למה טוב אקס אחד בדירה מאשר חמש סטוצים במיטה המשך פרוייקט שיתוף הפעולה ביני לבין דויד גרין בול
19/05/07 | שבת
בערב ז' בכסלו זיינתי את נפשי, שרפתי את ביתי אשר מול הסוף.
הכנסתי חבל אל הכיס, קשרתי אנשים, נכנסתי לבאר, נלחמתי בינשופים.
נפשי ביקשה אהבה, בתוך גלים. אבל אני זוכר: אני בתוך הזמן ובזמן אגם שקט, בין מצבות.
ובזמן: חבל ואנשים קשורים בשורות.
יום אסוני הוא יום ששוני.
ויום ששוני הוא יום אסוני.
עיוור בלב סדוק, מי אותו יראה? נפשי ביקשה לחם, אבל אני שבע.
הידרדרה נפשי לבאר השביעית ושם קיבלה את הבשורה ביער אכזבה.
טורפי נפשם בכפם הופכים כאן לרוחות, חיות רעות שוכנות בזמן.
פעם, לפני ההמון של הזמן שקפץ עלי מאי מקום, הייתי יודע את מקומי.
פעם חשבתי שאוכל להם, שאחפוץ בחברתם.
מאז אין איש יודע מה עלה בגורלי, אני יודע עוד פחות מהם.
וטוב לי, טוב לי לא לדעת, לשכוח את האין סוף של מה שנשאר ולזכור רק את הרגע הזה.
הרע הזה איתך, שהיה ועודנו, הרגע הזה, שנגמר ולא חדל לשניה.
ניחוח פופרס מתנשא אל על, אל אותם הזמנים האבודים, הזמנים ששמורים רק לילדים כמונו.
לילדים יפים.
ואני מתעד כל רגע, חורט אותו בראשי ובגופי, איך חדרת אלי בכל מובן, איך יצאת והשארת רק קצת.
והקצת הזה הוא אני עכשיו, לא נותר דבר מלבדו.
ואתה מתקן אותי ואומר: הקצת הזה הוא המון.
המון כאב. המון אכזבה. המון אפשרויות למשהו אחר שלא יקרה לעולם.
המון המונים של בחירות שלא אבחר, כדי לשבור מחסום צריך עוד כח להעיז ולא לפחד.
בסופו של דבר כולנו מטומטמים. ואני צועד בראש המצעד הזה, מריע בקול למנהיג שהוא אני.
אני המלך של הכאב הפרטי שלי ורק אני ימשול בו בלי חת. אל תנסה.
כמו מלך בלי נתינים, כמו אגדה בלי גמדים. רק רוחות חמות שמצננות אותי בערב.
ואני שם, מחכה לך, על ארבע משומן, רק תבוא ותחגוג, אני בת הטוחן שלך, תהיה דון קישוט שלי.
אני התחנה האחרונה שלך.
טרבלינקה פרטית. מלחמה שלא נגמרת ביני לבין כל מה שאתה רוצה להיות ואני לא מרשה.
נגמרו לי הסמים ועברו אותם ימים שהייתי אותך חובק וזה טוב כל כך. כמעט כואב.
המלצר של קפה ג'ו ממש מתוק. הוא ביקש שלא אשלם, רק שאעזוב, משהו בי טרד אותו.
ואותו הדבר בו טורד אותי כעת, האם זה הדבר בגללו אתה שם?
אימפוטנציה רגשית נוזלת כמו מים ואני אומר, לעצמי, למה לא לפתוח עוד בקבוק.
נשבר לי, החיים, הכל. לך לשכנים שלך, לך תחפש משהו שיושבים בו של מישהו אחר.
אני חושב על המלצר ההוא, עושה לי את זה המבט הזה, הלא מרחם, הפוגע, ממלא העוצמה.
חרוז, אחד, על צווארה של הגברת, נתלה כמו דמעה שקפאה על עיני, מבשר על הקיץ.
אולי בו אדע אהבה.
כי אהבה, אתה כבר יודע לבד, מפגרת, מפגרת אחרי כולנו. כנו תסמונת מקוללת של מבולבל..
אני החברה הכי טובה שלך. ואני שואל רק את זה ממך:
מה אני עוד צריך לדחוף בשביל חסום מהמילים לנשוף מילים
בין נשימה למציצה ישנו חלל עצום שנקרא החלחולת שלך. שלי, כלומר, שהיא כולה שלך.
מפי זה נשמע כמו שיר. דילן בוב? התריס מוגף מעצמו, לא זוכר אם הייתי שם בכלל לסגרו.
ים של רעש לבן אחריו, והתריס כמו הכדורים שמסתובבים לי בדם, ממסכים הכל
תוציא, תוציא, תוציא, תקיא הכל על דף. כמו חרא בתוך אסלה, כמו קססה על נייר גלגול, שיגמר!
הפושי שלך מקולל ומתגעגע. הכפתורים שבעלתי לא פועלים יותר, לחצתי על כולם, קפצו לתוכי. נעלמו.
כולם.
כולם הולכים כמו אנשים יפים אבל היופי הוא בעיני העיוור ששוחה בתוך ימה של פירות רקובים ולחים.
ואני שוחה סמיך, ככה גדלתי, זו ההופעה הכי טובה שלי. במרץ, בלי להפסיק.
תבלע. תבלע! את כל הקופסא כולה, תוריד את הכל למטה. עד שלא ישאר בה ובי ובך דבר.
תפיל את הראש במכה, ישר ועמוק בלי להתחשב בי, עד שאחנק. מהמחשבה שזהו, ולא עוד.
עד הפעם הבאה, עד שתשוב ותגיד לי שאתה לא רוצה עוד, פסיכי רצוף בסולם של גנרלים שדופקים בי.
עולה גבוה, בשמיים אין עוד עננים מלבדי, אני שוחה, ואני שוחה לבד.
ואז לפני שתלך תקסוס בי, תקצוצני דק דק, עד שאקטום את בשרי.
גרוע, הכל גרוע. כמו אוגר חי של ילד מת.
ולסיום: היא. בתוך התקווה שהיא עשתה לך את המסגרת שלה, תמונה של עדר.
ואנחנו מה?
אנחנו עדיין הכל. ומלבדנו הכל חלל של מילים ריקות שאתה לא תבין לעולם.
רק תלך ותחזור, תלך ותחזור.
תסמן לי, תתן לי עוד מילים כאלו.
היו ימים שהיא סירבה והיו לילות שהיא קיבלה. כי היא כמוני, אתה מבין?!
זמנים יותר טובים מאלו לא ידעתי מעולם, שוחה בים של געגוע לעצמי ויודע שכשתשוב היא לא תהיה.
לא פה. אף פעם לא הייתה.
סיפור וורוד בספר המתים. אתה משאיר אותה מחוץ לדלת שלי. לחור הזה היא נכנסת.
על שלושה דברים אלו עומד עולמי כאילו לא היינו פה מעולם או כאילו מעולם לא עזבנו.
עליה, עלי ועליך. וביננו אלף סדקים שלא מאפשרים לנו לצאת מהסחרור שלנו, רק אתה יכול להפסיק.
וכשתלך לא היה דבר ביני לבינה, שהיא הגשם שאני צריך לרקוד שיפסיק.
וזו הדרך שלי להרוג אותך.
תמיר. אלה המילים שלא תקרא לעולם. לכל השאר התחננתי שתתן את הרגע ההוא שיכנסו לתוכך.
אבל האש שלך לא נתנה לזה להסתיים.
תאכל את העוגה הפעם, לפני שתלך, כמו תמיד.
אני אנסה להעמיד לך אותו בפעם האחרונה, למרות שאתה שונא את זה אחרי שהכל נגמר.
ותאכל אותה עד תומה. ותצא. האהבה תגלח את כל ערוותה.
במערכת מנגינה של פוליקר ביום של פיגוע, מנגינה של לב עזוב מאמא.
אתה האמא שלי.
ואני אחכה עוד כמה רגעים ואקח את המזוודה ואצא מהבית שהוא הקבר הכי רועש בעולם.
ואני אעלה על מטוס לחלקה אחרת שמחכה לי כבר.
ואתה תגיע לבית, אליה, או שלא תספיק.
החלקה שלך תהיה מלאה בשקט שאני לא אזכה לו.
כל כדור שלא אקח עוד אתה אכלת הרגע.
אם הייתי יכול להיות שם, לכשתבין, לראות את ההבעה של עייני העגל
אז באותו יום שמתת לי בין הרגליים בדיוק בשניה שאני גמרתי.
אי אפשר לשנות את הסוף. הסרטונין ינצח זו מלחמה מכורה. זרקתי את כל הכדורים לאסלה.
בין נובלס לנובלס יש הפסקה פשוטה שקוראים לה חיים. החיים זה הדבר הכי נורא שקרה לי מעולם.
ואז הכל התחיל לפעול כמו בערב ז' בכסליו.
זוכר? היאוש לא הלך השנאה רק גדלה ולנו נותרה רק אותה מנגינה.
נלך יד ביד כמו זוג עכברים נלך ונצחק על אותם הזמנים. מבוך של אמוציות.
היינו רצים במצולות של ילדות, היינו צווחים בגבעות של תמימות. כמה חופש, כמה לבד היינו.
ואנחנו גדלנו וגידלנו זיפים ומה השתנה פה אחריי כל כך הרבה לילות אבודים.
אני כבר לא פה עוד, וגם אתה לא, לעולם לא תהיה.
בוא נלך לישון.
">
דויד
אתה החבר הכי טוב שלי. היחיד שאני שמכיר אותי
אני שונא את זה שאתה לא נותן לי להכיר אותך
19/05/07 | שבת
בערב ז' בכסלו זיינתי את נפשי, שרפתי את ביתי אשר מול הסוף.
הכנסתי חבל אל הכיס, קשרתי אנשים, נכנסתי לבאר, נלחמתי בינשופים.
נפשי ביקשה אהבה, בתוך גלים. אבל אני זוכר: אני בתוך הזמן ובזמן אגם שקט, בין מצבות.
ובזמן: חבל ואנשים קשורים בשורות.
יום אסוני הוא יום ששוני.
ויום ששוני הוא יום אסוני.
עיוור בלב סדוק, מי אותו יראה? נפשי ביקשה לחם, אבל אני שבע.
הידרדרה נפשי לבאר השביעית ושם קיבלה את הבשורה ביער אכזבה.
טורפי נפשם בכפם הופכים כאן לרוחות, חיות רעות שוכנות בזמן.
פעם, לפני ההמון של הזמן שקפץ עלי מאי מקום, הייתי יודע את מקומי.
פעם חשבתי שאוכל להם, שאחפוץ בחברתם.
מאז אין איש יודע מה עלה בגורלי, אני יודע עוד פחות מהם.
וטוב לי, טוב לי לא לדעת, לשכוח את האין סוף של מה שנשאר ולזכור רק את הרגע הזה.
הרע הזה איתך, שהיה ועודנו, הרגע הזה, שנגמר ולא חדל לשניה.
ניחוח פופרס מתנשא אל על, אל אותם הזמנים האבודים, הזמנים ששמורים רק לילדים כמונו.
לילדים יפים.
ואני מתעד כל רגע, חורט אותו בראשי ובגופי, איך חדרת אלי בכל מובן, איך יצאת והשארת רק קצת.
והקצת הזה הוא אני עכשיו, לא נותר דבר מלבדו.
ואתה מתקן אותי ואומר: הקצת הזה הוא המון.
המון כאב. המון אכזבה. המון אפשרויות למשהו אחר שלא יקרה לעולם.
המון המונים של בחירות שלא אבחר, כדי לשבור מחסום צריך עוד כח להעיז ולא לפחד.
בסופו של דבר כולנו מטומטמים. ואני צועד בראש המצעד הזה, מריע בקול למנהיג שהוא אני.
אני המלך של הכאב הפרטי שלי ורק אני ימשול בו בלי חת. אל תנסה.
כמו מלך בלי נתינים, כמו אגדה בלי גמדים. רק רוחות חמות שמצננות אותי בערב.
ואני שם, מחכה לך, על ארבע משומן, רק תבוא ותחגוג, אני בת הטוחן שלך, תהיה דון קישוט שלי.
אני התחנה האחרונה שלך.
טרבלינקה פרטית. מלחמה שלא נגמרת ביני לבין כל מה שאתה רוצה להיות ואני לא מרשה.
נגמרו לי הסמים ועברו אותם ימים שהייתי אותך חובק וזה טוב כל כך. כמעט כואב.
המלצר של קפה ג'ו ממש מתוק. הוא ביקש שלא אשלם, רק שאעזוב, משהו בי טרד אותו.
ואותו הדבר בו טורד אותי כעת, האם זה הדבר בגללו אתה שם?
אימפוטנציה רגשית נוזלת כמו מים ואני אומר, לעצמי, למה לא לפתוח עוד בקבוק.
נשבר לי, החיים, הכל. לך לשכנים שלך, לך תחפש משהו שיושבים בו של מישהו אחר.
אני חושב על המלצר ההוא, עושה לי את זה המבט הזה, הלא מרחם, הפוגע, ממלא העוצמה.
חרוז, אחד, על צווארה של הגברת, נתלה כמו דמעה שקפאה על עיני, מבשר על הקיץ.
אולי בו אדע אהבה.
כי אהבה, אתה כבר יודע לבד, מפגרת, מפגרת אחרי כולנו. כנו תסמונת מקוללת של מבולבל..
אני החברה הכי טובה שלך. ואני שואל רק את זה ממך:
מה אני עוד צריך לדחוף בשביל חסום מהמילים לנשוף מילים
בין נשימה למציצה ישנו חלל עצום שנקרא החלחולת שלך. שלי, כלומר, שהיא כולה שלך.
מפי זה נשמע כמו שיר. דילן בוב? התריס מוגף מעצמו, לא זוכר אם הייתי שם בכלל לסגרו.
ים של רעש לבן אחריו, והתריס כמו הכדורים שמסתובבים לי בדם, ממסכים הכל
תוציא, תוציא, תוציא, תקיא הכל על דף. כמו חרא בתוך אסלה, כמו קססה על נייר גלגול, שיגמר!
הפושי שלך מקולל ומתגעגע. הכפתורים שבעלתי לא פועלים יותר, לחצתי על כולם, קפצו לתוכי. נעלמו.
כולם.
כולם הולכים כמו אנשים יפים אבל היופי הוא בעיני העיוור ששוחה בתוך ימה של פירות רקובים ולחים.
ואני שוחה סמיך, ככה גדלתי, זו ההופעה הכי טובה שלי. במרץ, בלי להפסיק.
תבלע. תבלע! את כל הקופסא כולה, תוריד את הכל למטה. עד שלא ישאר בה ובי ובך דבר.
תפיל את הראש במכה, ישר ועמוק בלי להתחשב בי, עד שאחנק. מהמחשבה שזהו, ולא עוד.
עד הפעם הבאה, עד שתשוב ותגיד לי שאתה לא רוצה עוד, פסיכי רצוף בסולם של גנרלים שדופקים בי.
עולה גבוה, בשמיים אין עוד עננים מלבדי, אני שוחה, ואני שוחה לבד.
ואז לפני שתלך תקסוס בי, תקצוצני דק דק, עד שאקטום את בשרי.
גרוע, הכל גרוע. כמו אוגר חי של ילד מת.
ולסיום: היא. בתוך התקווה שהיא עשתה לך את המסגרת שלה, תמונה של עדר.
ואנחנו מה?
אנחנו עדיין הכל. ומלבדנו הכל חלל של מילים ריקות שאתה לא תבין לעולם.
רק תלך ותחזור, תלך ותחזור.
תסמן לי, תתן לי עוד מילים כאלו.
היו ימים שהיא סירבה והיו לילות שהיא קיבלה. כי היא כמוני, אתה מבין?!
זמנים יותר טובים מאלו לא ידעתי מעולם, שוחה בים של געגוע לעצמי ויודע שכשתשוב היא לא תהיה.
לא פה. אף פעם לא הייתה.
סיפור וורוד בספר המתים. אתה משאיר אותה מחוץ לדלת שלי. לחור הזה היא נכנסת.
על שלושה דברים אלו עומד עולמי כאילו לא היינו פה מעולם או כאילו מעולם לא עזבנו.
עליה, עלי ועליך. וביננו אלף סדקים שלא מאפשרים לנו לצאת מהסחרור שלנו, רק אתה יכול להפסיק.
וכשתלך לא היה דבר ביני לבינה, שהיא הגשם שאני צריך לרקוד שיפסיק.
וזו הדרך שלי להרוג אותך.
תמיר. אלה המילים שלא תקרא לעולם. לכל השאר התחננתי שתתן את הרגע ההוא שיכנסו לתוכך.
אבל האש שלך לא נתנה לזה להסתיים.
תאכל את העוגה הפעם, לפני שתלך, כמו תמיד.
אני אנסה להעמיד לך אותו בפעם האחרונה, למרות שאתה שונא את זה אחרי שהכל נגמר.
ותאכל אותה עד תומה. ותצא. האהבה תגלח את כל ערוותה.
במערכת מנגינה של פוליקר ביום של פיגוע, מנגינה של לב עזוב מאמא.
אתה האמא שלי.
ואני אחכה עוד כמה רגעים ואקח את המזוודה ואצא מהבית שהוא הקבר הכי רועש בעולם.
ואני אעלה על מטוס לחלקה אחרת שמחכה לי כבר.
ואתה תגיע לבית, אליה, או שלא תספיק.
החלקה שלך תהיה מלאה בשקט שאני לא אזכה לו.
כל כדור שלא אקח עוד אתה אכלת הרגע.
אם הייתי יכול להיות שם, לכשתבין, לראות את ההבעה של עייני העגל
אז באותו יום שמתת לי בין הרגליים בדיוק בשניה שאני גמרתי.
אי אפשר לשנות את הסוף. הסרטונין ינצח זו מלחמה מכורה. זרקתי את כל הכדורים לאסלה.
בין נובלס לנובלס יש הפסקה פשוטה שקוראים לה חיים. החיים זה הדבר הכי נורא שקרה לי מעולם.
ואז הכל התחיל לפעול כמו בערב ז' בכסליו.
זוכר? היאוש לא הלך השנאה רק גדלה ולנו נותרה רק אותה מנגינה.
נלך יד ביד כמו זוג עכברים נלך ונצחק על אותם הזמנים. מבוך של אמוציות.
היינו רצים במצולות של ילדות, היינו צווחים בגבעות של תמימות. כמה חופש, כמה לבד היינו.
ואנחנו גדלנו וגידלנו זיפים ומה השתנה פה אחריי כל כך הרבה לילות אבודים.
אני כבר לא פה עוד, וגם אתה לא, לעולם לא תהיה.
בוא נלך לישון.
">
דויד
אתה החבר הכי טוב שלי. היחיד שאני שמכיר אותי
אני שונא את זה שאתה לא נותן לי להכיר אותך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה