לא אדבר איתך עוד לעולם, לא אפריע לך ולא ארדוף אחריך. אבל עכשיו תקשיב טוב טוב ותנסה לראות לרגע מה קורה פה עכשיו בינינו ולא מה היה או מה יהיה.
אתה זוכר כשניפגשנו בפעם הראשונה, אתה זוכר איך זה הרגיש, לא תוכל לעבוד עלי או להגיד שאני סתם קיטצ'י עוד הפעם, אתה היית שם ואני הייתי שם וחוץ מאיתנו לא היה שום כלום באותו הרגע, לא רחוב ולא אנשים ולא רוח ולא שמיים, כלום, רק הרגע הזה שנמשך ונמשך עד שלא האמנו שאפשר להרגיש ככה לכל כך הרבה זמן. החזקנו אחד את השני כל הלילה ולמחרת כבר כלום לא היה אותו דבר, לא העבודה ולא החברים, כאילו היו חיים לפני וחיים אחרים לגמרי אחרי הפגישה. ואחרי זה הנשיקה, המגע, העוצמה שמשתחררת כל פעם שאני ואתה מתחבקים סתם. אתה זוכר איך זה לנשק אותי או שכבר שכחת? אני זוכר, זה כמו מליון מטוסים שעוזבים את הקרקע במכה, כמו זיקוק דינור אחד ענק בלילה שחור שחור, כמו להיות איתך במיטה בשקט, אפילו מוזיקה לא היינו מדליקים, רק אנחנו במיטה ואתה עם הראש שלך עלי ואני עם הראש שלי עליך והשתיקה הזו שהייתה כל כך מלאה וכל כך מפחידה, כאילו לא צריך כבר להגיד כלום, כאילו מילים יהיו בזיון למה שאנחנו מרגישים, תיאום מושלם, לא שני חצאים אלא שני שלמים שהתמזגו לשלם אחר לגמרי, אלכימיה לשמה.
ואז הייתה הסופה הראשונה שלי, ואז ההוא שלך ואז העולם חרב ואז היינו אמיצים והחברים עזרו ונשארנו קרובים, מספיק מרחק בשביל לשמוע ולראות אבל לא לגעת, חברים הכי טובים אמרת אז ואני האמנתי שאני ואתה יכולים.
אז אתה יכול. הוכחת, עפת הלאה ועפת יפה וגבוה מעלי ואני נשארתי עם מטוסים שלא יכולים לעוף יותר ועם רצון לרצות לשכוח ולהמשיך עד ששכחתי בכלל למה כל כך רע לי והתרכזתי רק בלהלחם בהרגשה עד שקיבלתי אותה לתוכי כאילו היא תמיד הייתה פה.
אז גבאי הסביר לי, אתה יודע כמה זמן לוקח להחלים ממישהו? שום זמן שבעולם. לא מחלימים. זה תמיד נשאר אותו הדבר, אפשר רק לקוות שזה נגמר טוב ולבנות על זה טלאים של ידידות עמוקה ומרה ואמיתית וכואבת ומתוקה.
אז גבאי המשיך ואמר לי: אתה יודע, כשנפרדים אז חצי ממך נשאר איתו וחצי ממנו נשאר בך. אבל אני חושב שיצאת מורווח, לא נתתי לך רק חצי, כשנגמר ביננו לקחת איתך את הכל ומאז אני ריק כמו שרק לא רציתי להאמין, לכלום כבר אין ריח, התפוזים של אמא שלי כבר פחות כתומים מתמיד, כאילו מישהו הנמיך את העוצמה של הכל מסביב והכל אותו דבר רק קצת פחות כיף, קצת פחות טעים, קצת פחות בכלל.
והדבר היחיד שקורה מאז איתי הוא הזמן שעף ועף ולוקח את כולם איתו ורק אני נשארתי שם איפה שאתה השארת אותי. מה עוד אני יכול לעשות בשביל לנסות ולהדחיק את זה?! יש לך מושג כמה כואב זה להבין את זה סוף סוף, לראות שזה לא געגוע, לא ריבאונד מלשמוע איך הולך לך עם אחרים, לא רצון לשחזר את מה שהיה, אני רק רוצה את מה שיכול היה להיות עוד ולא רדפתי מספיק בשביל לנסות, פחדתי.
אני לא מפחד עוד. עכשיו אתה פה ואתה תשמע לי עד הסוף, בלי שום דבר להציע לך או לספר לך שיקרה או שלא יקרה בכל מה שתבחר. אני רוצה אותך.
ואני לא צריך לכתוב ולכתוב בשביל שכולם ישאלו אותי מי זה שאני כותב עליו כל כך יפה, אני יודע שזה אתה. ואני לא צריך את הנסיעה המטופשת הזו לצפון לשקט שלי, אתה השקט שלי, לא צריך את הדירה הענקית שלי עם הפלזמה המחורבנת ועם הרמקולים בכל פינה, לא רוצה את המטבח המאובזר ולא את הסלון המאממממם שכולם אוהבים כל כך. אתה הבית שלי. רוצה רק אותך.
ואני לא טיפש, אני יודע שאני רוכב פה על הדמיון שלך כי אתה יודע כמוני כמה שקשה איתי אבל גם אם זה הכל עבור כלום, כל זה, כל המסע הזה עד לפה, כאן איתך, כל זה ולבסוף תחליט שאתה הולך מפה לבד אז זה בסדר, כל עוד אתה תשמע אותי עוד קצת, רק עוד קצת עד הסוף כי אז זה שווה היה את הכל, לשמוע ממני את המפל של המילים שלא ידעתי חודשים שיש בי, הרים של מילים שחיכו להתנפץ עליך עכשיו.
אז אם זה להתראות עכשיו אז להתראות, ואם אתה נפרד ממני עכשיו אחת ולתמיד אז זו פרידה ואני פה בשבילך עכשיו כמו שלא הייתי מעולם, כולי שלך, כל תא בפאקינג גוף שלי מחכה למכה הזו אבל הפעם אני מחכה לה ולא נותן לרגע הזה לחלוף, לא רוצה מחר ולא רוצה שום דבר בכלל, מפה אני יוצא איתך או בלעדיך אסף אחר, אסף זקן יותר ומפוקס, אני יודע מה רציתי כל כך הרבה זמן בלי לדעת, מה הגוף שלי ביקש ולמה הנפש שלי לא הייתה כמו אז, פזיזה וקלילה כמו שאהבת.
אז הנה, אולי אמרתי יותר מידיי ואולי לא אמרתי בכלל מה שצריך אבל הנה: אני רוצה אותך דויד, אני אוהב אותך כל כך. לא, לא אוהב, מאוהב, עדיין מאוהב, לא הפסקתי להיות מאוהב בך אף פעם, גם כשטעיתי לחשוב שכן, אני מאוהב בך לגמרי ומעל לכל הראש, אני מאוהב בצורה שבה אתה מחייך אלי, בצורה שבה אתה מחבק אותי, מאוהב בכל זיכרון שיש לי ממך, בכל שביב של ריח שאתה משאיר אחריך בכל מקום שבו אנחנו נפרדים מחדש, משאיר אותי הכי לבד בעולם, גם אם זה האמצע של הדיזנגוף סנטר המקולל הזה.
אל תלך מפה בלעדי, אני יכול להיות אצילי יותר מזה, אבל אני מתחנן, הנה, אני על הברכיים עכשיו ואני רואה את הדמעות שלך מכאן אבל אל תלך מפה בלי לקחת את היד שלי ביד שלך ולהמשיך מפה והלאה ביחד, רק אני ואתה מעכשיו, רק שנינו בלי שום דבר אחר, בלי כל מה שקרה אמש או מה שקרה בכלל, עכשיו אנחנו נפגשים מחדש, עכשיו אתה לומד להכיר אותי מההתחלה, קח אותי ותמשיך מפה למקום אחר שלא הספקנו להיות בו ותראה ששום דבר כבר לא משנה.
אני אוהב אותך, אוהב אותך כל כך. כל כך לא יכול לוותר בכזו קלות, אני חייב שתבין, לא אכפת לי מה אתה חושב אבל אני כל כך כל כך כל כך אוהב אותך. בבקשה. אל תלך מפה לבד"
והוא בוכה עכשיו ואפילו לא יכול להביט בי כבר ורק מחזיק את הפנים שלו בין הידיים ואני אפילו לא מקים אותו שישב לידי, לא נוגע בו ואני רק נשאר לשבת ככה ולהביט בו ואז בקיר ואז בהשתקפות שלי במראה שעל הדלת ממול, רואה את עצמי, קצת מטושטש עם הדמעות והכל אבל רואה אותי כאילו לא מכיר מי זה שם ממול ואולי זה שעות או ימים או דקות אבל כשאני יוצא משם אני יוצא משם יד ביד יחד עם אסף, בשקט לגמרי, בלי דמעות ובלי כלום ואנחנו ממשיכים משם הלאה ביחד, רק אני והוא מעכשיו, רק שנינו בלי שום דבר אחר, אני אפילו לא מחייך, זה פשוט כל כך ברור פתאום וכל כך קל להכיר בזה, אני אוהב אותו כל כך, אוי כמה שכואב להכנע ואז פתאום השחרור אבל אני אוהב אותו כל כך.
ומפה אנחנו המשכנו למקום אחר שלא הספקנו להיות בו וראינו, שוב, ששום דבר כבר לא משנה.
כלום.
14/03/07 | יום רביעי
אסף לא חזר הביתה אמש, וגם לא שלשום. השותפה שלו התקשרה אלי בהיסטריה, לא ראתה אותו כבר שלושה ימים, אמרה שהתקשרו אליהם לדירה מהעבודה שלו והיא לא יודעת מה קורה.
עשר דקות אחר כך אני כבר בדירה עצמה, רותי לא נמצאת אבל המפתח עובד, חורק ונכנס בקושי אבל עדיין עובד.
החדר שלו נראה כרגיל, בגדים בכל מקום, ערימות של כלים שהוא ישטוף מתישהו, התמונה של שנינו בגדול על הקיר והמחשב שפתוח תמיד. אני מביט בים ההודעות שהוא קיבל בימים האחרונים, מתעלם מכל ההצעות ששלחו לו ועדיין קשה לי לקרוא ונעצר על הוד' אחת "למה אתה עוד לא פה" מישהו אחד, אני מביט לו בכרטיס עכשיו, "חזק ולאט", גיל 34, אזור תל אביב ומחפש "אנשים אמיצים". זהו.
מה אמיצים מה? מה לאסף ולאומץ אני שואל את עצמי ונזכר איך הוא צרח אצלי בשירותים מהג'וק ההוא. טלפונים לחברים, אף אחד לא שמע ממנו כלום, צביקה לא מכיר את הניק הזה, גם לא יובל הגבוה וגם לא הנמוך אבל פליקס כן פעם, ממזמן, דיבר איתו פה ברשת והוא הציע הצעות מוזרות משהו, משהו על קשירות או משהו כזה, פליקס לא זוכר, רק זרק אותו לשחורה וחאלס.
אני מסתובב בחדר ומנסה לראות אם משהו חריג, אם חסר תיק, אם הארנק שלו אולי פה אבל אני רק מוצא את הנייד שלו זרוק מכובה מתחת למיטה ואני מתחיל לדאוג, אסף לא הולך לזרוק את הזבל בלי הנייד שלו.
שעתיים אחר כך אני לגמרי בהיסטריה בעצמי ואני כבר לא יודע מה לעשות, איכשהו אני מחפש ברשת אנשים שהיו איתנו במסיבה ההיא בשישי, בפעם האחרונה שראיתי אותו, שולח אותם להביט בפרופיל שלו אבל מלבד כמה שסתם עושים ממני צחוק אף אחד לא זוכר כלום ואני מוצא את עצמי יושב על הקצה של המיטה שלו ומנסה להרגיע את עצמי בלי הצלחה.
עוד שעה, רותי חוזרת והיא ואני מחליפים מילים מודאגות ואני יודע שאין לי הרבה מה לעשות מלבד להתקשר שוב להורים שלו ולשאול באגביות מעושה אם הם שמעו ממנו, אח"כ אני מתקשר למשטרה ואז לכל בתי החולים. כלום. שלושה ימים וכלום.
בסוף אני לוקח את הטלפון שלו ומגלה שכל יומן השיחות שלו התאפס. אני מחפש קצת ומוצא את המספר של משה, חושב שניה ואני מתקשר..
"אסופית!!! מה איתך, איפה את אוחצ'ה, אני_" אבל אני קוטע אותו ואומר לו שזה רק אני ולשניה נהיה שקט. לא, אני לא יודע איפה אסף, אני מחפש אותו ואשמח לשמוע כל דבר. ושוב שקט.
"אה. אוקי. לא יודע. מה אתה רוצה ממני. תעזוב. הוא יופיע." והמילים יבשות יבשות ואני מרגיש איך שאני שונא את הבן אדם הזה וכמה שהוא מתיש אותי עם המשחק המגעיל הזה שלו.
-"שלושה ימים משה, שלושה, הוא מעולם לא נעלם לכל כך הרבה זמן". ושקט פעם אחרונה וכשהוא עונה הוא נשמע כמעט רגיל.
"צ'מע, אני בעבודה עכשיו, יש לקוחות אבל אתה יכול לבוא ונדבר". אז אני אורז תיק עם הנייד של אסף ועם היומן שלו מהמגירה ואני הולך לסנטר מובס. כבר ליד החנות שלו אני רואה איך הוא לגמרי נמרח על איזה עמלק שעומד שם ליד החברה שלו שנראית מזועזעת לחלוטין מהמעמד.
"__ וכאן יש לי תחתון עם פוש אפ! כן, מה ששמעת!! אתה לא יודע מה זה עושה לג'ונג' שלך, אתה שם אותו וכל הלירדים שבעולם יביטו לך ללמטה, נשבע לך באחותי, תחתון אחד ופתאום כל הגברים ירצו אותך"
-"אבל יש לי חברה" הבחור הנבוך מנסה להסביר אבל משה מבטל אותו בתנועת יד רכה, מרפה את כף היד ומנופף על עצמו: "תראה, עד שלא תנסה לא תדע כמה גדול אתה באמת. אז לפחות בינתיים תהיה מוכן עם התחתון הזה לכל מקרה, מה אתה אומר? נזרוק לעסקה גם איזה ג'וג סטראפ בלי טוסיק בכלל?!" ובזמן שהם משלמים הוא פתאום מבחין בי ומסמן לי להתקרב. הם הולכים, אני מתיישב והוא בינתיים דוחף כל מיתי תחתונים לכל מיני קופסאות.
"אז מה נראה לך שהוא עשה הפעם?" הוא שואל ותוך כדי שר עם אנסטסיה ברקע אבל אני מצליח להבחין מהקול שלו שהוא באמת מודאג. "שוב הסתבך בצרות הילד?" והוא מסיים ומנמיך את הווליום ומיישב על שולחן הקופה מולי.
-"אני לא יודע משה. לא הייתי בא אליך אם לא הייתי באמת מפחד" והוא לרגע מחייך אלי ובא להעביר את היד שלו בשיער שלי אבל נעצר באמצע הדרך ומציע לי קפה, מוציא את הלאפ טופ מהמגירה ומחליף לדיסק אחר, הכל בו זמנית.
הוא מבקש לספר לו הכל, איך נפרדנו במסיבה, מתי נראה לי שהוא חזר לבית ומתי רותי שמעה אותו כשהוא יוצא, אח"כ הוא מבקש לדעת על "חזק ולאט" ואז הוא מתיישב מול המחשב ומתחיל לתקתק. אני שותה את הקפה לאט וכבר משה פיצח את הפרופיל של חזק ועכשיו מתאכזב לגלות שהתמונות הפרטיות הם רק של כל מיני גברים, לא ישראלים ומבוימים בעליל באיזה סטודיו עם דרישה לגמישות.
אח"כ אנחנו מתאכזבים לגלות ביחד שאין לו שום הודעה אחת שמורה, אין חברים, פייבוריטים, הוא לא ברשת החברתית, לא הערות ולא טלפונים שמורים.
בפרטי ההתקשרות אנחנו מוצאים את כתובת האימייל שהוא נתן לאחזור הסיסמא ואנו מתפלאים שהכתובת אמיתית אבל כשאנו פורצים את החשבון הזה אנחנו מגלים שהתיבה ריקה לחלוטין.
חיפוש נוסף בגוגל אחרי כתובת המייל מניבה מס' אפשרויות מצומצם, מסתבר שכתובת משותפת עבור לקוחות בבית קפה מרושת.
משה שולח אותי לשם בדיוק כשנכנסו שני ערסים לחנות ומשה החל לחייך לאט ורחב.
בבית הקפה הזה, לא רחוק מכלום, יש תאים תאים ובכל תא מחשב עם מצלמה, מיקרופון ואוזניות. קניתי קוד לשימוש עבור שעתיים ועברתי מחשב מחשב על שמצאתי את המחשב שבוא כשהתחלתי לכתוב את שם המשתמש של חשבון הדואר המחשב השלים אותה. הבטתי לצדדים והתקרבתי למסך, פה הוא ישב, יהיה מי שיהיה. הוצאתי את הפתק שרשם לי משה ונכנסתי לכל גיבויי המערכת בתקווה למצוא כל דבר שנכתב והמחשב זוכר אבל חוץ מכמה לוגים של ביצועי מערכת לא מצאתי כלום. נכנסתי לאטרף והקלדתי את "חזק ולאט" ואח"כ את הסיסמא שמשה רשם לי. לקח כמה דקות של כלום כמו ממקודם אבל אז פתאום התחילו להגיע ההודעות ושאלו אותי, אותו, כל מיני שאלות צפויות: כמה הכלי, ממש מצויד? כמה נייד אני, כמה רחוק אני מוכן להגיע, ממוקם לבד, אפשר לצעוק בלי לפחד? כמה קשוח אני, כמה נותן, כמה מקבל, מה יש לי בבית, איזה חומרים אני מנדב, הולך עם פופרס? אפשר להביא חבר? ועוד ועוד ועוד.
זה לא קידם אותי בכלל. יצאתי והרגשתי שאני אפס שלא מסוגל אפילו למצוא את החבר הכי טוב שלו, איזה מן בן אדם אני אם אני לא מכיר אותו מספיק בשביל לנסות להבין איפה המניאק הזה ומי זה החזק ולאט הזה לכל הרוחות.
המסע שלי ממשיך לבית של משה, קטן וצבעוני ומבחיל כרגיל, הוא חיכה לי, חייך בצורה הכי מזויפת כרגיל, בלע עוד כדור מכסח שומנים, לגם עוד כוס קפה, בלע עוד צ'יפס מהקערה במטבח והוביל אותי לחדר השינה שלו.
לקח לו קצת זמן, הוא מסביר לי, אבל הוא הצליח למצוא את הקוד שהוא החביא מעצמו לפני כמה חודשים, עכשיו הוא מעתיק את התוכנה מהדיסק שהוחבא בחנות איפשהו במחסן הקסמים שלו. כמה דקות של בהייה הדדית במסך והתוכנה על המחשב, משה מקליד את הקוד שהוא התאמץ לשכוח ו-ונדטה יוצאת לדרך. כמו שראיתי פעם או פעמיים בהתפעלות בעבר גם הפעם לוקח לה כמה דקות של התאוששות מרוב התחברות בו זמנית לכמה וכמה מקורות ואז תמה סריקת השרתים הקרובים ומתחיל תהליך הקישוריות, לינק מוביל לאתר שמוביל לבסיס מידע שמוביל לרחרחן רשת של מישהו במערכת אחרת, משם לעכבישוני בנקים, לחורים שבורים במערכות נטושות ושוב ושוב ושוב חזרה אל המחשב של משה שנראה, אולי בפעם הראשונה בעיני, כמו מישהו אמיתי וחכם ולא שחקן מקולל, כמו שהוא אוהב להציג.
"אתה יודע, כבר אמרתי לך, בניתי את ונדטה בדמותי" ואני מתפלל שהוא לא יתחיל עכשיו לברבר כאילו הוא אלוהים חיים אבל הוא רק שותק.
-"אנחנו נמצא אותו. הוא יהיה בסדר" אני מנסה לומר אבל אני סתם מגמגם ועל המסך כבר התחילו לקפוץ כל מיני חלונות קטנים, "אני יודע, הוא תמיד חוזר אבל זה משהו אחר. הוא לא רמז לי שהוא שוב צולל כרגיל, הוא תמיד שולח לי אס אמ אס לפני, עובר בחנות או משהו. אז אני מנסה לחשוב על המקרה הכי גרוע, מישהו דחף לו משהו למשקה ולקח אותו אליו אבל אי אפשר לסמם את אסף, אתה יודע, עם כל הנוגדי דיכאון שהוא לוקח שום סם לא יפעל עליו, הגוף שלו פשוט יתעלם" ואני יודע וסותם "ואל תתחיל עכשיו להכנס לסרט של אוחצ'ה קנאית עכשיו, לא מתאים לי שתדפוק פה קטע של דרמות כי סיפרתי לך שהוא בא אלי לפני שהוא הולך. אני יודע שהוא לא מזהיר אותך, הוא לא יודע איך". ואני לא דופק שום קטע ושנינו מביטים במסך בריבוע צהוב עם השם "לאט וחזק" מודגש באדום.
מלא מלא פרטים מפוברקים, המון שיחות עם אחרים שלא מובילים לכלום, לא כתובת, לא תמונה, כלום. הבן אדם מקצועי, עכשיו זה כבר ברור שזה קשור אליו, ונדטה מוצאת הכל על כולם, לא יכול להיות שיש מישהו שהיא סתם תביט בו מהצד אלא אם הוא סתם צל של משהו שהיא לא יודעת לחפש בו. והיא יודעת כמעט תמיד.
קלוג. זה השם שלו, כמה קראו לו ככה ברישומי שיחות שמצאנו, גם מישהו כתב את השם בבלוג, איזכר אותו בתור מישהו שהוא מת להפגש איתו. התיאשנו, הודיתי למשה והלכתי לבית.
עוד שלוש דקסמולים ותה צמחים מגעיל ואני מתחבר עם הפרופיל השני שלי, זה של הסטוצים ואני מגלה את קלוג און ליין, אני שואל את עצמי אם זה בעצם משה אבל נזכר שהוא כבר הספיק לקחת את כדור השינה שלו. אני שולח לו הודעה סתמית והוא עונה תוך שניה שהוא לא מדבר עם אנשים בלי תמונת פנים, סליחה ותודה.
אני מתנתק, הולך להביא דיאט קולה, חוזר ומתחבר לפרופיל הרגיל שלי. שולח לקלוג הודעה קצרה ואחרי התכתבות קצרה הוא מודיע לי שהוא לא בטוח אם הוא בקטע שלי אבל הוא יהיה הלילה במסיבת מרתף הזאת ושאם אני יהיה שם זה יהיה נחמד.
ארבע שעות למסיבה ואני מטפס על הקירות. מדדתי איזה אלף גופיות, כולן שחורות וכולן נראו עלי רע, החלפתי מליון ג'ינסים ואני עדיין מכוער מכוער מכוער. אסף, איפה לכל הרוחות אתה? מה עבר לך בראש שהלכת עם מישהו ככה בלי להשאיר אף עקבות. אני מחליט שוב על צורך בתגבורת ואני מתקשר לשרון.
"האלווווו, הליידי של הבית מדב-רת!"
-"שרון, תקשיב, אני צריך שתבוא איתי למסיבה הערב."
"מי זה?! זה שוב אתה? לא אמרתי לך להתקשר רק אם אתה צריך קצת חומר?"
-"תעזוב חומר, אני צריך שתבוא איתי, זה חשוב"
"אבל אני לא חש למסיבה, לא יודע, אין לי ת'תחושות למסיבה הערב"
-"תעזוב אותך, באמא שלך, שרון, אתה חייב לי על הפעם ההיא מאז. דחוף לעצמך איזה כדור ותתמלא לך בכל התחושות שאתה צריך. זה בשביל חבר"
"תמצוץ לי חזק?"
-"מה חזק, כל כך חזק שהשיניים שלי יפלו, ואם תהיה נחמד אז אני גם אגרגר את הכל לפני שאבלע, סבבה לך?"
"דפוק אתה, יש לך מזל שאתה יפה. טוב. עוד חצי שעה אני אוסף אותך. הג'ינס הקרוע בצד והגופיה האדומה, 'סדר? יאללללה עאטוץ'!".
עם הגופיה האדומה והג'ינס הקרוע בצד אני קופא ליד האי אם פי אם וכשהוא אוסף אותי כבר כל הרחוב שומע את הנרי וניקה מתעללים באיזה שיר מגעיל, הבאסים מבריחים חתולים תועים. תודה לאל, הוא ויתר על משקפי השמש וכובע המצחיה המגוחך שלו.
שעה וחצי אל תוך המסיבה ושרון, נער ליווי ממושמע שכמוהו, שומר עלי מהצד, מקליט בראש כל מי שמתקרב אלי או רק מביט. אחת לכמה זמן ניפגש בשירותים והוא יספר לי שאת ההוא עם הזיפים הוא מכיר מהגן, השני עם הסווטשירט הוא רוסי מטומטם מהסקסי שופ ושאם אני שוב נותן לבעלים של הדיקסי להתקרב אלי ככה שהוא, שרון המלכה בעצמו, יבוא ויקיא על שנינו.
אין שום התקדמות, כלום. באיזה שהוא שלב אני עומד על הבמה ומנסה להתאים את הריקוד שלי בקושי רב למוזיקה שצווחת ברקע. אני שונא את הווקס, אני שונא את הווקס לגמרי. למה הוא לא ניגש אלי כוס אמו, אי אפשר לפספס אותי עכשיו, בייחוד עם כל הקעקועים שלי, למה לכל הרוחות אני שעתיים ביום בחדר כושר עם המדריך כושר הנאצי הזה אם הקלוג המזדיין הזה לא בולע אותי כאילו הייתי הפתיון המושלם בשבילו, אני הרבה יותר יפה מאסף זה בטוח.
ושניה אחרי שהמחשבה הזו חילחלה לי אני כמעט מתמוטט ואני כל כך מתגעגע אליו עכשיו, הוא היה לוקח אותי לפינה והיינו ביחד נותנים ציונים לכל מי שהיה עובר לידנו, הייתי פוסל אחד אחד על התאמה לא נכונה של הנעליים לחולצה והוא היה עושה לי חיקויים של הזקן הזה שפעם נדבק אלינו בסנטר והיינו צוחקים ואני הייתי שוכח לרגע כמה שאני עדיין מת עליו.
אני יושב על הבר עכשיו, זה נראה אבוד לגמרי, לא אכפת לי איפה שרון, בטח מישהו תפס אותו במסדרון האדום בדרך לשירותים ושרון מראה לו מה עושים למי שמפריע לו, מפתיע שאני לא שומע צרחות עד לפה ואני רק לוגם את הוודקה רד בול אוכמניות המזעזע הזה ובא לי למות.
אני עייף, השיר ברקע נשמע לי יותר ויותר מחרפן והויאג'ה בפינה מעצבן אותי באיך שהוא מלקק את השפתיים שלו כשהוא מביט לי ישר בחבילה.
אני ממשיך לשתות את הכוס עד הסוף והאמת היא שהשיר משתפר ורגל ימין שלי מתופפת על הרצפה בקצב מדויק יותר ויותר, כמו משחק, אני מסיים את הכוס ומתחיל לנוע לכיוון הבמה, פאק, השיר הזה ממש טוב, ואני מסמן לאיזה חתיך אחד והוא נותן לי יד ומושך אותי למעלה, אחרי לא הרבה זמן אני כבר לא יודע איפה לכל הרוחות הגופיה שלי אבל היא לא עלי ואני מזיע וטוב לי ואני זז וזז ורוקד כל כך יפה, אני יודע את זה, כולם מביטים בי, מישהו מאחור מלטף לי את הגב ואני רק מעיף את הידיים ורואה את שרון מביט בי מלמטה בקהל שהוא כולו שלי, והוא מסמן לי משהו אבל זה לא משנה כלום עכשיו וטוב לי מאוד, כל כך טוב לי שאני ממשיך עד הרגליים שלי כבר כואבות ואני זז אחורה ונשען על הקיר.
מישהו שלא ראיתי מקודם, סתם מכנס מגעיל וסתם חולצה מגעילה שמהקצה של השרוול שלה מציץ קעקוע ארוך של קו פשוט והוא שם לי יד על הראש ולוחש לי לבוא איתו ואני מזעיף לו פנים ומנסה לסמן לו שילך אבל הוא מלטף לי את הראש ואז מחליק את היד על העורף שלי לאט ושוב לוחש לי לבוא ואני לא מאמין לעצמי אבל אני עוקב אחריו והוא לוקח את היד שלי ביד שלו ומושך אותי איתו, אנחנו עוברים בין כולם, יוצאים מהמועדון והוא מניח עלי את הז'קט שהוא אוסף בדרך והוא נכנס איתי למונית ונוסעים.
מכאן אני רק זוכר שהוא מוציא אותי בזהירות מהמונית מול בניין ישן והוא סוחב אותי פנימה.
סלון ורק האור של המטבח.
הוא מביא 2 כוסות מים, אחת הוא שופך עלי ואחת הוא נותן לי לשתות. ואני צמא, אוי כמה שאני צמא, אני בולע את הכוס תוך שניה ואז הוא מרים את יד ימין שלו ואני רואה את הקעקוע על הזרוע, מקצה לקצה "משה גבאי" כתוב שם והוא מחכה רגע עד שאני אקלוט ואני לא מבין כלום ואז הוא מניח עלי את יד ימין ומרים מולי את יד שמאל. קלוג, כתוב שם, באנגלית ובגדול, קלוג ואני מבין משהו, לא יודע מה ואז הוא מנשק אותי והכל נעלם.
אני מתעורר עם כאב ראש עמום ושומע איזה סימפוניה איטית מאיפשהו לא רחוק, קשה לפתוח את העיניים אבל החדר חשוך והתקרה מעלי מתקלפת ואני על הגב ואלוהים, אני על מיטה ואני לא מצליח להזיז את הידיים, גם הרגליים שלי לא זזות, אני קשור! הצילו! אבל הפה שלי חסום באיזה כדור גומי עם טעם מגעיל ואני מנסה להתפתל ומהרעש נכנס מישהו ואני מזהה אותו בתור ההוא מהמסיבה, גבאי הבן זונה והוא עומד מעלי ומביט בי כמעט ברחמים, אז מקרב את הראש שלו לפנים שלי ואומר לי שהוא ישחרר אותי אבל אם אני צועק הוא שובר לי את הידיים. אז הוא מוריד ממני את הרתמה מהפה ואני משתעל ונושם עמוק ולאט ואז אני מביט בו עומד שם ואני מחפש מה להגיד.
"זה בסדר, אתה לא צריך להגיד כלום. עוד מעט אני אסביר לך הכל. לא נגעתי בך, אם אתה שואל ואסף פה וגם הוא בסדר כמוך, בקרוב תתראו. אם תקשיב לקלוג, וזה אני למקרה ששכחת, אז הכל יהיה בסדר." ואז הוא הולך ואני נשאר רק עם המוזיקה המזופתת הזו ולא מבין כלום.
שעות, ימים, דקות, לא יודע כמה זמן עבר מאז אבל אז אסף נכנס לחדר, לאט ובחשש, משתעל את השיעול הקטן שלו שהייתי מזהה בין מליון צלילים אחרים והוא מביט בי במבט עצוב כל כך ואז הוא מתיישב לידי ומניח את היד שלו על החזה שלי.
"תבטיח שלא תתחיל להשתגע" ואני מביט בו כאילו הוא נפל מהירח.
-"תגיד, השתגעת, 'שחרר אותי עכשיו יא מפגר אחד, מה זה נראה לך, כמו משחק?" ואני יודע שאני כבר צועק את סוף המשפט כי הוא מוריד ממני את היד והולך וסוגר את הדלת. הוא חוזר אלי ומתיישב לידי כמו מקודם.
"המון זמן עבר מאז שנפרדנו. הרבה דברים השתנו. הכרתי את ירון, אפילו עברנו לגור יחד, ואז התחילה המחלה שלי ומאז אתה פחות או יותר יודע הכל. כמעט"
-"אסף. באמא שלך, אני לא מאמין שאני אומר לך את זה אבל אם אתה לא רוצה שאני אתבע לך את הצורה, לך ולגבאי הפסיכי הזה אז מוטב שתתעורר מ-האני-לא-יודע-מה-לקחת ותשחרר אותי עכשיו אחרת_"... והוא לוחץ קצת עם היד על החזה שלי ואני משתתק לשניה.
"תקשיב, לקח לי המון זמן להגיע לפה, למה שאני רוצה להגיד, אתה תקשיב לי קצת ואז נלך מפה שנינו, בסדר? כשאני וירון נפרדנו אתה זוכר איך הייתי? כבר לא יכלתי להסתיר את זה אפילו ממך, המחלה הזו שלא רציתי להחלים ממנה כבשה בי יותר ויותר שטחים ולא רק שלא נשאר לי כח להשיב מלחמה אלא שכבר לא רציתי, לא ראיתי טעם. דיכאון היא מחלה מוזרה, אחרי זמן מה אתה מבין שאתה פשוט לא יודע מה לעשות איתה ואתה נותן לזה להמשיך איתך ולראות איך החיים ממשיכים מפה.
אבל לא רציתי להמשיך, הכל נראה לי תפל. עוד ניסיתי לשדר לכולם עסקים כרגיל, אפילו יצאתי איתך למסיבות שלך והייתי שם שנפרדת מסער, חשבתי שאני יהיה חזק בשבילך אז ואולי אני אחזור לעצמי שאיבדתי איפשהו אבל זה רק הלך והחמיר.
לפני שלושה חודשים וחצי החלטתי שדי, אני רוצה להפסיק עם כל זה ורק חיפשתי דרך להעלם, לא רציתי שמישהו ימצא אותי מפרפר בחדר ולא שמישהו יגרד אותי מהחניה של עזריאלי ואחרי קצת מחשבה מצאתי דרך.
פתחתי פרופיל חדש וחיפשתי טוב טוב אנשים מסויימים ברשת, לא נשאים, חולים. רציתי את האיידס כמו שלא רציתי כלום מעולם, שכבתי עם כל מה שרק חשדתי בו, תמיד גרמתי להם לגמור בתוכי, כמה שיותר ובלי קונדום, שרטתי אותם ונתתי להם לפצוע אותי, הלכתי רחוק איתם כמו שרק אני יכול ואז נרגעתי. שלושה חודשים וקצת מאז שאני מרגיש אחרת, כאילו כלום לא באמת חשוב, כאילו אני מחכה לתשובה החלטית שתתן לי פרופורציות, אולי אם אלחם על החיים שלי אני אתן להם משמעות, אתה יודע, תמיד אמרתי שדווקא הכי חשוב זה לא הבריאות, זה ההרגשה, יש מלא אנשים באונקולוגית שרק חולמים לחיות עוד חודש ואני, אני רק חושב על איך להפסיק לחיות.
שלוש חודשים ככאלה הסתובבתי בתל אביב וחשבתי על הכל מהתחלה, נעלמתי לאט לאט לתוך עצמי ואז, לפני שבועיים עשיתי את הבדיקות, כמה, בשביל להיות בטוח. וגבאי היה שם, הוא הרופא שהביא לי את המעטפה וראה אותי מתמוטט בבכי כשהוא מבשר לי שאני בריא לגמרי, שאני לא נשא ולא חולה ולא בטיח. בהתחלה הוא לא הבין וניסה להסביר לי שוב אבל כשכבר לא הצלחתי לעצור את הבכי הוא קם וירד על הברכיים לידי, החזיק ביד שלו את הסנטר שלי והביט לי טוב טוב לעיניים: "אתה האחרון שלי להיום. בוא אלי, נדבר" ומאז אני פה כמעט כל יום. הוא מדהים הגבאי הזה, אתה לא מבין, הוא מצליח לצלול עמוק לתוך התהומות שלי בלי למצמץ ולראות את כל מה שכואב. רק בדיבורים, מעולם לא נגע בי.
אני יודע שאתה לא מבין עכשיו אבל אתה לא יודע כמה שאני חייב לו, כל המיטה הזו וכל הבלאגן הזה איתך זה הכרחי, אתה מבין, לא היית יושב פה ומקשיב לי אם הייתי אומר לך לבוא איתי לשיחה, לא ככה, רציתי אותך רק שלי בלי שום הסחות דעת. וגבאי החליט לארגן לנו את זה, הוא חבר שלי. גוסס, מטורף לגמרי, מציל אנשים ביום ומכאיב לאחרים לפי דרישה שלו ושלהם בלילה אבל הוא חבר שלי והוא יודע הכל.
כמו לדוגמה כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני לא מחלים מכלום כי לא החלמתי ממך. זה היה הרעיון של שנינו לעשות את המבחן הזה, לראות אם תלך בעקבותי, לדעת אם אני באמת חשוב לך לפחות חצי כמו שאתה חשוב לי.
אני לא רוצה להיות חבר שלך יותר. זה מיותר לחלוטין, אני לא מוצא שום הנאה בללכת איתך למסיבות, לשבת איתך לקפה עם חברים או להיות שם בשבילך כשאתה צריך אותי. לא עושה לי טוב. וגם לא לך, אולי, אני לא יודע, עוד מעט אני אשאל אותך. אבל עכשיו קודם אני אסיים פה"
והוא מתיר אותי לאט מהחבלים, קודם ברגליים ואז בידיים, ומשהו בי צועק לרוץ, לברוח, לצאת מפה ומהר אבל אני נשאר ומפחד מהכל עכשיו, לא מהמכות שחשבתי שאקבל, לא משום דבר נורא מכל מה שחשבתי שהולך לקרות לי. רק מה אסף רוצה, מה אסף רוצה עכשיו, רק לא את זה, אני לא יכול לתת לו את מה שהוא רוצה. ואני מתיישב על המיטה מולו והוא ממשיך.
"אם זה מה שאתה רוצה אני לא אדבר איתך עוד לעולם, לא אפריע לך ולא ארדוף אחריך. אבל עכשיו תקשיב טוב טוב ותנסה לראות לרגע מה קורה פה עכשיו בינינו ולא מה היה או מה יהיה.
אתה זוכר כשניפגשנו בפעם הראשונה, אתה זוכר איך זה הרגיש, לא תוכל לעבוד עלי או להגיד שאני סתם קיטצ'י עוד הפעם, אתה היית שם ואני הייתי שם וחוץ מאיתנו לא היה שום כלום באותו הרגע, לא רחוב ולא אנשים ולא רוח ולא שמיים, כלום, רק הרגע הזה שנמשך ונמשך עד שלא האמנו שאפשר להרגיש ככה לכל כך הרבה זמן. החזקנו אחד את השני כל הלילה ולמחרת כבר כלום לא היה אותו דבר, לא העבודה ולא החברים, כאילו היו חיים לפני וחיים אחרים לגמרי אחרי הפגישה. ואחרי זה הנשיקה, המגע, העוצמה שמשתחררת כל פעם שאני ואתה מתחבקים סתם. אתה זוכר איך זה לנשק אותי או שכבר שכחת? אני זוכר, זה כמו מליון מטוסים שעוזבים את הקרקע במכה, כמו זיקוק דינור אחד ענק בלילה שחור שחור, כמו להיות איתך במיטה בשקט, אפילו מוזיקה לא היינו מדליקים, רק אנחנו במיטה ואתה עם הראש שלך עלי ואני עם הראש שלי עליך והשתיקה הזו שהייתה כל כך מלאה וכל כך מפחידה, כאילו לא צריך כבר להגיד כלום, כאילו מילים יהיו בזיון למה שאנחנו מרגישים, תיאום מושלם, לא שני חצאים אלא שני שלמים שהתמזגו לשלם אחר לגמרי, אלכימיה לשמה.
ואז הייתה הסופה הראשונה שלי, ואז ההוא שלך ואז העולם חרב ואז היינו אמיצים והחברים עזרו ונשארנו קרובים, מספיק מרחק בשביל לשמוע ולראות אבל לא לגעת, חברים הכי טובים אמרת אז ואני האמנתי שאני ואתה יכולים.
אז אתה יכול. הוכחת, עפת הלאה ועפת יפה וגבוה מעלי ואני נשארתי עם מטוסים שלא יכולים לעוף יותר ועם רצון לרצות לשכוח ולהמשיך עד ששכחתי בכלל למה כל כך רע לי והתרכזתי רק בלהלחם בהרגשה עד שקיבלתי אותה לתוכי כאילו היא תמיד הייתה פה.
אז גבאי הסביר לי, אתה יודע כמה זמן לוקח להחלים ממישהו? שום זמן שבעולם. לא מחלימים. זה תמיד נשאר אותו הדבר, אפשר רק לקוות שזה נגמר טוב ולבנות על זה טלאים של ידידות עמוקה ומרה ואמיתית וכואבת ומתוקה.
אז גבאי המשיך ואמר לי: אתה יודע, כשנפרדים אז חצי ממך נשאר איתו וחצי ממנו נשאר בך. אבל אני חושב שיצאת מורווח, לא נתתי לך רק חצי, כשנגמר ביננו לקחת איתך את הכל ומאז אני ריק כמו שרק לא רציתי להאמין, לכלום כבר אין ריח, התפוזים של אמא שלי כבר פחות כתומים מתמיד, כאילו מישהו הנמיך את העוצמה של הכל מסביב והכל אותו דבר רק קצת פחות כיף, קצת פחות טעים, קצת פחות בכלל.
והדבר היחיד שקורה מאז איתי הוא הזמן שעף ועף ולוקח את כולם איתו ורק אני נשארתי שם איפה שאתה השארת אותי. מה עוד אני יכול לעשות בשביל לנסות ולהדחיק את זה?! יש לך מושג כמה כואב זה להבין את זה סוף סוף, לראות שזה לא געגוע, לא ריבאונד מלשמוע איך הולך לך עם אחרים, לא רצון לשחזר את מה שהיה, אני רק רוצה את מה שיכול היה להיות עוד ולא רדפתי מספיק בשביל לנסות, פחדתי.
אני לא מפחד עוד. עכשיו אתה פה ואתה תשמע לי עד הסוף, בלי שום דבר להציע לך או לספר לך שיקרה או שלא יקרה בכל מה שתבחר. אני רוצה אותך.
ואני לא צריך לכתוב ולכתוב בשביל שכולם ישאלו אותי מי זה שאני כותב עליו כל כך יפה, אני יודע שזה אתה. ואני לא צריך את הנסיעה המטופשת הזו לצפון לשקט שלי, אתה השקט שלי, לא צריך את הדירה הענקית שלי עם הפלזמה המחורבנת ועם הרמקולים בכל פינה, לא רוצה את המטבח המאובזר ולא את הסלון המאממממם שכולם אוהבים כל כך. אתה הבית שלי. רוצה רק אותך.
ואני לא טיפש, אני יודע שאני רוכב פה על הדמיון שלך כי אתה יודע כמוני כמה שקשה איתי אבל גם אם זה הכל עבור כלום, כל זה, כל המסע הזה עד לפה, כאן איתך, כל זה ולבסוף תחליט שאתה הולך מפה לבד אז זה בסדר, כל עוד אתה תשמע אותי עוד קצת, רק עוד קצת עד הסוף כי אז זה שווה היה את הכל, לשמוע ממני את המפל של המילים שלא ידעתי חודשים שיש בי, הרים של מילים שחיכו להתנפץ עליך עכשיו.
אז אם זה להתראות עכשיו אז להתראות, ואם אתה נפרד ממני עכשיו אחת ולתמיד אז זו פרידה ואני פה בשבילך עכשיו כמו שלא הייתי מעולם, כולי שלך, כל תא בפאקינג גוף שלי מחכה למכה הזו אבל הפעם אני מחכה לה ולא נותן לרגע הזה לחלוף, לא רוצה מחר ולא רוצה שום דבר בכלל, מפה אני יוצא איתך או בלעדיך אסף אחר, אסף זקן יותר ומפוקס, אני יודע מה רציתי כל כך הרבה זמן בלי לדעת, מה הגוף שלי ביקש ולמה הנפש שלי לא הייתה כמו אז, פזיזה וקלילה כמו שאהבת.
אז הנה, אולי אמרתי יותר מידיי ואולי לא אמרתי בכלל מה שצריך אבל הנה: אני רוצה אותך דויד, אני אוהב אותך כל כך. לא, לא אוהב, מאוהב, עדיין מאוהב, לא הפסקתי להיות מאוהב בך אף פעם, גם כשטעיתי לחשוב שכן, אני מאוהב בך לגמרי ומעל לכל הראש, אני מאוהב בצורה שבה אתה מחייך אלי, בצורה שבה אתה מחבק אותי, מאוהב בכל זיכרון שיש לי ממך, בכל שביב של ריח שאתה משאיר אחריך בכל מקום שבו אנחנו נפרדים מחדש, משאיר אותי הכי לבד בעולם, גם אם זה האמצע של הדיזנגוף סנטר המקולל הזה.
אל תלך מפה בלעדי, אני יכול להיות אצילי יותר מזה, אבל אני מתחנן, הנה, אני על הברכיים עכשיו ואני רואה את הדמעות שלך מכאן אבל אל תלך מפה בלי לקחת את היד שלי ביד שלך ולהמשיך מפה והלאה ביחד, רק אני ואתה מעכשיו, רק שנינו בלי שום דבר אחר, בלי כל מה שקרה אמש או מה שקרה בכלל, עכשיו אנחנו נפגשים מחדש, עכשיו אתה לומד להכיר אותי מההתחלה, קח אותי ותמשיך מפה למקום אחר שלא הספקנו להיות בו ותראה ששום דבר כבר לא משנה.
אני אוהב אותך, אוהב אותך כל כך. כל כך לא יכול לוותר בכזו קלות, אני חייב שתבין, לא אכפת לי מה אתה חושב אבל אני כל כך כל כך כל כך אוהב אותך. בבקשה. אל תלך מפה לבד"
והוא בוכה עכשיו ואפילו לא יכול להביט בי כבר ורק מחזיק את הפנים שלו בין הידיים ואני אפילו לא מקים אותו שישב לידי, לא נוגע בו ואני רק נשאר לשבת ככה ולהביט בו ואז בקיר ואז בהשתקפות שלי במראה שעל הדלת ממול, רואה את עצמי, קצת מטושטש עם הדמעות והכל אבל רואה אותי כאילו לא מכיר מי זה שם ממול ואולי זה שעות או ימים או דקות אבל כשאני יוצא משם אני יוצא משם יד ביד יחד עם אסף, בשקט לגמרי, בלי דמעות ובלי כלום ואנחנו ממשיכים משם הלאה ביחד, רק אני והוא מעכשיו, רק שנינו בלי שום דבר אחר, אני אפילו לא מחייך, זה פשוט כל כך ברור פתאום וכל כך קל להכיר בזה, אני אוהב אותו כל כך, אוי כמה שכואב להכנע ואז פתאום השחרור אבל אני אוהב אותו כל כך.
ומפה אנחנו המשכנו למקום אחר שלא הספקנו להיות בו וראינו, שוב, ששום דבר כבר לא משנה.
כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה