פוסט פוסט יום העצמאות
25/04/07 | יום רביעי
לפני שבע דקות נכנסתי לבית וכבר אני פה, זורק את כל מה שעבר עלי הערב על המקלדת. שבע דקות, אני יודע כי הבטתי בשעון ממש כשקשרתי את האופניים בחוץ ושוב עכשיו כשהתחלתי לכתוב. בינתיים הספקתי להעיף ממני את הבגדים, לקרוע מהטלפון את הסוללה ולבלוע ציפרמיל ומזאטרפין, ככה שאני במרוץ נגד הזמן עכשיו, אולי באמצע אפול שדוד על יוסי 2 [הלאפ טופ הכי חמוד בעולם, אח חורג ליוסי 1 האגדי].
זה התחיל רע, בניגוד גמור לשנה שעברה שבה אני וירון כיכבנו כזוג המלכותי בכל מקום אפשרי, שרנו בכיכר, שרנו במשכן לאומנויות, אכלנו אצל אופיר עם אפי והשתעשנו עם כובע בוקרים מתנפח בכחול לבן יחד עם מיץ (החתול הלטנטי), מתכננים את הפיקניק המיתולוגי שנעשה למחרת בטיילת עם יאיר וגדי [היום בול שנה, מזל"ט ילדים, אני כל כך שמח בשבילכם] ובודקים אם עוד נשאר לנו כח להזדיין.
השנה ירון ואני כבר לא ביחד, מיץ איננו, אפי עם חברים, גדי ויאיר גם, אופיר כבר נשואה, פליקס הבריז לב"ש למשפחה, דוד הלך לישון ובאופן כללי נראה שאני הולך להעביר את ערב יום הזיכרון כל כך לבד שאולי כדאי שאכפיל מראש את המינון של הכדורים שלי.
חזרתי הרוג מהחנות, סגרתי מוקדם, ממילא אף אחד לא יקנה תחתונים ביום הזיכרון, חשבתי כמה דפוק מצידי לנסות לחזור לדיאטת אטקינס המזדיינת הזו בדיוק בתקופה שבה ברור שאני זקוק לכל סרוטנין אפשרי שפחמימות יכולות להעניק לי, התהפכתי במיטה שעה, לא נרדם, שמתי את בת' אורטון במערכת, קיללתי את החיים, אלוהים ואותי על זה שאין לי טלויזיה, שקלתי ברצינות לאונן או לחטוף איזה סטוץ באטרף אבל ויתרתי וככה אני מוצא את עצמי בתשע בערב, מגלח לעצמי את הפנים בשיא הרצינות ומתעלם מהעובדה שככה אני לא רק שאני נראה יותר אוחץ' מתמיד, פחות ערבי ועארס מאי פעם אלא גם רואים את ההתחלה של הסנטר השני שאני כבר מדמיין שבולע לי את כל הפנים.
לעשות פילינג מתוך שעמום? ללכת לכיכר לראות זיקוקים? על הזין שלי. אני מתרחץ טוב טוב, דופק על עצמי את הג'ינס הכי קרוע שלי, זה עם הנצנצים והפאייטים וכל השיט הזה שהיה לי סבלנות לתפור לפני הנסיעה שלא הייתה ללונדון, מדדתי איזה עשר גופיות שחורות עד שמצאתי את זו שבה הכרס שלי כמעט לא מורגשת ויאללה יצאתי.
על האופניים כבר אני מתקשר לסער ומוודא שהוא יבוא לתל אביב מתישהו הערב ואז אני מתקשר לאלעד ושומע שהוא מרוח בבית בדיוק כמוני לפני כמה דקות, פאק כמה שהעיר הזו יכולה להיות אכזרית בדיכי שהיא ממיתה על כל הבודדים שכמוני.
אני הולך לסדמוס, ריק טילים. אני ממשיך משם לאויטה ורואה איך אפילו המלצרים לא הגיעו ורק המאבטח צופה בטקס בהר הרצל שמוקרן על הקיר.
כוס אמא של העולם, אני חושב שני שניות, עדי גר הכי קרוב אבל גם הוא נסע לאשדוד למשפחה ואז אני קולט שיש לי את המפתחות של הדירה של פליקס, דקה אחרי זה אני כבר טוחן גלידה משפחתית לייט מול עשרים קליפים של טורי איימוס ברצף, ממשיך ורואה את "אפיק מובי" הגרוע וקולט שמפה זה כבר לא יכול להתדרדר יותר. השעה אחת עשרה, שעה לחצות, השעון המניאק מסרב לזוז ואני לגמרי בטוח שהנה אני לוקח את הזודורם שמחכה לי בכיס כמו כפתור חירום ואז הכל יגמר ואני אקום מחר רענן לראות את גאידמק קונה את ישראל עם נינט בפארק. אני מתקשר לאלעד ושואל אם אפשר לבוא לראות איפה הוא גר, הוא אומר איפה ואני שוטף פנים ויוצא אל הדרך.
אצל אלעד מרוחה חברה על הספה, מפוצצת טילים, לא רואה בעיניים ובטלויזיה גבי ניצן עם יעקב כהן, ישמרי האל. איפה הפאקינג זודורם ולמה אסור לי פיצה, מרוב יאוש הייתי טוחן עכשיו משפחתית דאבל צ'יז עם קראסטי בקצוות ועוד מוריד את הכל עם קולה כאילו אין מחר. שולחים את אלעד להתארגן, אני מחטט לו במחשב בינתיים ורואה כמה תמונות שלו מודבקות על ארון הבגדים, אלוהים כמה שהוא יפה, אני בטוח שהוא אפילו לא מבין כמה מדהים הוא. אה מה שמר מדהים לוקח לו איזה שנה להתארגן, עוד שנה לבחור בגדים ובכלל עוד שניה אני שובר את הטלויזיה עם הריאלטי האדיוטי הזה באם טי וי, חארות, אנטישמים, יום העצמאות ואין מה לראות.
יאללה, יוצאים, אני הולך עם האופניים ואלעד והגמורה שלו לידי. מלוים את הגמורה לבית וממשיכים בחיפוש אין סופי בדרום תל אביב. איפה לכל הרוחות זה הקומפורט? אני מחפש בעיניים אומואים ולא רואה כלום. שאני אמות, אני שונא את דרום תל אביב, כולם לבושים כל כך טוב, מלא רעש מכל מסיבות הגג שמעלינו וכולם צעירים וכוסונים לרוב, לא בא לי טוב בכלל, אנחנו ממשיכים ובסוף מצליחים לאתר איזה קוקיצה בגופיה ורודה, בינגו. עוקבים עוקבים ו-וואלה, המועדון. מבחוץ נראה לא רע, יונתן המתוק עושה לנו וי אי פי ונכנסים.
אוי כמה שרווח לי. אחרי הסילבסטר שנחנקתי בו והפורים דיזסטר בכליף שהיה ממש כפשוטו אני התחלתי לפתח חרדה ממסיבות של כמה ליינים מאוחדים, מה גם שפעם מדובר באותה קומה בכלל אבל שניה אחרי שנכנסנו הבנתי שכבר מוצא חן בעיני, מסביב לבאר כולם כבר רקדו את השחורה של הנטוריוס גיי של הלימה, בהמשך היה את האלקטרו פאניקה ליד הבריכה עם כל החבריה המוכרים וברחבה המרכזית הביאו בראש לגמרי עם המוזיקה של הפאג שאני כל כך אוהב.
אלעד ה מ ע ל פ ת רקד איתי בכל מקום אפשרי. ביחד היינו על הבמה וכמעד דרסנו כמה צ'וחים דוחים שבאו להרים ליד הפרחולה שלהם, בהינו בשני הדובים השריריים שעמדו ליד הבאר, צילפנו בלוני בריכה על ויאז'ות, הדפנו לירדים בתור לשירותים ובכלל פתאום קלטתי שכבר המון המון זמן לא נהניתי ככה.
נישקתי את ניר המתוק, חיבקתי את סער, ליטפתי את אופיר, את יוסי, את יהודה, הוד, בן יהב, אלון חניבץ ועוד מלא חברים ולקוחות מהחנות ששמחתי לראות אותם שולפים לי את הקצה של התחתון שלהם ומשוויצים לי שזה ממני. באיזהו שלב הייתי על הבמה המרכזית, אלעד מאחורי, ולגמרי נסחפתי, רקדתי כמו פעם, כאילו אף אחד לא רואה, העפתי את הזרועות לכל הכיוונים, נענתי ת'תחת, נענעתי את הגוף ואני כמעט בטוח שאולי שרפתי איזה קלוריה, כבר הכל היה שווה.
יוצאים לנשום אויר בחוץ, שום רמז לפיצוציה ועד שמוצאים אין שם מסוף אשראי ואני נטול מזומנים, עוד קצת ואני מוצא תחנת דלק, אאוריקה! אני חוטף גביע אשל ובאופן דיי דוחה מוריד אותו כמו שהוא עם 300 גרם פיסטוקים ודיאט קולה, אלעד בוהה בי בזוועה וגומע לאט את הרד בול שלו, מעיף הערות לכל המאממות שמסביב. חוזרים למועדון לסיבוב שני, האשל לא מתערבב לי טוב בקיבה אבל למי אכפת, אני שוב מפזז לי בכל מקום אפשרי, מודה לאלוהים על המוהיקן האדיוטי שהספר בסנטר ארגן לי שרק בזכותי אני מקבל כל כך הרבה לטיפות על הראש כמו מקסימום הייתי החתול של השכנים או לפחות סקעת. אחרי הופעה הזויה לגמרי של עוזה האגדתית והביאוס הכללי מהעובדה שאין לא את מקהלת פרחי ירושליים [נשבע לכם שלאבא שלי יש לפחות 3 דיסקים שלהם] ולא שום ביצוע מגניב של אבבא כמובטח אני מוצא את עצמי מותש סופית בחוץ עם אלעד. פתאום אנחנו קולטים את עירית שילה, השחקנית מאז, עדיין מחוברת ביד לעוזה והיא מדובבת אותה בחנייה לתדהמת קהל מעריצים נלהב, אני ואלעד נמרחים על עוזה כאילו אין מחר, אני מלטף לעוזה את המקור ושאל אם כל מה שסיפרו שהיה עם שבי זה נכון, היא מכחישה בתוקף, אלעד צווח שאין, זהו, רשמית תמה ונגמרה הילדות שלו, עוזה ממשיכה להגיד שגם בץ לא היה משהו ואז מתחילה לגפף אותי ואני, כולי רטוב ומסריח מסיגריות פתאום קולט שבכיס שלי יש פלאפון קטן עם מצלמה, יאלללה בלאגן! אני מתנצל לפני עוזה ואומר לה שאני יודע כמה שסלב שונאים את זה שמתייחסים אליהם כמו אל סתם קולב רק בשביל להצטלם איתם, אני לא מספיק לגמרו את המשפט ועוזה נדחפת לי לגופיה (!) נתקעת לגע על הפירס בפטמה ויוצאת מהצד השני, המום ודמום אני מצלם בהיסטריה ומודיע לכולם קבל עם ועדה שהנה, כרגע, פה בחניה של הקומפורט, נולדה לה התמונה הראשית שלי באטרף, אלעד עוד שניה גומר ועוזה מתנחלת לו על הכתף בחרמנות קלה, לזבה שכמוה, צילמתי, בטח שצילמתי.
נפרדים מעירית כאפרות עליה, אני רק מדמיין אותה מחר עם הנכדים במנגל מספרת איך הטרידה מינית תל אביבים לפנות בוקר. אנחנו משחררים את האופניים ובערך כל הדרך חזרה אנחנו מראים את התמונה שלנו עם עוזה לכל מי שרק עובר לידנו. מגיעים לפלורנטין ושאני אמות איך שהמניאקים האלה הקימו את מסיבת הרכוב הכי מושקעת שראיתי ממרום 26 (ושבועיים) שנותי. ימבה אנשים ומוזיקה באסיד לפנים, בירות ופיצות רצים חופשי, אנשים בכל המרפסות ובכלל שמח, חבל שאני ואלעד היינו יותר גמורות מעופרה בשלב הזה למה אחרת היינו מתחרעים להם על כל המסיבה והופכות קצת, רק לכבוד החג.
נפרדתי מאלעד ושייטתי בדיווש קל אל מרכז תל אביב השקטה שלי, מסריק כל כך יפה בלילה. קשרתי ת'אופניים לעץ, עשיתי לשום לידידים באיי אם פי אם ונכנסתי לבית.
זהו חברי'ה. הסמן של וורד מהבהב לי בטוש טוש מוחלט מול העיניים ואני מבין שהכדורים התחילו לעבוד, הגיע זמן לישון, הגוף רוצה ריסטארט. הגוף יקבל.
מחר אני אקום כמו חדש, אנסה לסיים את הפוט – פרק אלון 8 שאני מנסה לגמור כבר חודש, אולי אלך לפארק, אולי אני אמצא איזה מסטול מהאפטר שיהיה דלוק מספיק בשביל לרדת לי, לא יודע. בינתיים אני פה לבד וזה לא כזה נורא, אפילו דיי נחמד. מחרתיים הכל נגמר וחוזרים לשגרה, אני אתחיל ללכת לחדר כושר, אני אדבר עם הבוסית על העלאה, אני אתקשר יותר למשפחה, אני ארזה ואני אנצח את המחלה המזופתת שלי שכבר הבנתי שאי אפשר לנצח, אפשר רק לחיות איתה ולראות שכמה שהחיים חרא זה עדיין חיים.
עכשיו ילדים, מה למדנו?
להיות רווק מבוקש זה אחלה, רק אם יש לך ריבועים והם לא של פרה, בייחוד לא פרה לבנה (קרועה על זה אני). מסיבות זה תמיד כיף כל עוד אתה לא לבד, מה שאומר שמשתלם להיות נחמד (רמז רמז לכולכם, צאו מהפוזה ותנו קצת כבוד לרגש) ושבכללי נכון שאפשר להיות בלי בן זוג, עדיף להיות שלם ולהבין שאני אדם מיוחד ומקסים וטוב לי גם כשאני לבד אבל אם שנה הבאה אני לא מזדיין עם הבן זוג העתידי ומשחק עם כובע מתנפח בגוונים של כחול לבן אז חאלס ודחיל ראבק, אני חותכת ורידים ושכולם יתפוצצו מצידי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה