בגשר של עגבניה, זמן ארוחת בוקר, יושב על סלט ירוק ומגעיל ומביט בכל מי שיוצא מקסטרו מולי.
03/05/07 | יום חמישי
אני קצת עצבני היום, וואלה, הסופ"ש לא התחיל וכבר אני על קוצים אבל מצד שני מה רע, עצבים זה פי אלף יותר טוב מהשיתוק של הדיכאון, שתבוא הסופה נראה אותה, כשאני עצבני אני במיטבי.
וככה אני עכשיו, בולס חסות וטונה במים, מוריד את הכל עם דיאט קולה וחושב לעצמי שוואלה, לא כולם נולדו שוים, עבדו עלינו.
שנים אני כותב פיקציות, סיפורים ממעמקי הלב שלא התרחשו מעולם, רגשות חזקים שמתנגשים במילים שהקאתי על הקלדת שלי וכלום. שום תגובה מהעולם. אף אחד לא חשב לרגע להגיד "צ'מע, זה משהו מיוחד". אבל יום אחד אני קורא בלוגים מומלצים באתר ואומר לעצמי שזה לא פייר איך שאני קורע לעצמי את הצורה בלמצוא השראה בזמן שהשכן, ארול, המ(א)מם, סער ובערך כל השאר פשוט כותבים את מה שאירע להם באותו היום בלי לשבור יותר מידיי את הראש על איך זה נראה בסופו של דבר.
ניחה, אמרתי, אני מקנא בהם שבורכו ביכולת הספרותית הזו, התמרה של מאורעות החיים לכדי פרקים על גבי פרקים. אני מחליט כמובן לפרגן ובא לשלוח לשכן הודעה שהבלוג שלו מקסים מקסים מקסים ובכלל שיהיה לו יומולדת שמייח ואז מתברר לי שאני ברשימה השחורה שלו.
מילא הייתי זוכר אם הייתי מדבר איתו והיה משהו, דיינו. מילא הייתי רגיל להיות בשחורות של אנשים וזה לא היה מזיז לי, דיינו. אבל באותו הרגע קלטתי שאני מתעצבן ממישהו שמהלך כל שבוע היום הולדת שלו שם רק תמונה גלויה אחת והיא נטולת ראש וכוללת בעיקר ריבועים בבטן. הללויה.
אוי כמה שזה היה קל הרבה יותר להשיג אויבים אם לא הייתי מעריץ לגמרי את הכתיבה של השכן ואם לפחות הייתי באמת בז לו. הלוואי ולא הייתי מאמין באמת ובתמים שהוא אולי אחד מהאנשים הפוריים פה ביותר, אחד מהחמודים, חטובים ובעלי יותר מרובד אישיותי אחד. אבל אני כן חושב שהוא חמוד ומוכשר ולא נותר לי אלא להודות שאני מקנא גרידא.
אני מקנא בו על שהוא יכול לכתוב בגלוי שהוא מחפש אנשים רדודי בטן כמותו וכמה ימים אחרי לפרסם תמונה שלו עם אמא שלו כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אטרף ד י י ט י נ ג ! כמה דייטים יצא לכם החודש מהאתר? אין ספק, אני והשכן משתייכים לנגזרת חדשה של האנשים החדשים, אנחנו יוצקים תוכן לתוך אתר שמפרסם אנשים. אנו מביאים מעצמנו וחולקים משהו אישי עם אחרים. אז איך, איך לכל הרוחות אני תמיד מציג את עצמי בתור "שלום, שמי משה ואני רווק" ותמיד אנשים צוחקים בזמן שאני קולט יותר ויותר שכבר ממזמן הבדיחה היא עלי.
אם הייתי חלק, רזה ושרירי יותר אזי הייתי זוכה להיות ביותר "פייבוריטים"? ולמה זה טוב באמת אם נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש יותר משלושת אלפים אנשים שמחוברים און ליין ואולי אחוז מהם ימצא מישהו לשבת איתו לכוס קפה השבוע. השאר ימהרו לסיים את הסטוץ ולרוץ לעבודה ומשם לחדר כושר ומשם לבדוק הודעות באטרף.
אני לא מתחסד. כשאני רעב אני אוכל. ואני לא מדבר על אוכל. אבל התחליף שלי לאהבה הוא תחליף במודע, הוא זמני והוא מביש ודוחה אותי גם אם יהיה עם הגבר הכי יפה עלי אדמות. זה הכל זיוף אחד גדול, ממזמן אני לא יודע בעצמי אם ניתנה לי האפשרות לבחור אם הייתי בוחר להיות חתיך סוף ולוותר על הכשרון הלא מבוטל שלי להביא לכתב תחושות, בעיקר של אחרים או האם הייתי בוחר להשאר מה שאני היום; סתם אחד שלא הייתם נותנים לו להנות הספק בהשארת עקבות בכרטיס שלו.
אתם בוודאי חושבים ששוב אני נוטה להגזים, אם כך איך תסבירו את העובדה שאין פה אפילו כותב מחונן אחד שיש לו ריבועים בבטן? והנה אני הולך לפתוח מלחמה שתגמר בהחרמתי בציבור ובהעלבת כל אלא שאני באמת חפץ ביקרם: איך זה שכל מי שבאמת כותב מהלב, מתפייט במילים פרוזאיות ולא סתם מתאר הלך יום חולף, יראה ממוצע במקרה הטוב או ישאוף להראות טוב יותר, מקלל את עצמו על הגנים הדפוקים.
ואל תזבלו לי את השכל בזה שאתם נראים בדיוק כמו שאתם רוצים, אם הייתה לכם בטן מרודדת הייתם מוותרים עליה לטובת הסטיגמה של האמן המיוסר? אני לא חושב. מתי לכל הרוחות הגוף שלנו הפך להיות סמל סטאטוס שמאשר לי אם לצאת עם מישהו או לפסול אותו? אם הוא נראה טוב אז בטח יש לו השכלה נאותה שאפשרה לו עבודה מתאימה שמאפשרת לו זמן פנוי על מנת ללכת ולשקוע בין מכשירים מכניים ומבטים רושפי זיעה בחד"כ כזה או אחר, יאללה, הוא נראה טוב, בא נצא איתו.
האם באמת אנו זקוקים להרגיש נחותים ויזואלית בקהילה החמה והמלטפת שלנו על מנת למצוא את הכאב ליצור? מה יקרה אם מחר אני אקום וקיבורת הזרוע שלי תכפיל את גודלה? האם המשא יהיה כה כבד לי על הידיים עד כי לא אוכל לשבת ולהקליד בכובד ראש את יוסי, משה ואלון שלי? ושאלת השאלות, כי בינינו, אני הלכתי פה הכי רחוק, שרדתי את השאול שאיש לא חזר ממנה ואני עדיין נלחם: כמה מהמחלה שלי היא באשמתכם באופן ישיר?!
דויד ישן עדיין במיטה שלי, כל כך שליו, כל כך יפה. דיברתי איתו שלשום על איך שזה חבל לי שאפי בלונד הוא כשרון מבוזבז בעיני ודוד אמר לי שאין דבר כזה כשרון מבוזבז, אם הוא נהנה מזה כנראה שזה היעוד של הכשרון שלו. אני לא יודע עד עכשיו אם זה צודק, אני לא מפרסם פה בשביל לזכות באהדת הציבור, בהערצתו, בהערותיו או בכלל לשם הפרסום. אני מפרסם את זה פה כי כבר ארבע שנים שאני מסתובב פה ומבין כמה שהאלטר אגו שלי ברשת, שמשתקף בפרופיל שלי קלוג, כמה שהוא מדויק, לפעמים יותר ממני.שבוע שעבר תפסתי שאני מנסה להסביר למישהו ממכרי משהו ובסופו של דבר מתייאש ושולח אותו לעיין בבלוג שלי.
זה לא אמור להיות ככה, לא?! אני בכנות לא יודע.
תראו כמה תגובות וכמה צפיות אני מקבל כשאני כותב בצורה רדודה על מסיבה שנכחתי בה ותשוו את זה לכל אחד מהפרקים על המחלה שלי שנכתבו בדם ותראו כמה שאתם רדודים וכמה שכולנו בעצם נמשכים למכנה המשותף הנמוך ביותר: סקס, סמים, מסיבות, שרירים ועופרה אחת.
על הזין שלי כוכי וסיגי, תראו לי שאתם יכולים באמת להביע רגש ואח"כ מצידי שתצחיקו אותי כמה שבא לכם. בינתיים הניסוי הצליח והתוצאה בהתאם לציפיות, לדאבוני. אז מה אני רוצה בעצם? הכרה? סתם תשומת לב?
אני רוצה שתשמעו אותי: אני פה.
ואני פה להשאר.
המשה החדש הוא נביא הזעם שלכם מעכשיו. אני אעמוד בצד ואתעד הכל במילים משלי, אביט מהצד ואצרח עליכם בכתוב שתראו איך שאתם נראים, כמה שטחיים אתם הופכים את עצמכם לטובת הכלל. המשה החדש השתנה מספיק: עכשיו תורכם ואני פה בשביל לגרום לזה לקרות.
אז הנה, סערה בכוס אטרף. נראה לי שכל התשובות שלי נמצאות פה ממש, בתוך השאלות ששאלתי, פשוט אני עיוור או לא רוצה לראות. זה לא משנה? מעכשיו אני מחליט שכן.
אני סוגר עוד שניה את החשב הנייד, אפנה את המגש שלי ואצעד לצד השני של הסנטר, ארד במדרגות, אכנס לחנות שלי ואתחיל למכור לכם תחתונים. אם הייתי טיפש הייתי מתירא פן מה שכתבתי פה יניא אתכם מלבוא לפה ולהתפעל מעצמכם ומאחרים אל מול המראות הגדולות שלי בחנות.
אני לא.
בא נתחיל.
03/05/07 | יום חמישי
אני קצת עצבני היום, וואלה, הסופ"ש לא התחיל וכבר אני על קוצים אבל מצד שני מה רע, עצבים זה פי אלף יותר טוב מהשיתוק של הדיכאון, שתבוא הסופה נראה אותה, כשאני עצבני אני במיטבי.
וככה אני עכשיו, בולס חסות וטונה במים, מוריד את הכל עם דיאט קולה וחושב לעצמי שוואלה, לא כולם נולדו שוים, עבדו עלינו.
שנים אני כותב פיקציות, סיפורים ממעמקי הלב שלא התרחשו מעולם, רגשות חזקים שמתנגשים במילים שהקאתי על הקלדת שלי וכלום. שום תגובה מהעולם. אף אחד לא חשב לרגע להגיד "צ'מע, זה משהו מיוחד". אבל יום אחד אני קורא בלוגים מומלצים באתר ואומר לעצמי שזה לא פייר איך שאני קורע לעצמי את הצורה בלמצוא השראה בזמן שהשכן, ארול, המ(א)מם, סער ובערך כל השאר פשוט כותבים את מה שאירע להם באותו היום בלי לשבור יותר מידיי את הראש על איך זה נראה בסופו של דבר.
ניחה, אמרתי, אני מקנא בהם שבורכו ביכולת הספרותית הזו, התמרה של מאורעות החיים לכדי פרקים על גבי פרקים. אני מחליט כמובן לפרגן ובא לשלוח לשכן הודעה שהבלוג שלו מקסים מקסים מקסים ובכלל שיהיה לו יומולדת שמייח ואז מתברר לי שאני ברשימה השחורה שלו.
מילא הייתי זוכר אם הייתי מדבר איתו והיה משהו, דיינו. מילא הייתי רגיל להיות בשחורות של אנשים וזה לא היה מזיז לי, דיינו. אבל באותו הרגע קלטתי שאני מתעצבן ממישהו שמהלך כל שבוע היום הולדת שלו שם רק תמונה גלויה אחת והיא נטולת ראש וכוללת בעיקר ריבועים בבטן. הללויה.
אוי כמה שזה היה קל הרבה יותר להשיג אויבים אם לא הייתי מעריץ לגמרי את הכתיבה של השכן ואם לפחות הייתי באמת בז לו. הלוואי ולא הייתי מאמין באמת ובתמים שהוא אולי אחד מהאנשים הפוריים פה ביותר, אחד מהחמודים, חטובים ובעלי יותר מרובד אישיותי אחד. אבל אני כן חושב שהוא חמוד ומוכשר ולא נותר לי אלא להודות שאני מקנא גרידא.
אני מקנא בו על שהוא יכול לכתוב בגלוי שהוא מחפש אנשים רדודי בטן כמותו וכמה ימים אחרי לפרסם תמונה שלו עם אמא שלו כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אטרף ד י י ט י נ ג ! כמה דייטים יצא לכם החודש מהאתר? אין ספק, אני והשכן משתייכים לנגזרת חדשה של האנשים החדשים, אנחנו יוצקים תוכן לתוך אתר שמפרסם אנשים. אנו מביאים מעצמנו וחולקים משהו אישי עם אחרים. אז איך, איך לכל הרוחות אני תמיד מציג את עצמי בתור "שלום, שמי משה ואני רווק" ותמיד אנשים צוחקים בזמן שאני קולט יותר ויותר שכבר ממזמן הבדיחה היא עלי.
אם הייתי חלק, רזה ושרירי יותר אזי הייתי זוכה להיות ביותר "פייבוריטים"? ולמה זה טוב באמת אם נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש יותר משלושת אלפים אנשים שמחוברים און ליין ואולי אחוז מהם ימצא מישהו לשבת איתו לכוס קפה השבוע. השאר ימהרו לסיים את הסטוץ ולרוץ לעבודה ומשם לחדר כושר ומשם לבדוק הודעות באטרף.
אני לא מתחסד. כשאני רעב אני אוכל. ואני לא מדבר על אוכל. אבל התחליף שלי לאהבה הוא תחליף במודע, הוא זמני והוא מביש ודוחה אותי גם אם יהיה עם הגבר הכי יפה עלי אדמות. זה הכל זיוף אחד גדול, ממזמן אני לא יודע בעצמי אם ניתנה לי האפשרות לבחור אם הייתי בוחר להיות חתיך סוף ולוותר על הכשרון הלא מבוטל שלי להביא לכתב תחושות, בעיקר של אחרים או האם הייתי בוחר להשאר מה שאני היום; סתם אחד שלא הייתם נותנים לו להנות הספק בהשארת עקבות בכרטיס שלו.
אתם בוודאי חושבים ששוב אני נוטה להגזים, אם כך איך תסבירו את העובדה שאין פה אפילו כותב מחונן אחד שיש לו ריבועים בבטן? והנה אני הולך לפתוח מלחמה שתגמר בהחרמתי בציבור ובהעלבת כל אלא שאני באמת חפץ ביקרם: איך זה שכל מי שבאמת כותב מהלב, מתפייט במילים פרוזאיות ולא סתם מתאר הלך יום חולף, יראה ממוצע במקרה הטוב או ישאוף להראות טוב יותר, מקלל את עצמו על הגנים הדפוקים.
ואל תזבלו לי את השכל בזה שאתם נראים בדיוק כמו שאתם רוצים, אם הייתה לכם בטן מרודדת הייתם מוותרים עליה לטובת הסטיגמה של האמן המיוסר? אני לא חושב. מתי לכל הרוחות הגוף שלנו הפך להיות סמל סטאטוס שמאשר לי אם לצאת עם מישהו או לפסול אותו? אם הוא נראה טוב אז בטח יש לו השכלה נאותה שאפשרה לו עבודה מתאימה שמאפשרת לו זמן פנוי על מנת ללכת ולשקוע בין מכשירים מכניים ומבטים רושפי זיעה בחד"כ כזה או אחר, יאללה, הוא נראה טוב, בא נצא איתו.
האם באמת אנו זקוקים להרגיש נחותים ויזואלית בקהילה החמה והמלטפת שלנו על מנת למצוא את הכאב ליצור? מה יקרה אם מחר אני אקום וקיבורת הזרוע שלי תכפיל את גודלה? האם המשא יהיה כה כבד לי על הידיים עד כי לא אוכל לשבת ולהקליד בכובד ראש את יוסי, משה ואלון שלי? ושאלת השאלות, כי בינינו, אני הלכתי פה הכי רחוק, שרדתי את השאול שאיש לא חזר ממנה ואני עדיין נלחם: כמה מהמחלה שלי היא באשמתכם באופן ישיר?!
דויד ישן עדיין במיטה שלי, כל כך שליו, כל כך יפה. דיברתי איתו שלשום על איך שזה חבל לי שאפי בלונד הוא כשרון מבוזבז בעיני ודוד אמר לי שאין דבר כזה כשרון מבוזבז, אם הוא נהנה מזה כנראה שזה היעוד של הכשרון שלו. אני לא יודע עד עכשיו אם זה צודק, אני לא מפרסם פה בשביל לזכות באהדת הציבור, בהערצתו, בהערותיו או בכלל לשם הפרסום. אני מפרסם את זה פה כי כבר ארבע שנים שאני מסתובב פה ומבין כמה שהאלטר אגו שלי ברשת, שמשתקף בפרופיל שלי קלוג, כמה שהוא מדויק, לפעמים יותר ממני.שבוע שעבר תפסתי שאני מנסה להסביר למישהו ממכרי משהו ובסופו של דבר מתייאש ושולח אותו לעיין בבלוג שלי.
זה לא אמור להיות ככה, לא?! אני בכנות לא יודע.
תראו כמה תגובות וכמה צפיות אני מקבל כשאני כותב בצורה רדודה על מסיבה שנכחתי בה ותשוו את זה לכל אחד מהפרקים על המחלה שלי שנכתבו בדם ותראו כמה שאתם רדודים וכמה שכולנו בעצם נמשכים למכנה המשותף הנמוך ביותר: סקס, סמים, מסיבות, שרירים ועופרה אחת.
על הזין שלי כוכי וסיגי, תראו לי שאתם יכולים באמת להביע רגש ואח"כ מצידי שתצחיקו אותי כמה שבא לכם. בינתיים הניסוי הצליח והתוצאה בהתאם לציפיות, לדאבוני. אז מה אני רוצה בעצם? הכרה? סתם תשומת לב?
אני רוצה שתשמעו אותי: אני פה.
ואני פה להשאר.
המשה החדש הוא נביא הזעם שלכם מעכשיו. אני אעמוד בצד ואתעד הכל במילים משלי, אביט מהצד ואצרח עליכם בכתוב שתראו איך שאתם נראים, כמה שטחיים אתם הופכים את עצמכם לטובת הכלל. המשה החדש השתנה מספיק: עכשיו תורכם ואני פה בשביל לגרום לזה לקרות.
אז הנה, סערה בכוס אטרף. נראה לי שכל התשובות שלי נמצאות פה ממש, בתוך השאלות ששאלתי, פשוט אני עיוור או לא רוצה לראות. זה לא משנה? מעכשיו אני מחליט שכן.
אני סוגר עוד שניה את החשב הנייד, אפנה את המגש שלי ואצעד לצד השני של הסנטר, ארד במדרגות, אכנס לחנות שלי ואתחיל למכור לכם תחתונים. אם הייתי טיפש הייתי מתירא פן מה שכתבתי פה יניא אתכם מלבוא לפה ולהתפעל מעצמכם ומאחרים אל מול המראות הגדולות שלי בחנות.
אני לא.
בא נתחיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה