אירוויזיון אחד ואחוז ממה שעברתי באותו היום שהוא התרחש.
12/05/07 | שבת
"פאק, פאק, פאק. משה, למדת לזיין, מה? איך נהיית ככה?"
-"על מה אתה מדבר, ריחמתי עליך, עשיתי חלש"
"לא צריך להיות חזק בזה. צריך רק לדעת להעניק..."
ואז אני זורק עליו, על ירון, את המגבת והולך להשתין. שעתיים לפני זה ישבנו על הדשא בכיכר ואמרתי לו שהמשה החדש לא רוצה אותו, לא עוד. אני בוחר לסנן. זה כואב אבל עם הגיל החדש אני מגלה שהזמן לא מרפא כלום בשיט. הוא פשוט הופך אותך לכהה יותר, בוגר יותר בצורה הכי רעה של המשמעות. איבדתי משהו, ואני מתגעגע אליו, התחלתי להתרגל ליאוש.
לירון אני כבר לא מתגעגע. ואמרתי לו את זה, בייחוד עכשיו כשהוא חזר מהחופשה שלו באירופה, מאז ניסה לתפוס אותי לסתם דיבור אחד על אחד. לא מיהרתי עם זה, לקח לי שבוע לתת לו את הזמן הזה. לא בער לי לשמוע על הכושים שהוא ראה עד שהתחרמנה עליו דעתו, לא היה חשוב לי לשמוע אותו מספר איך היה שם ובעיקר לא האמנתי לו שחזר ואמר כמה שהייתי חסר לו.
לי הוא לא היה חסר. היו לי בזמן הזה דייטים, סידורים לעשות, יציאות וחברים והבלוג שלי. פתאום הפסיק לכאוב לי.
והנה הקטע שהכי מעצבן, כמו בכל תסריט ידוע מראש הוא רק מראה סימנים של "אני רוצה אותך עכשיו" יותר מתמיד. יותר מתמיד, ממש, מתי לכל הרוחות ראיתי סימן כלשהו שהוא מאוהב בי? אוהב אותי, אין לי ספק אבל האם בראיה לאחור, עם זיכרון הפיל המקולל שלי, האם אני מצליח לזכור אפילו פעם אחת שבה הוא אמר לי כמה שאני חשוב לו, יותר מסתם עוד חבר, יותר מסתם אחד עם זיפים?
בראש שלי מהדהדים רק כל אותם הפעמים שהוא פשוט קם והלך בלי להגיד מילה, משאיר אותי לבהות בקיר בתדהמה של "לא, הוא לא עושה לי את זה שוב, לא עוד פעם", אבל תמיד הוא מצא דרך, בתזמון מדויק: תמיד כשאני על הרצפה, ובעט בי בכל הכח, מצליח לפרוץ כל חומת מגן שהקמתי כנגד "הפעם הבאה" שהוא יפגע בי.
"אני לא רוצה לראות אותך יותר" הוא אמר אז בבוקי בן יגלי כשאני יושב במכונית שלו במושב שליד הנהג, מכה על הדש בורד וצורח את כל הגרון שלי. "אבל אתה שכבת עם דויד! אתה שיקרת לי במשך חודש שלם, מנצל אותי כל הזמן הזה לכל גחמה קטנה, אתה זה שנעלמת לי אח"כ בדיוק כשהייתי צריך יותר מתמיד לחבר הכי טוב שלי, החבר שבגד באמון שלי בצורה שמצליחה לעורר הערכה על המקוריות ולא מרוע עשית את זה, סתם כי רצית לשכב עם דויד, סתם כי התחשק לך. למה עשית את זה, לא, ספר לי, למה עשית את זה?"
והוא ישב שם עם שלוות הנפש התהומית שלו וניסה לצחוק, עלי, עלי הוא ניסה לצחוק, ואמר "כי זה היה קל" וזהו. הוא ביקש שלא אתקשר אליו ושלא אנג'ס לו יותר ושבאופן כללי שאני אצא לו מהחיים.
שבועיים שהייתי כמו מת, לא מבין איך כאני צריך את החברים הכי טובים שלי, היחידים שמבינים אותי, בדיוק אז הם בוחרים לא לבדוק מה איתי אפילו. אז אני מתקשר אליו ואומר לו שאני לא מתכוון להטריד אותו אבל עכשיו אני קצת רגוע יותר ושאני חושב שהוא בן אדם יפה ומיוחד ושאני מאמין שהייתה לי זכות להכיר אותו.
"תודה. עכשיו אל תתקשר אלי שוב" וזהו.
צללתי לתוך משה הישן והטוב, בלעתי כדורים כאילו אין שום תויות אזהרה על אובר דוז, על תגובות בין תרופתיות ועל התמכרות ואז הוא ערב אחד פשוט הגיע לחנות וביקש לדבר.
ניר היה שם, זה היה אמור להיות הערב הרשמי הראשון שלי ושל ניר ביחד, סוף סוף הדייט המיוחל. ו-ויתרתי. ויתרתי עליו, דחיתי אותו ליום אחר בהתנצלות כנה שהנה, ירון עומד פה לפניו ויש לנו עניין בלתי סגור ונפנתי לירון לשמוע את מה שיש לו להגיד לי, מפספס לגמרי את המבט שירון נתן בניר, לא מבין.
ירון יגיד לי שאני חסר לו ושאני בן אדם מיוחד. אדיוט ואפס, אבל מיוחד. ואני אאמין לו ויחיה עוד קצת באשליה שהכל עבר ונסלח. "בא ננסה לא לעצבן אחד את השני" הוא יגיד ושבוע אחר כך הוא ימצא את ניר וישכב איתו כאילו מעולם לא הכירו אותי שניהם, יספר לו תוך כדי כל מה שניר רק יבקש לשמוע, הכל, מאורך הזין שלי ועד איך אני במיטה. למחרת אני אשב בחנות בבוקר ואתאמץ לא להאמין למילה אחת מכל הסיפור המפורט שניר טורח לספר לי. איך הוא זיין לירון את הפה, איך הוא נשמע, הכל. לא שוכח לציין שירון ביקש שלא להעיז לספר לי "כי הוא יכנס לסרטים"... נו שיט.
התקשרתי לירון, ברור שהתקשרתי, הפעם ממש צרחתי עליו: "תבוא לפה מייד, אתה שומע, מייד, לא אכפת לי מהחדר כושר המזדיין הזה שלך, אני נותן לך לסיים את העבודה הזאת שלך ומייד לבוא לפה ולהביט לי בעיניים ולהגיד לי שעשית את זה מתום לב או מחרמנות לרגע", הוא אמר שהוא לא בא ולא נעליים ושאין לי מה להתעצבן ושבאופן כללי אורן, הידיד שלו, שטוען שאני סתם אוחצ'ה שחיה בסרט. פרט שולי אולי אבל אותו האורן חי בזוגיות עם ילדים, מה שלא מפריע לדויד לזיין אותו ואת בן הזוג שלו, כל אחד לחוד, ולשמור את הסוד הזה אחד מהשני.
התקשרתי שוב, חבטתי בדלתות של תאי המדידה בחנות שלי עד שנסדקו, איימתי עליו שאני אגייס כל טיפה מהמוח שלי שעדיין עובד ואני אפגע בו, אשבור לו את האופניים, אשלח תמונות לבוסית שלו, רק שיבוא לפה ולא יעיז עכשיו לעשות לי את זה שוב.
הוא לא בא.
הוא הלך לחדר הכושר שלו, וכמו תמיד פמפם את עצמו על המכשירים והלך לבית שלו לראות חדשות עם אמא ולישון. אני לעומת זאת לא ישנתי, כבר שבועות שלמים שאני לא נרדמתי לרגע ואז בשיא הפוקוס, כשהכאב הכי חד, אני לא מצליח להפסיק לדמיין את הכל שוב ושוב.
מאז הוא חזר שוב ואמר את כל הדברים הרגילים. ושוב הוא עשה את זה ושוב ושוב ושוב. הבטיח שיבוא איתי למסיבה ופשוט נעלם ולא ענה לפלאפון, ירד עלי בלי משים ליד חברים משותפים, נטש באמצע בילוי זוגי איתי שהוא התחנן אליו לטובת מישהו טיפה יותר כהה ממני ונסע לנסיעה חברותית עם אלימלך, זה שדפק לי מכות בגללו.
אני לא רגיל לקבל מכות, בטח לא בגלל מישהו אחד. אז בפעם הזו הוא התקשר לפני זה ושאל איך בעבודה ואם אני רוצה שהוא יקפיץ אותי להורים בדרום במהלך השבת כי הוא יודע כמה שאני עובד קשה ולא זוכה להגיע אליהם ובדרך אגב אם יש בעיה שהוא ואלימלך (זה שהוא הזדיין איתו למרות שאלימלך הבהיר לו שזה רק בשביל לפגוע בי) יצאו לטייל ביחד.
הייתי אמיץ. "וואלה, לא בא לי טוב. אתה יודע מה? אפילו שאתה שואל אותי בכזו נחמדות לא מתחשק לי שהוא ואתה תהיו חברים. למה? אין לך אף אחד אחר לטייל איתו? באטרף כרגע מחוברים יותר משלושת אלפים הומואים, רובם גרים פה, תשלח הודעה לעארסים בפייבוריטים שלך, תשאיר הודעה בצ'אט, לא אכפת לי. אל תסע איתו. אני מבקש, אני מתחנן." אבל מפה זה היה כבר צפוי משהו:
-"אין לך זכות לקבוע לי את החיים, סיכמנו שאני לא אדבר עם עכבר הכפר כי אתה יוצא איתו, אל תחרוג מהרשימה שלך. אני לא חייב לך כלום" ואז הוא ניתק ואני נשארתי לבד בחנות, אמצע יום שישי, כולם מטיילים בסנטר, מליון חברים מגיעים לבקר ואני לבן כמו סיד, שוב בשוק כמו איזה ילד מפגר.
בערב הוא יתקשר ויגיד שהוא מחוץ לבית שלי ושאני אצא לדבר איתו. אני נכנס לרכב שלו, מעשן סיגריה אחרי סיגריה ומנסה להבין ממנו כמה שאני לא אמור להחליט או להרשות לאחרים דברים.
כל זה והאופניים שלו עדיין תלויים מאחורי הבגאז', הוא עדיין במכנסי הרכיבה שלו. "היה לך כיף איתו?" אני שואל והוא רק הנהן ואמר לי ללכת לדירה שלי ולקחת דברים, שהוא רוצה שאני אבוא אליו לבית, אמא שלו נסעה לסוף השבוע.
ואני הולך לבית ולוקח את הדברים שלי ואנחנו נוסעים אליו ולמחרת אנחנו נוסעים לבאר שבע ומטיילים ביחד על האופניים, אני מראה לו איפה גדלתי, מה זה בכלל שכונה ד' ואיפה זה השוק הבדואי. אחרי זה נעלה להורים שלי. אבא שלי בנס נמצא בתפילת מנחה. אמא שלי, אחותי ואחי אבי מאוד מסבירי פנים והכל טוב ונחמד. משם אנחנו אפילו נוסעים לבקר את המשפחה של אמא בטל שחר, מי היה מאמין. ירון קוצר מחמאות וכולם מאוד מתרשמים לשמוע על הדוקטורט בפילוסופיה שלו, על העבודה בחברת התרופות ובכלל כמה שהעיניים שלו יפות וטובות.
למחרת אמא שלי תתקשר ותגיד שהיה מאוד נחמד אבל שאני אתקשר לאבא לבקש סליחה על זה שבאנו בשבת ושהכנסתי לבית (הבית שגדלתי בו) את ירון.
"הוא נורא נעלב, בגלל זה לא חזר לבית עד ערבית, וידא שיצאתם כבר לפני ששב" ואני אמרתי שאתקשר אליו, אוטוטו, אני בדיוק עם לקוח, וידעתי שאני הולך להעלם להם שוב ושלא מגיע לי היחס הזה, מגיע לי משהו אחר, משהו טוב יותר, לא רוצה להרגיש מסכן.
אחרי זה ירון ואני עוד נזדיין ביער בן שמן באמצע הלילה כי זה הפנטזיה שלו, נאכל ארוחת סושי עם דויד כאילו כלום לא קרה (די, לא רוצה לעשות אורגיה אתכם, תפסיקו כבר לבקש. זה ל א בסדר!) והעולם ימשיך להסתובב, משאיר אותי בדיוק באותו המקום.
אז אמש שנינו בדשא של הכיכר, יורד טפטוף ואני אומר לו את כל מה שאני אומר והוא רק ממלמל "לא התכוונתי". לא התכוונתי עאלק, ידעת בדיוק מה אתה עושה וידעת בדיוק איך זה ישפיע עלי. אם כל כך מפריע לך כמה שאני רגיש אז תלך לעזאזל ואני לא צריך אותך, אני צריך מישהו שיחמיא לי מידיי פעם ולא מישהו שיתקן אותי כל דקה, יעיר כמה שאני חייב לגדול בזרועות, יוציא לי מהיד דברים שאספתי בסופר ויחזיר ואתם למדף או יביך אותי ליד כולם.
והלוואי וזה היה עניין של כבוד, באמת, אבל אני ממזמן לא מגלומן כמו שכולם חושבים שאני. "וואו, תראו את זה, יש לו קעקוע עם השם שלו על היד, איזה אהבה עצמית". בתחת שלי. אני לא מכיר אף אדם ששונא את עצמו כמו שאני שונא אותי.
"איך אני נהיה בן אדם טוב? באמת, אני רוצה להשתנות" הוא אומר לי והגשם מטפטף. אני לא יודע, חמוד. באמת, אין לי מושג. הצלקות שלי הם סימנים לאינטרס האישי שלי בנושא. תשאל אנשים אחרים. לא יכול להיות שאני היחיד שנפגע ממך. שים לב כמה כולם, אם זה דויד בעצמו או גדי ויאיר ואפי, כולם אומרים לי להתרחק ממך ורק אתה בטוח שאני עדיין לא התגברתי עליך וזה מאפשר לך לפגוע בי ולקחת כל מה שבא לך ממני. דיי, חיית על חשבוני שנה שלמה. אני, אני עם המשכורת המעפנה שקיבלתי אז בביפר, אני זה שכלכל אותך ושילם לנו על הדירת חדר המזורגגת שלי בבוגרשוב. אני זה שיצא לעבוד בשביל שלך יהיה וי או די בבית שתוכל לרבוץ מולו ומול אטרף בכבלים שאני שילמתי עליהם בזמן שאתה ישבת בבית ולא חשבת אפילו על למצוא עבודה.
עכשיו אני מפסיק להרשות לזה לקרות, אתה לא בן זוג שלי ואתה לא חבר אמיתי, אין צורך להמשיך את זה, למה? הרי אני יודע בדיוק מה יקרה בעוד שבוע, תמצא דרך חדשה ותפרוט לי מיתר מיתר על המצפון שאולי אני לא בסדר ושאולי אתה האיש הכי צדיק שיש.
אז תודה באמת אבל לא תודה, תלך אתה ושלוות הנפש שלך לכל הרוחות. לא צריך את זה יותר. זוהי שיחת פרידה.
אמרתי והוספתי: "כל זה לא גורע מאהבתי אליך. היית חלק חשוב בחיים שלי ואני עדיין אוהב אותך כבן אדם ומאוהב בך בתור גבר." ואז הוא שאל אם אני זוכר את ההומלס. ההוא שהוא חלם עליו פעם והתחיל לבכות (הפעם היחידה שראיתי אותו דומע. וזה היה בדיוק באותו הלילה שהוא ברח לגן לונדון ובחר שלא להפריע לעצמו ולענות לי לטלפון, מחייג בהיסטריה לראות איפה הוא בשעה שכזו, מסתובב בכל העיר על האופניים השבורות שלי רק בשביל לגלות אותו יושב בניחותא עם הלאפ טופ שלו מול קפה מצדה ומביט במטוסים נוחתים).
"אז נו, מה עם ההומלס? עד היום סירבת לספר לי" והוא שוב התחיל לדמוע ונסגר בתוך עצמו ופה זה נגמר.
אחרי זה הוא סיפר לי שהוא עובר לתל אביב לדירה משלו, לא רחוק ממני, ושמחר הוא חותם את החוזה. אני מציע שהוא ישן אצלי הערב בשביל שלא יאחר והוא נענה ואז מגיעים לבית וצוחקים ואז אני מחבק אותו, מריח אותו, מלקק את בית השחי שלו, אני מנשק אותו, הוא מתפתל תחתי ואז הוא מתיישב על הקצה של המיטה, אני עומד מולו ואני מזיין לו את הפה חזק. אחרי זה אני אדליק סיגריה, אשים קונדום ואזיין לו את הצורה, שומע איך הוא לוחש לי באוזן "כן! ככה! בדיוק... חזק ולאט, חזק ולאט".
בבוקר שתינו ביחד קפה ברולדין, הוא נפרד ממני בנשיקה ואני התחלתי את היום. בתשע בערב, שלוש עשרה שעות עבודה שלי אחר כך, הוא יתקשר ויגיד שהוא רוצה שכולם יבואו לבית החדש לראות אצלו את אפי בקהל של האירוויזיון, ממש כמו בשנה שעברה בול כשהיינו זוג ואירחנו את כולם עם סושי ופיטנגו והיה כיף.
רק מה, אין עדיין חיבור לכבלים ואם אני יכול לרוץ לקנות לו אנטנה ולבוא לסדר את הכל. בדיוק אז איציק מקבל ממני בפעם הראשונה על הראש, לא בא לי לראות את הרב שלמה גורן הזה, מצידי אני אפגש איתו ואני עוד אקרע אותו בגמרא, ממש כמו שקרעתי את הרב איפרגן, רנטגן ממש, כשאבא שלי לקח אותי לשם החלמה מהמחלה שלי.
"זו לא מחלה ואני לא סובל בגללה" אני מבהיר לאיציק, "עובדה שאתה מכיר את הרב הרבה לפני שהכרת אותי ועדיין לי הספיקו בדיוק חמש דקות בשביל להביא אותך לבית שלי ולשכב איתך".
הוא התחיל לבכות, היו מלא לקוחות ובאמת שביום שהתחיל עם שיחת מנכ"ל והיה אמור להסתיים כבר לפני שעה זה היה יותר מידיי בשבילי. אמרתי לאיציק שירגע ועכשיו וזה שהוא תמיד מגיע עם ההיסטריות שלו בסוף היום לא עוזר לסבלנות שלי בכלל. רצתי להום סנטר אחרי שהם סגרו לקנות ת'אנטנה, מזל שהם חברים שלי למה בדיוק אז גילינו שהכרטיס שלי לא עובר, יש חריגה. רצתי לחנות ולקחתי כסף מהקופה ומשם חזרה להום סנטר ומשם בריצה לבית להוריד את כל היום המגעיל הזה במקלחת. ירון התקשר שלושה פעמים ואמר שאני כבר מאחר, איציק שלח משהו כמו ארבע הודעות, אחת יותר ארוכה ומופרכת מהשניה ("אני יודע עליך הכך...") ואחת נוספת שהייתה ממוענת בכלל לרב שלו ופירט את הכל עלי מה שגרם לי לחרוג ממנהגי ולהשיב באס אם אסית שהחל מעכשיו הוא נותן לי שבוע מנוחה ממנו וזהו, חליק, אחרת אני הולך להגיש נגדו צו הרחקה ולא מעניין אותי כלום ושלא יעיז לענות על ההודעה הזו.
ברור שהוא הגיב ואני רץ לבית של ירון גמור ומסדר לו את ערוץ אחד. מביט ורואה שהדירה סבבה אמנם אבל הוא קנה כיבוד רק יין, שהוא יודע שאני לא שותה אלכוהול. בכלל. הכדורים...
שיר רודף שיר ואני לא נחמד בכלל, נראה לי אני הולך על קפריסין, קומסי קומסה שלכם מעולה והבחורה הזו לגמרי דיווה וזהו.
דויד חוזר מבייביסיטר על האחיינית בהרצליה ואני קורא לו לבוא. בחוץ אני מחכה לו ושואב לתוכי סיגריה נובלס לא לייט ואני מספר לו שאמש, הבחור שלא רציתי לספר לו מי זה שאני נפגש איתו, זה ירון בעצם. ודוד אומר לי שאני עובר משהו, מן משברון, אבל זה בסדר כי הוא רואה שאני הולך לאנשהו והנה אני אוטוטו שם. והוא אומר עוד והוא מדבר מלא דברים חכמים וטובים והוא עצמו כל כך יפה. "איך אתה יודע כל כך הרבה" אני שואל אותו, את הבן אדם היחיד שיצאתי איתו שהוא צעיר ממני, והוא מגרד בראש ואומר "אני סתם נראה טיפש".
אנחנו נכנסים. רועי ואורן מגיעים ואני שפוך על המזרון, סחוט טרי רגשית מהכל ורק רוצה קצת חופש. אני יוצא לעשן ודויד מצטרף אלי. הוא מחליט לעשות סיבוב ברגל ואנחנו הולכים ביחד.
"אני רוצה שתספר לי איך זה היה להזדיין עם ירון. אני חזק עכשיו, אני רוצה לשמוע הכל". ודויד מוודא שאני רציני ומתחיל: "טוב, מה, אתה רוצה לנחש מי זיין את מי? זה סתם היה מביך כזה, אתה יודע, פתאום לשנות סיטואציה, ואז הורדתי חולצה והוא אמר סוף סוף והתנשקנו המון, עם הרבה עוצמה ותשוקה. זה משהו שהיה אמור לקרות, אם לא עכשיו אז בעוד שמונה שנים אבל זה היה חייב לקרות ואני הייתי עצבני עליך שראית לי דברים בכרטיס של אטרף אז לא חשבתי עליך בכלל. הוא אחלה זיון. הזדיינו פעמיים, אתה יודע. כאילו, פעם ביום שלישי ואז איזה יומיים אחרי זה הוא עוד פעם בא לדירה של אורי והזדיינו, ידעת את זה, לא?"
לא. לא ידעתי.
ואנחנו ממשיכים לטייל והרוח נעים מאוד ואני שר שירים של ביונסה ומתעוו'ז על עמוד חשמל עד שדויד מתפקע מצחוק. חוזרים לעוד קצת ומחכים לתוצאות. ישראל לא עולה לגמר במוצ"ש ובסוף נפרדים מכולם ודויד ואני הולכים לבית. הוא ישן במיטה שלי עכשיו, על הצד שלו ואני מביט בו ויודע שאני אוהב אותו יותר מאי פעם, יותר ממה שאני אוהב את ירון ואני לא מבין את זה.
אני יושב וכותב על הספה שלי, יודע שאוטוטו הכדורים ינצחו אותי ואני אצטרף אליו למיטה ואישן כמו תינוק, שינה בלי חלומות, שינה טובה.
מחר אני אקרא את כל זה ולא אבין בעצם מה אני מנסה להגיד בכל זה. אבל אמרתי את זה סוף סוף. וזה כבר משהו.
12/05/07 | שבת
"פאק, פאק, פאק. משה, למדת לזיין, מה? איך נהיית ככה?"
-"על מה אתה מדבר, ריחמתי עליך, עשיתי חלש"
"לא צריך להיות חזק בזה. צריך רק לדעת להעניק..."
ואז אני זורק עליו, על ירון, את המגבת והולך להשתין. שעתיים לפני זה ישבנו על הדשא בכיכר ואמרתי לו שהמשה החדש לא רוצה אותו, לא עוד. אני בוחר לסנן. זה כואב אבל עם הגיל החדש אני מגלה שהזמן לא מרפא כלום בשיט. הוא פשוט הופך אותך לכהה יותר, בוגר יותר בצורה הכי רעה של המשמעות. איבדתי משהו, ואני מתגעגע אליו, התחלתי להתרגל ליאוש.
לירון אני כבר לא מתגעגע. ואמרתי לו את זה, בייחוד עכשיו כשהוא חזר מהחופשה שלו באירופה, מאז ניסה לתפוס אותי לסתם דיבור אחד על אחד. לא מיהרתי עם זה, לקח לי שבוע לתת לו את הזמן הזה. לא בער לי לשמוע על הכושים שהוא ראה עד שהתחרמנה עליו דעתו, לא היה חשוב לי לשמוע אותו מספר איך היה שם ובעיקר לא האמנתי לו שחזר ואמר כמה שהייתי חסר לו.
לי הוא לא היה חסר. היו לי בזמן הזה דייטים, סידורים לעשות, יציאות וחברים והבלוג שלי. פתאום הפסיק לכאוב לי.
והנה הקטע שהכי מעצבן, כמו בכל תסריט ידוע מראש הוא רק מראה סימנים של "אני רוצה אותך עכשיו" יותר מתמיד. יותר מתמיד, ממש, מתי לכל הרוחות ראיתי סימן כלשהו שהוא מאוהב בי? אוהב אותי, אין לי ספק אבל האם בראיה לאחור, עם זיכרון הפיל המקולל שלי, האם אני מצליח לזכור אפילו פעם אחת שבה הוא אמר לי כמה שאני חשוב לו, יותר מסתם עוד חבר, יותר מסתם אחד עם זיפים?
בראש שלי מהדהדים רק כל אותם הפעמים שהוא פשוט קם והלך בלי להגיד מילה, משאיר אותי לבהות בקיר בתדהמה של "לא, הוא לא עושה לי את זה שוב, לא עוד פעם", אבל תמיד הוא מצא דרך, בתזמון מדויק: תמיד כשאני על הרצפה, ובעט בי בכל הכח, מצליח לפרוץ כל חומת מגן שהקמתי כנגד "הפעם הבאה" שהוא יפגע בי.
"אני לא רוצה לראות אותך יותר" הוא אמר אז בבוקי בן יגלי כשאני יושב במכונית שלו במושב שליד הנהג, מכה על הדש בורד וצורח את כל הגרון שלי. "אבל אתה שכבת עם דויד! אתה שיקרת לי במשך חודש שלם, מנצל אותי כל הזמן הזה לכל גחמה קטנה, אתה זה שנעלמת לי אח"כ בדיוק כשהייתי צריך יותר מתמיד לחבר הכי טוב שלי, החבר שבגד באמון שלי בצורה שמצליחה לעורר הערכה על המקוריות ולא מרוע עשית את זה, סתם כי רצית לשכב עם דויד, סתם כי התחשק לך. למה עשית את זה, לא, ספר לי, למה עשית את זה?"
והוא ישב שם עם שלוות הנפש התהומית שלו וניסה לצחוק, עלי, עלי הוא ניסה לצחוק, ואמר "כי זה היה קל" וזהו. הוא ביקש שלא אתקשר אליו ושלא אנג'ס לו יותר ושבאופן כללי שאני אצא לו מהחיים.
שבועיים שהייתי כמו מת, לא מבין איך כאני צריך את החברים הכי טובים שלי, היחידים שמבינים אותי, בדיוק אז הם בוחרים לא לבדוק מה איתי אפילו. אז אני מתקשר אליו ואומר לו שאני לא מתכוון להטריד אותו אבל עכשיו אני קצת רגוע יותר ושאני חושב שהוא בן אדם יפה ומיוחד ושאני מאמין שהייתה לי זכות להכיר אותו.
"תודה. עכשיו אל תתקשר אלי שוב" וזהו.
צללתי לתוך משה הישן והטוב, בלעתי כדורים כאילו אין שום תויות אזהרה על אובר דוז, על תגובות בין תרופתיות ועל התמכרות ואז הוא ערב אחד פשוט הגיע לחנות וביקש לדבר.
ניר היה שם, זה היה אמור להיות הערב הרשמי הראשון שלי ושל ניר ביחד, סוף סוף הדייט המיוחל. ו-ויתרתי. ויתרתי עליו, דחיתי אותו ליום אחר בהתנצלות כנה שהנה, ירון עומד פה לפניו ויש לנו עניין בלתי סגור ונפנתי לירון לשמוע את מה שיש לו להגיד לי, מפספס לגמרי את המבט שירון נתן בניר, לא מבין.
ירון יגיד לי שאני חסר לו ושאני בן אדם מיוחד. אדיוט ואפס, אבל מיוחד. ואני אאמין לו ויחיה עוד קצת באשליה שהכל עבר ונסלח. "בא ננסה לא לעצבן אחד את השני" הוא יגיד ושבוע אחר כך הוא ימצא את ניר וישכב איתו כאילו מעולם לא הכירו אותי שניהם, יספר לו תוך כדי כל מה שניר רק יבקש לשמוע, הכל, מאורך הזין שלי ועד איך אני במיטה. למחרת אני אשב בחנות בבוקר ואתאמץ לא להאמין למילה אחת מכל הסיפור המפורט שניר טורח לספר לי. איך הוא זיין לירון את הפה, איך הוא נשמע, הכל. לא שוכח לציין שירון ביקש שלא להעיז לספר לי "כי הוא יכנס לסרטים"... נו שיט.
התקשרתי לירון, ברור שהתקשרתי, הפעם ממש צרחתי עליו: "תבוא לפה מייד, אתה שומע, מייד, לא אכפת לי מהחדר כושר המזדיין הזה שלך, אני נותן לך לסיים את העבודה הזאת שלך ומייד לבוא לפה ולהביט לי בעיניים ולהגיד לי שעשית את זה מתום לב או מחרמנות לרגע", הוא אמר שהוא לא בא ולא נעליים ושאין לי מה להתעצבן ושבאופן כללי אורן, הידיד שלו, שטוען שאני סתם אוחצ'ה שחיה בסרט. פרט שולי אולי אבל אותו האורן חי בזוגיות עם ילדים, מה שלא מפריע לדויד לזיין אותו ואת בן הזוג שלו, כל אחד לחוד, ולשמור את הסוד הזה אחד מהשני.
התקשרתי שוב, חבטתי בדלתות של תאי המדידה בחנות שלי עד שנסדקו, איימתי עליו שאני אגייס כל טיפה מהמוח שלי שעדיין עובד ואני אפגע בו, אשבור לו את האופניים, אשלח תמונות לבוסית שלו, רק שיבוא לפה ולא יעיז עכשיו לעשות לי את זה שוב.
הוא לא בא.
הוא הלך לחדר הכושר שלו, וכמו תמיד פמפם את עצמו על המכשירים והלך לבית שלו לראות חדשות עם אמא ולישון. אני לעומת זאת לא ישנתי, כבר שבועות שלמים שאני לא נרדמתי לרגע ואז בשיא הפוקוס, כשהכאב הכי חד, אני לא מצליח להפסיק לדמיין את הכל שוב ושוב.
מאז הוא חזר שוב ואמר את כל הדברים הרגילים. ושוב הוא עשה את זה ושוב ושוב ושוב. הבטיח שיבוא איתי למסיבה ופשוט נעלם ולא ענה לפלאפון, ירד עלי בלי משים ליד חברים משותפים, נטש באמצע בילוי זוגי איתי שהוא התחנן אליו לטובת מישהו טיפה יותר כהה ממני ונסע לנסיעה חברותית עם אלימלך, זה שדפק לי מכות בגללו.
אני לא רגיל לקבל מכות, בטח לא בגלל מישהו אחד. אז בפעם הזו הוא התקשר לפני זה ושאל איך בעבודה ואם אני רוצה שהוא יקפיץ אותי להורים בדרום במהלך השבת כי הוא יודע כמה שאני עובד קשה ולא זוכה להגיע אליהם ובדרך אגב אם יש בעיה שהוא ואלימלך (זה שהוא הזדיין איתו למרות שאלימלך הבהיר לו שזה רק בשביל לפגוע בי) יצאו לטייל ביחד.
הייתי אמיץ. "וואלה, לא בא לי טוב. אתה יודע מה? אפילו שאתה שואל אותי בכזו נחמדות לא מתחשק לי שהוא ואתה תהיו חברים. למה? אין לך אף אחד אחר לטייל איתו? באטרף כרגע מחוברים יותר משלושת אלפים הומואים, רובם גרים פה, תשלח הודעה לעארסים בפייבוריטים שלך, תשאיר הודעה בצ'אט, לא אכפת לי. אל תסע איתו. אני מבקש, אני מתחנן." אבל מפה זה היה כבר צפוי משהו:
-"אין לך זכות לקבוע לי את החיים, סיכמנו שאני לא אדבר עם עכבר הכפר כי אתה יוצא איתו, אל תחרוג מהרשימה שלך. אני לא חייב לך כלום" ואז הוא ניתק ואני נשארתי לבד בחנות, אמצע יום שישי, כולם מטיילים בסנטר, מליון חברים מגיעים לבקר ואני לבן כמו סיד, שוב בשוק כמו איזה ילד מפגר.
בערב הוא יתקשר ויגיד שהוא מחוץ לבית שלי ושאני אצא לדבר איתו. אני נכנס לרכב שלו, מעשן סיגריה אחרי סיגריה ומנסה להבין ממנו כמה שאני לא אמור להחליט או להרשות לאחרים דברים.
כל זה והאופניים שלו עדיין תלויים מאחורי הבגאז', הוא עדיין במכנסי הרכיבה שלו. "היה לך כיף איתו?" אני שואל והוא רק הנהן ואמר לי ללכת לדירה שלי ולקחת דברים, שהוא רוצה שאני אבוא אליו לבית, אמא שלו נסעה לסוף השבוע.
ואני הולך לבית ולוקח את הדברים שלי ואנחנו נוסעים אליו ולמחרת אנחנו נוסעים לבאר שבע ומטיילים ביחד על האופניים, אני מראה לו איפה גדלתי, מה זה בכלל שכונה ד' ואיפה זה השוק הבדואי. אחרי זה נעלה להורים שלי. אבא שלי בנס נמצא בתפילת מנחה. אמא שלי, אחותי ואחי אבי מאוד מסבירי פנים והכל טוב ונחמד. משם אנחנו אפילו נוסעים לבקר את המשפחה של אמא בטל שחר, מי היה מאמין. ירון קוצר מחמאות וכולם מאוד מתרשמים לשמוע על הדוקטורט בפילוסופיה שלו, על העבודה בחברת התרופות ובכלל כמה שהעיניים שלו יפות וטובות.
למחרת אמא שלי תתקשר ותגיד שהיה מאוד נחמד אבל שאני אתקשר לאבא לבקש סליחה על זה שבאנו בשבת ושהכנסתי לבית (הבית שגדלתי בו) את ירון.
"הוא נורא נעלב, בגלל זה לא חזר לבית עד ערבית, וידא שיצאתם כבר לפני ששב" ואני אמרתי שאתקשר אליו, אוטוטו, אני בדיוק עם לקוח, וידעתי שאני הולך להעלם להם שוב ושלא מגיע לי היחס הזה, מגיע לי משהו אחר, משהו טוב יותר, לא רוצה להרגיש מסכן.
אחרי זה ירון ואני עוד נזדיין ביער בן שמן באמצע הלילה כי זה הפנטזיה שלו, נאכל ארוחת סושי עם דויד כאילו כלום לא קרה (די, לא רוצה לעשות אורגיה אתכם, תפסיקו כבר לבקש. זה ל א בסדר!) והעולם ימשיך להסתובב, משאיר אותי בדיוק באותו המקום.
אז אמש שנינו בדשא של הכיכר, יורד טפטוף ואני אומר לו את כל מה שאני אומר והוא רק ממלמל "לא התכוונתי". לא התכוונתי עאלק, ידעת בדיוק מה אתה עושה וידעת בדיוק איך זה ישפיע עלי. אם כל כך מפריע לך כמה שאני רגיש אז תלך לעזאזל ואני לא צריך אותך, אני צריך מישהו שיחמיא לי מידיי פעם ולא מישהו שיתקן אותי כל דקה, יעיר כמה שאני חייב לגדול בזרועות, יוציא לי מהיד דברים שאספתי בסופר ויחזיר ואתם למדף או יביך אותי ליד כולם.
והלוואי וזה היה עניין של כבוד, באמת, אבל אני ממזמן לא מגלומן כמו שכולם חושבים שאני. "וואו, תראו את זה, יש לו קעקוע עם השם שלו על היד, איזה אהבה עצמית". בתחת שלי. אני לא מכיר אף אדם ששונא את עצמו כמו שאני שונא אותי.
"איך אני נהיה בן אדם טוב? באמת, אני רוצה להשתנות" הוא אומר לי והגשם מטפטף. אני לא יודע, חמוד. באמת, אין לי מושג. הצלקות שלי הם סימנים לאינטרס האישי שלי בנושא. תשאל אנשים אחרים. לא יכול להיות שאני היחיד שנפגע ממך. שים לב כמה כולם, אם זה דויד בעצמו או גדי ויאיר ואפי, כולם אומרים לי להתרחק ממך ורק אתה בטוח שאני עדיין לא התגברתי עליך וזה מאפשר לך לפגוע בי ולקחת כל מה שבא לך ממני. דיי, חיית על חשבוני שנה שלמה. אני, אני עם המשכורת המעפנה שקיבלתי אז בביפר, אני זה שכלכל אותך ושילם לנו על הדירת חדר המזורגגת שלי בבוגרשוב. אני זה שיצא לעבוד בשביל שלך יהיה וי או די בבית שתוכל לרבוץ מולו ומול אטרף בכבלים שאני שילמתי עליהם בזמן שאתה ישבת בבית ולא חשבת אפילו על למצוא עבודה.
עכשיו אני מפסיק להרשות לזה לקרות, אתה לא בן זוג שלי ואתה לא חבר אמיתי, אין צורך להמשיך את זה, למה? הרי אני יודע בדיוק מה יקרה בעוד שבוע, תמצא דרך חדשה ותפרוט לי מיתר מיתר על המצפון שאולי אני לא בסדר ושאולי אתה האיש הכי צדיק שיש.
אז תודה באמת אבל לא תודה, תלך אתה ושלוות הנפש שלך לכל הרוחות. לא צריך את זה יותר. זוהי שיחת פרידה.
אמרתי והוספתי: "כל זה לא גורע מאהבתי אליך. היית חלק חשוב בחיים שלי ואני עדיין אוהב אותך כבן אדם ומאוהב בך בתור גבר." ואז הוא שאל אם אני זוכר את ההומלס. ההוא שהוא חלם עליו פעם והתחיל לבכות (הפעם היחידה שראיתי אותו דומע. וזה היה בדיוק באותו הלילה שהוא ברח לגן לונדון ובחר שלא להפריע לעצמו ולענות לי לטלפון, מחייג בהיסטריה לראות איפה הוא בשעה שכזו, מסתובב בכל העיר על האופניים השבורות שלי רק בשביל לגלות אותו יושב בניחותא עם הלאפ טופ שלו מול קפה מצדה ומביט במטוסים נוחתים).
"אז נו, מה עם ההומלס? עד היום סירבת לספר לי" והוא שוב התחיל לדמוע ונסגר בתוך עצמו ופה זה נגמר.
אחרי זה הוא סיפר לי שהוא עובר לתל אביב לדירה משלו, לא רחוק ממני, ושמחר הוא חותם את החוזה. אני מציע שהוא ישן אצלי הערב בשביל שלא יאחר והוא נענה ואז מגיעים לבית וצוחקים ואז אני מחבק אותו, מריח אותו, מלקק את בית השחי שלו, אני מנשק אותו, הוא מתפתל תחתי ואז הוא מתיישב על הקצה של המיטה, אני עומד מולו ואני מזיין לו את הפה חזק. אחרי זה אני אדליק סיגריה, אשים קונדום ואזיין לו את הצורה, שומע איך הוא לוחש לי באוזן "כן! ככה! בדיוק... חזק ולאט, חזק ולאט".
בבוקר שתינו ביחד קפה ברולדין, הוא נפרד ממני בנשיקה ואני התחלתי את היום. בתשע בערב, שלוש עשרה שעות עבודה שלי אחר כך, הוא יתקשר ויגיד שהוא רוצה שכולם יבואו לבית החדש לראות אצלו את אפי בקהל של האירוויזיון, ממש כמו בשנה שעברה בול כשהיינו זוג ואירחנו את כולם עם סושי ופיטנגו והיה כיף.
רק מה, אין עדיין חיבור לכבלים ואם אני יכול לרוץ לקנות לו אנטנה ולבוא לסדר את הכל. בדיוק אז איציק מקבל ממני בפעם הראשונה על הראש, לא בא לי לראות את הרב שלמה גורן הזה, מצידי אני אפגש איתו ואני עוד אקרע אותו בגמרא, ממש כמו שקרעתי את הרב איפרגן, רנטגן ממש, כשאבא שלי לקח אותי לשם החלמה מהמחלה שלי.
"זו לא מחלה ואני לא סובל בגללה" אני מבהיר לאיציק, "עובדה שאתה מכיר את הרב הרבה לפני שהכרת אותי ועדיין לי הספיקו בדיוק חמש דקות בשביל להביא אותך לבית שלי ולשכב איתך".
הוא התחיל לבכות, היו מלא לקוחות ובאמת שביום שהתחיל עם שיחת מנכ"ל והיה אמור להסתיים כבר לפני שעה זה היה יותר מידיי בשבילי. אמרתי לאיציק שירגע ועכשיו וזה שהוא תמיד מגיע עם ההיסטריות שלו בסוף היום לא עוזר לסבלנות שלי בכלל. רצתי להום סנטר אחרי שהם סגרו לקנות ת'אנטנה, מזל שהם חברים שלי למה בדיוק אז גילינו שהכרטיס שלי לא עובר, יש חריגה. רצתי לחנות ולקחתי כסף מהקופה ומשם חזרה להום סנטר ומשם בריצה לבית להוריד את כל היום המגעיל הזה במקלחת. ירון התקשר שלושה פעמים ואמר שאני כבר מאחר, איציק שלח משהו כמו ארבע הודעות, אחת יותר ארוכה ומופרכת מהשניה ("אני יודע עליך הכך...") ואחת נוספת שהייתה ממוענת בכלל לרב שלו ופירט את הכל עלי מה שגרם לי לחרוג ממנהגי ולהשיב באס אם אסית שהחל מעכשיו הוא נותן לי שבוע מנוחה ממנו וזהו, חליק, אחרת אני הולך להגיש נגדו צו הרחקה ולא מעניין אותי כלום ושלא יעיז לענות על ההודעה הזו.
ברור שהוא הגיב ואני רץ לבית של ירון גמור ומסדר לו את ערוץ אחד. מביט ורואה שהדירה סבבה אמנם אבל הוא קנה כיבוד רק יין, שהוא יודע שאני לא שותה אלכוהול. בכלל. הכדורים...
שיר רודף שיר ואני לא נחמד בכלל, נראה לי אני הולך על קפריסין, קומסי קומסה שלכם מעולה והבחורה הזו לגמרי דיווה וזהו.
דויד חוזר מבייביסיטר על האחיינית בהרצליה ואני קורא לו לבוא. בחוץ אני מחכה לו ושואב לתוכי סיגריה נובלס לא לייט ואני מספר לו שאמש, הבחור שלא רציתי לספר לו מי זה שאני נפגש איתו, זה ירון בעצם. ודוד אומר לי שאני עובר משהו, מן משברון, אבל זה בסדר כי הוא רואה שאני הולך לאנשהו והנה אני אוטוטו שם. והוא אומר עוד והוא מדבר מלא דברים חכמים וטובים והוא עצמו כל כך יפה. "איך אתה יודע כל כך הרבה" אני שואל אותו, את הבן אדם היחיד שיצאתי איתו שהוא צעיר ממני, והוא מגרד בראש ואומר "אני סתם נראה טיפש".
אנחנו נכנסים. רועי ואורן מגיעים ואני שפוך על המזרון, סחוט טרי רגשית מהכל ורק רוצה קצת חופש. אני יוצא לעשן ודויד מצטרף אלי. הוא מחליט לעשות סיבוב ברגל ואנחנו הולכים ביחד.
"אני רוצה שתספר לי איך זה היה להזדיין עם ירון. אני חזק עכשיו, אני רוצה לשמוע הכל". ודויד מוודא שאני רציני ומתחיל: "טוב, מה, אתה רוצה לנחש מי זיין את מי? זה סתם היה מביך כזה, אתה יודע, פתאום לשנות סיטואציה, ואז הורדתי חולצה והוא אמר סוף סוף והתנשקנו המון, עם הרבה עוצמה ותשוקה. זה משהו שהיה אמור לקרות, אם לא עכשיו אז בעוד שמונה שנים אבל זה היה חייב לקרות ואני הייתי עצבני עליך שראית לי דברים בכרטיס של אטרף אז לא חשבתי עליך בכלל. הוא אחלה זיון. הזדיינו פעמיים, אתה יודע. כאילו, פעם ביום שלישי ואז איזה יומיים אחרי זה הוא עוד פעם בא לדירה של אורי והזדיינו, ידעת את זה, לא?"
לא. לא ידעתי.
ואנחנו ממשיכים לטייל והרוח נעים מאוד ואני שר שירים של ביונסה ומתעוו'ז על עמוד חשמל עד שדויד מתפקע מצחוק. חוזרים לעוד קצת ומחכים לתוצאות. ישראל לא עולה לגמר במוצ"ש ובסוף נפרדים מכולם ודויד ואני הולכים לבית. הוא ישן במיטה שלי עכשיו, על הצד שלו ואני מביט בו ויודע שאני אוהב אותו יותר מאי פעם, יותר ממה שאני אוהב את ירון ואני לא מבין את זה.
אני יושב וכותב על הספה שלי, יודע שאוטוטו הכדורים ינצחו אותי ואני אצטרף אליו למיטה ואישן כמו תינוק, שינה בלי חלומות, שינה טובה.
מחר אני אקרא את כל זה ולא אבין בעצם מה אני מנסה להגיד בכל זה. אבל אמרתי את זה סוף סוף. וזה כבר משהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה