עוד פרידה אחת ודי. ואחריה מה? מה יש אחריה??? , או, חטאתם, עויתם, פשעתם! [תקיעת השופר הפרטית שלי, סוג של תשליך]
25/09/06 | יום שני
בשביל כל אלה שיודעים כי סיפרתי להם ולכל אלה שעדיין שואלים, אני כותב פה את הסיבה שלי ללכת, אני רוצה להקל עליכם להרפות ממני כמו שאני מבקש.
חשבתי שאני נוסע בשביל לראות איך רואים משם את האופק שעכשיו הוא החיים שלי פה. חשבתי שאני נוסע בשביל להכריח את עצמי לחיות באין ברירה, להיות בלי אפשרות לחמוק ולסיים בשקט את מה שהתחיל פה, בלי שאלה שחשובים לי יהיו בשביל לראות או לנסות לעזור. אני נוסע בשביל לשכוח.
אבל אני לא נוסע בסוף. אני בסוף, אבל אני לא נוסע. לא מרשים לי ללכת, אין לי איך ואין לי לאן.
הכל כל כך שקט עכשיו. מן משחק ילדים, רכבת הרים של רגשות שעולה ויורדת בפיתולים שאני קובע סתם בשביל להעביר את הזמן עד שאלך, לשחק עם הרגשות כאילו אני באמת מסוגל לחוש משהו. כמו מישהו עם מחלה סופנית שלא נותרה לו ברירה אני הולך בדרך לכיוון אחד ולא רוצה להביט אחורה אל
הבחירה השניה שאני לא בוחר בה הפעם. אני מוותר ונכנע לגמרי, לא מתוך יאוש אלא כי זה מוצא שליו וקל ויפה ואצילי, אני בוחר שכן להתמודד אבל כמו שאני רוצה. אני בוחר לסיים את זה.
אני עומד על צוק ומפחד ליפול כבר שנה. בשבועיים האחרונים הבנתי שאני יכול פשוט ליפול ולא לפחד, כולם מתים בסוף, אני יכול לבחור מתי ואני יכול לבחור איך. וזה מה שיהיה מעכשיו.
בצלילות מחשבה ובפיכחון שלא היה לי מעולם אני מוסר את החיים שלי על קדושת הזכרונות, התקוות שהיו לי והאנשים שאהבתי.
כמו כל שנה, ספטמבר מביא איתו משהו חדש. יש רוח ברחובות שמרגיעה את כל מה שהקיץ הסעיר. כבר אין את תחושת הבינתיים שרווחה על הכל, פתאום עושים דברים, דוחים דברים, התרחשות. שינוי איטי ומלא בתחושת ההשלמה שהוא כופה עלינו.
אני משאיר אחרי הרבה מילים, לא מספיק לתאר את מה רציתי, לא מספיק בשביל שתבינו איפה אני מטייל. המילים שלי הם מורשת של קרב איתנים בו ני ניצחתי את עצמי, בו רואים את הריסון שאני מחויב אליו, את האפסיות שבאהבה שלי, אית הריקנות של כל השאר.
אני כתב שמספר לכם מה קורה בצד השני של השפיות, מה קורה בשוליים של המחשבה הרגילה, מנסה לרמוז לכם על כך שאתם לוקחים את הרוב כמובן מאליו ולא מבינים כמה ברי מזל אתם, כמה שאני ביקשתי את דרך המחשבה שלכם על הזחיחות שדרכה אני רואה הכל יותר מידיי.
אני כל כך עצוב כבר כל כך הרבה זמן. שנה שלא קרה לי משהו טוב, לא מצאתי משהו שנמשך, לא הצלחתי ליצור זכרון שרוצים לחזור אליו עם אף אחד. וזה אני ואני ואני כל הזמן, הבדידות הנוראה הזו, כמה חזק שאפשר לשמוע את המחשבות שלי בתוך הראש כשאין אף אחד אחר, כמו חדר מלא אנשים שמדברים וצועקים ומתווכחים והכל בפנים, בחוץ עסקים כרגיל, מה שאני מקרין זה לא הסרט שרץ לי בפנים, הכל בערבוביה של מליון דקויות של רגש כזה ואחר וכולן רעות.
והטלפון. שעות על גבי שעות, הטלפון לא מצלצל, לפעמים ימים. אנשים שאני מכיר, אנשים שאהבתי ואני עדיין. לכולם יש חיים שהיו ויהיו שם אחרי וכולם נמצאים בזרם הגדול שאני נמשתי מתוכו. כולם לומדים, כולם עובדים, יוצאים, מזדיינים על כל מה שבא להם, מוצאים מישהו שיחבק אותם עד הפעם הבאה, נותנים למישהו לאונן בהן בתור תחליף לדבר האמיתי. הם לא לוקחים סיכון, הם יודעים מה זה הדבר האמיתי, אין סטוציונר אחד שלא שברו לו את הלב, הוא לא יתן לזה לקרות שוב. הוא יהיה תמיד הכי יפה והכי חכם והכי מקסים והוא יתן לך את כולו, למקסימום שעה. אחרי זה תלך. אם אתה מוצא חן בעיניו אז תלך מהר יותר, שלא יקשר, שלא יהיה סיכוי לחוות את זה שוב. רק את הגוף תקבלו וזה מה שבאתם בעצם לקחת, על מי אתם עובדים, רציתם בשר וקיבלתם בשר. לא יותר. טורפים, תנמקו לעצמכם עד מחר שזה לא ככה, שאתם מכוונים לגבוה יותר, לא רוצים להתנזר בינתיים. איזה בינתיים? אתם חיים בבינתיים האלה שהמצאתם כל החיים ואם לא יהיה לכם מזל ומישהו יציל אתכם אז תראו שהגיל לא מוותר והזמן עובר ומשנה את כל מה שידעתם על עצמכם. פתאום לישון לבד זה כבר לא כזה כיף, פתאום השקט יחריש אתכם, יהיה לכם תמיד קר.
ואני עמדתי בצד. שנים. עמדתי בצד והבטתי עליכם, הדוניזם טהור. כמה נרקסיסטיות צריכה להיות לכם בשביל לתת לעצמכם כל כך הרבה, כל מה שהגוף מבקש ועדיין לא תהיו שבעים. תמיד תחזרו לעוד סיבוב, תהיו עצלנים לשיחה ותעדיפו את המהיר והחזק. תביטו על החיים שלכם, איזה שלווה גדולה. מתי הפעם האחרונה שאתה חושב שמישהו נפגע ממך? למה עשית את זה? סתם כי פגעו בך גם? ככה זה המשחק. וכולנו משחקים. לא נתייאש עד שננצח, עד שמישהו ישבור את הכללים.
אז אני לא רוצה לשחק יותר. נמאס לי וכבר שנה שאני מתאפק. ערב ראש השנה שוב והפעם אני לא שולח לאיש את נאומי הקבועים, את המילים שאני משאיר תמיד מאחורי. עכשיו, דקה לפני שאני הולך, אני נותן לראשונה למילים להיות לפני, מולי. ואני מאשים אתכם, את כולכם. שקרנים. רמאים. נצלני רגש. אנשים שימכרו את אמא שלהם העיקר לסחוט קצת תשומת לב נוספת ולעזאזל עם המוסר, החיים קצרים וצריך לחיות, נכון? אז אני לא רוצה לשחק ונמאס לי לחכות.
שלא תבינו אותי אחרת. אני כבר מתגעגע. לא יכול לחושב על משהו אחר. להיות בלי החברים שלי ובלי המשפחה, רשת הביטחון היחידה שהכירה אותי כביכול.
אז אני מאחל לכם שנה מהממת, הורסת, שולתת, כובשת וגדולה מהחיים. רק תזכרו להרגע לפעמים.
-----
ראש השנה. יום שני של החג, אמש לא קמתי לבית הכנסת, הכדורים לא אפשרו לי. היום הגעתי וישבתי בכסא ליד אבא, בכסא שרשום עליו "משה גבאי" כבר ארבע שנים והוא עומד שם ריק ומחכה לי שאשוב. אז הגעתי. והיה לי חם והיה לי מחניק ולא אהבתי כלום. האחים שלי הראו לי את המקום בסידור, החזן סלסל בקול שבור, אמא ואחותי הציצו בי דרך החרכים שבקיר.
ופתאום כל זה לא בא לי טוב. הכל נראה לי כמו הצגה זולה שאני כבר לא חלק ממנה. הרגשתי לא שייך. אנשים הביטו בקעקוע שלי (למה לא באתי עם שרוולים ארוכים? כי קניתי את החולצה הלבנה הזו במיוחד לחג מג'ט עודפים ואני כל כך שמחתי לעשות את זה לכבוד המשפחה שכבר לא חשבתי שאני בכלל אאכזב אותם עם הקעקוע בציבור) ואחרי כמה מבטים יותר מידיי הייתי חייב לצאת. עוד דקה בפנים והייתי עונה למבטים שלהם ואני לא ארשה לעצמי את זה. כן, יש לי קעקוע, והוא קעקוע שאני בחרתי והוא מייצג אותי. כמו שטלית מייצגת אתכם כרגע ככה הקעקוע שלי. הוא מסמל לי כל כך הרבה דברים: הוא מזכיר לי את הקעקוע של סבא וסבתא שלי ואת כל המשפחה שלהם שהיו מקועקעים בדרך לבירקנאו. הוא מזכיר לי את הרגע בו עשיתי אותו, יום הולדת 24, מחליט שמעכשיו אני נותן לעצמי משה אחר במתנה. הוא מזכיר לי – וזה הכי חשוב – אותי. קלוג, זה אני, ככה בחרתי לברוח, לזכור תמיד את עצמי ולא לתת לעצמי להאבד ברגע או במקום, אני חי בתוכי תמיד ושם הכל קורה. לא לתת לרגשות של אחרים לשלוט בי. וכמה שאני הפרתי את ההבטחה הזו לעצמי. אני קדוש ושמי קדוש וקדושים בכל יום יהללו אותי – סלע! אני הייתי אמור להיות המלך החדש. שגעון הגדלות האולטימטיבי.
אבל לכם הקעקוע מסמל משהו אחר לגמרי, הוא מסמל את הפריצות והתועבה והריקנות שהחיים שלי מתנהלים בה. את הבושה של אבא שלי ואת הכשלון של ההורים שלי שככה יצאתי. אז אתם יודעים מה? לא בא לי יותר להיות כזו אכזבה, נמאס לי. אולי אם הייתם מראים קצת יותר חמלה, כולכם, הייתי פה עכשיו החזן. אבל לא, השונה הוא מסוכן, מה שלא מובן לא מקובל ולכן לא רק שלא זוכה לחיבוק אלא יקבל את הצד הרחוק שלנו, את ההתעלמות: זה לא קיים, אין דבר כזה והוא טועה שהוא הולך שם.
ובכן.
תן פחדיך יהוה אלוהינו על כל מה שבראת. ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים וייעשו כולם אגודה אחת. מי האדיוט שכתב את זה? אתם יודעים מה?! אני מביא עליכם בתמורה דם ואש ותמרות עשן. נולדתי בן אדם, אחר כך הומו, אחר כך יהודי וזו האמת שלי.
אני לא מפחד מאיש. רק מעצמי ומהמעשה שאני עושה אוטוטו. במקום לקחת את החיים שלי ולעשות איתם משהו אני בוחר למסור אותם חזרה.
עכשיו זה אישי. לא פרוזה ולא בטיח, עכשיו זה לא עובר שום מסננת, עכשיו זה אני נטו. מכל הדברים בעולם שהופכים אותי למה שאני: מה לכל הרוחות אכפת לכם עם מה אני שוכב? אם זה רוחמה הבת הדבה של השכנה או שרון הכוסון משנקין או גמל תועה בשוק הבדואי?! מי נתן לכם את הזכות להכנס לי לתחת לעזאזל? מה זה העניין שלכם בכלל בחיי האהבה שלי? אלוהים לא מבקר במיטה שלי, אה?! ובשלכם הוא חוגג? אלוהים אוהב אתכם יותר? אתם אוהבים את עצמכם יותר. אלוהים רחום וחנון ולא יחוס עליכם לעולם אם לא תדעו לתת קצת אהבה לאחרים שאתם הבדלתם מתוככם. בשל שנאת חינם זאת אני מקלל אתכם ברעב הלב.
אין לכם ולא תהיה לכם טיפת הבנה בזהות שאני הקמתי לעצמי מאפס. שמעתי פעם את הרבנים שלי בישיבה אומרים שאני הדבר הכי מסוכן בשבילם, מישהו שגדל בניהם, יודע דבר או שניים ויודע לענות. כמו לרב הדפוק הזה שאבא לקח אותי אליו פעם, רנטגן עאלק, וניצחתי אותו בגמרא.
ארבע בנים ואני לא טיפש אבל לא כחם, לא תמים ממזמן וחזרתי בשאלה כי אני יכול. אני הבן הרשע.
ובכן: אני פה וזה מה שיש, תתכחשו עד מחר ולא יעזור לכם. הפעם אני מחזיר מלחמה. לא סולח לכם על הצביעות הזו. מיסיונרים כולכם. לא מבין את זה שהורים מעיפים אותי מהבית שלי, זה שנולדתי וגדלתי בו בגלל שבחרתי במישהו שיחיה איתי, כי אני מסרב להתבייש. לא סולח לכם על שאסור לי להביא אף אחד לבית הזה. כשאחותי, בעזרת השם, תביא לבית את הבחור שלה אני לא יהיה שם, אני מורד, לא רוצה להכיר אותו. למה רק לה מותר? המלחמה שלי קשה. אל תתפלאו אם אני מוצא יותר קדושה, עומד בגאון על הבמה באחת המסיבות מאשר על הבמה מול ספל התורה. זה איבד הכל, כל זה כבר לא אומר כלום לגבי. זה הרקע שהקיא אותי ואני שהסכמתי ללכת חפוי ראש מחוסר ברירה ופשרות.
אתם רוצים לדעת למה אני בוחר להתאבד? בגללכם. למה רציתי ללכת רחוק מפה? כי אני לא רוצה לתת לכם את העונג לראות שצדקתם, כביכול, כי טעיתם בעצם. פספסתם אותי והייתם כה קרובים להחזיר אותי, נתתי לכם כל כך הרבה הזדמנויות. השיבנו ואשובה, אבל אף אחד לא ניסה. השארתם אותי מרוקן. יצאתי מתוך ארון לתוף קופסא ורודה שהכנתם לי ושם השארתם אותי לדמם לבד.
שלוש מאות שישים וחמישה ימים קשים ורעים. זה מה שהיה לי ואני לא מצטער על כלום. לא על דקה אחת. כל מה שרציתי ולא יהיה לא אמור היה להיות כי עובדה שלא הצלחתי לעשות את זה לבד.
אז תגידו שניסיתם לתת לי יד, נראה אותכם. אני טובע כבר, לא מבחין בשום יד שרוצה למשות אותי. בכח, בכח תנסו לשכנע אותי שאתם יכולים לתת לי סיבה להשאר פה ולא נראה לי שיש לכם כזו. כח ההרגל, הרדיפה אחרי הדבר הבא, זה האינרציה שלכם.
ואצלי כח המשיכה מושך למטה בכל הכוח. אני מכיר את השאול כמו שלא תדעו לעולם. עברתי את עשרת השלבים הידועים שלי ולא נטשתי כי תמיד חיכיתי לראות כמה עמוק יותר עוד אפשר להגיע ותמיד הופתעתי כמו ילד קטן בסרט: וואו, שיט, זה רק מחמיר והולך.
אז אל תשאלו מה כבר כל כך רע לי. אם אני ממורמר זה כי נמאס לי לאכזב את כולם כל הזמן, כולם רוצים אותי אחרת, לאף אחד לא מספיק האני שקיים עכשיו, בייחוד לא לי. פוטנציאל בתחת שלי. אני האמן שבוחר לא ליצור, אני סוג של מחלה אישית, מתאבל על עצמי במקום למצוא את הכח הנכון.
אז אני כועס על זה שלהורים שלי לא היה מספיק כסף בשביל שאני אגדל אחרת, שלא הייתה להם ההשפעה המתאימה, שלא הגיעו מהמקומות הנכונים ושהסיכויים שלי היו בקאנטים מלכתחילה. חשבתי שאני אצליח למצוא דרך אחרת ולנצח את הסטטיסטיקה. אז חשבתי. עוד טעות. כמה עוד אפשר.
ואני כועס על זה שכולם, מתחסדים או שלא, רוצים יותר. רוצים זין ענק ולעכשיו. אבל רק ענק, שלא יהיה רגיל, שלא יהיה נורמאלי. ואני, הבינוניות הורגת אותי.
כמה קשה בסך הכל להמציא לי את עצמי מחדש ולהקים חיים פשוטים. איבדתי אמון בהכל.
רע לי שאין לי כסף, שאין לי השכלה, שאין לי קשרים, שאני כל פעם צריך להתכווץ כשהמוכר אומר כמה יעלה הפעם לתקן את האופניים המעפנים שלי, שאני שונא כל שקל שאני מוציא על האוכל שמשמש לי לא יותר מפיצוי.
אני שונא את התור בכניסה לסנטר, בודקים אותי כאילו הייתי כמו כולם, ואני לא. אני שונא את זה שלא כיף להיות איתי יותר, שהעגמומיות שלי מתחילה להיות מדבקת. שזה לא באמת ישנה למישהו את החיים אם אתאבד מחר. ובעצם למה שזה ישנה. אז זה מה שנשאר לי לעשות.
עשרת ימי תשובה הנוראיים. כמה מסיבות עוד תספיקו בהם? כמה סקס נחמה עוד תפרגנו לעצמכם בזמן הזה?! מצאתם מישהו? הללויה, כמה זמן תחזיקו הפעם? כמה מהר תביטו לצדדים? עת שערי רצון להיפתח. מה אתם מאחלים לכם? מה אתם מאחלים לאחרים? כמה עוד אושר אתם תעניקו לעצמכם על חשבון אחרים. הסכם רגעי של פשרה הדדית.
תבקשו מחילה. אולי תענו, אולי תלמדו משהו חדש על עצמכם.
והנה מה אני מבקש מכולכם עכשיו. אני הולך, כאמור, ולא אחזור. נסיך האופל שידע לראות אור גם בלילות החשוכים ביותר, האיש שידע לחולל באחרים רגשות. אבל לפני זה אני רוצה לשמוע אתכם פעם אחרונה כמו שלא נתתם לי לראות אף פעם. אני מבקש פה מכולכם לכתוב לי ולספר, לא בקצרה, את הכל. אל תרחמו עלי. תגיבו פה, תשלחו בפרטית, לא אכפת לי, אפרסם הכל. אתן לכם לחלוק איתי ועם כל השאר את האמת שלכם, מה משאיר אתכם פה. וכשהכל יגמר (זה אומר שנכשלתם) זה מה שישאר, המילים שלכם כנגד המילים שלי. וזהו.
אני לא אזדקן לעולם, לא אחזיק את הילד שלי בידיים, לא אתאהב שוב, לא אתגעגע לאף אחד נוסף.
אז. לשנה טובה תכתבו ותחתמו. שנת גאולה וישועה תהיה לכם. רק דברים טובים, רק בריאות הגוף ובריאות הנפש. ובא לציון גואל.
תחל שנה וברכותיה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה