איך לא נשאר ממני כלום
03/09/06 | יום ראשון
לכל המאהבים שלי, כל מי שהיה שם, כל מי שנגע בגוף שלי. מה שלקחתם לא תוכלו להחזיר לי לעולם. אני מאשים כל אחד מכם בצלקות שנשארו עלי. אולי גם אני אשם, אולי זה בכלל היה הזמן הלא נכון, המקום. אבל עכשיו, לפני שאני מוותר לגמרי והופך להיות מר כמוכם, כהה חושים, אני רק רוצה להגיד שאני מקווה שיום אחד תתקשרו אלי ותגידו שאתם מצערים, שאתם מבינים עכשיו שהיה שם סיכוי להציל אותי, לאושר שקט. אהבתי את כולכם באותו הרגע.
הסופה שלי מגיעה ואני לא יכול לברוח הפעם, יותר מידיי קולות בראש שלי. כל כך הרבה דברים היו אמורים לקרות אחרת, כל כך הרבה דברים כבר לא יקרו. למה המשכתי רחוק ככה? באמת חשבתי שאני אצליח לנצח את החיים האלה? וזה כמעט לא משנה כלום מלבד זה שאני עדיין מרחם על עצמי, מבין שהייתי צריך לברוח ממזמן לאיפשהו. כשאקפוץ זה כי אתם דחפתם אותי בלי לדעת בכלל. אני כל כך עצוב, כל כך לא יכול להתעלם מכל מה שקרה, שאני יודע שיש שמש, ויש ים ויש חברים וזה לא מנחם אותי אפילו בקצת. השקט מגיע רק אחרי שאני נרדם ומיד כשאני מתעורר הכל קורה שוב. יש לי מליון מילים ואת כולם אני יודע ולא יכול לומר. מילים הם הגוף שהייתי רוצה שיהיה לי. מילים חזקות, גבריות וחלקלקות, מילים שיוכלו לגעת איפה שאני לא אוכל אף פעם, מלים, מילים, חומות של מילים, בלי סוף. קשה לי לנשום. מילים במקום חיבוק, מילים כתובות במקום שיחה, מילים במקום נשיקה. קללת הזקנה שלי מוחה לאט את הילדות שהייתה לי, כבר לא אריח את הגשם הראשון ואחייך, הלב שאתן להבא בתור יהיה חצי לב סדוק.
ואתה. אני לא סולח לך, אני לא אסלח לך לעולם. מה חשבת לעצמך, אם ידעת למה נתת לי להאמין ואל תכחיש, ידעת כל הזמן, איך הרשת לי להסחף בך כל כך עמוק, אתה יודע שאנחנו שונים, אתה לא יכול להרגיש כמוני, אתה לא מכיר את התהומות שאני מטייל בהם לבד עכשיו. אם באמת לא אהבת אותי לפחות בחצי ממה שהרשת לי לאהוב אותך אני מאחל לך שלא תאהב איש יותר לעולם. שתחיה חיים מושלמים ומלאים בהנאות נטולי סיפוק, שתמיד תרצה יותר, שלא תדע מה זה להיות מחובק על ידי מישהו שיודע שהוא חלק ממך. ושום איש מהפמליה שאתה מתהדר בה מתוך צורך, שום גבר שיגע בך, שום פיצוי שלא תקנה לא ירגיע אותך, שלא יבינו אותך באמת אף פעם, שלא יתנו לך את מה שאני לא מצליח להשיג ממך בחזרה. אני לא מתגעגע אליך יותר. ואני יודע שטוב שזה נגמר למרות שכל כך כואב לי ואני לא מבין למה הלב מסרב להרפות אם המוח מנסה להרגיש שככה טוב, שכבר לא צריך לנסות ולרצות מישהו שלא רצה. מדהים אותי עדיין שאני לא חסר לך, שכמה שניסיתי לא הצלחתי לפרוץ את החומה שאתה בחרת להקים ביננו. ואולי לא בחרת, אולי כזה אתה ואני טעיתי בך כל הזמן שקיוותי. עוד ניפגש, אבל כבר לא אביט בעינך ואצפה לראות שם את החיוך שלך כי אני יודע שהוא לא היה שם ולא יהיה. הנה אני שוב נשמע לעצמי כמו אלפי כבשים פועות באומללות וזה לא יפה בעינך, שוב אני ילד נלעג ופתטי, תתביש בי ככל שתרצה, תבוז לי כמו תמיד. אני אתגבר עליך, על מה שהיה יכול להיות, ואני אתגבר חזק ואולי בעוד כמה שנים, שהילדים שלך ירוצו אחד אחרי השני בדשא של גן כלשהו אני אראה אותך שם במקרה ויהיה לי חמוץ עמוק בפנים ואני אלך מהר שלא תראה אותי, איך הרוח מניסה את הדמעות שלי הלאה והילדים שלך חורצים בי תלמים של עצב חם. לעולם תשאר הילד הנצחי והיפה שלי, הייתי מסכים שהשמיים מעלי יהיו כהים תמיד ובלבד שאוכל לגרום לך לרצות אותי. איך, איך לכל הרוחות בשתיקה אחת שלך אתה מצליח לפתוח בי פצעים כאלו שלא יגלידו עד שיגמר הכל. ממילא אם תגיד לי את מה שאתה לא אומר מילים לא יכולות לאהוב ואתה לא יודע מה אתה רוצה רק שאתה לא רוצה אותי. תמשיך להיות שקול והגיוני. אולי תפגוש מישהו שישנה את זה. תפחד מהקנאה, היא תגיע, אתה יודע, אתה תרצה מאוד ולא תקבל כלום. בינתיים אני רוצה שתביט לי בעיניים ושתגיד לי שזה נגמר. גם הפעם התחמקת, עזבת והלכת והשארת את הכל מאחוריך. מוג לב שכמוך, תביט לי בעיניים ותגמור את זה.
זה לא יקרה שוב, אני מבטיח לעצמי ויודע שלא אקיים, לא יגנבו ממני את עצמי בכזו קלות, אף אחד לא יקח את הלב שלי בלי לשאול ובלי לתת תמורה. תתאהבו בכתפיים שלי, בגוון העור, תלטפו את השערות שעל החזה שלי ותתפעלו מהשרירים אבל לתמיד תשארו איתי חצי לבד. לא אתן לכם לאהוב אותי. אני הולך בדרך שראיתי אחרים הופכים לצורה של חיים. אני יהיה הכי קר שהכרתם, הכי רע, הכי לא אכפתי. אני יהיה אדיש כלפיכם ואתם תעריצו אותי, כמובן, אתם תביטו מהצד ותצטערו שלא אתן לכם להתקרב, שאזכור בכזו חדות. אתם כמו מקום שלא ארצה לחזור אליו לעולם.
אני הולך מפה עכשיו, מהארץ שלי, זו שאני אוהב כל כך ומהעיר היחידה שמצאתי בה את הבית שלי. מזכרונות שאני משאיר אחרי כמו פירורים של חיים, עקבות על כל כיכר, בכל חוף. אני הולך ואחזור אבל כשאחזור, אני אשוב מישהו אחר, מישהו שתאהבו מאוד, מישהו שתאהבו לאהוב ושלא יאהב אתכם אפילו לא קצת. אני לא יודע מה הפתרון, זה השאלות שאולי אני לא שואל נכון.
אז זה פרידה, שוב, אבל הפעם אני לא יכול לאחות את הקרעים ורק מקווה שאני אמשיך לכעוס, רק עוד קצת, מספיק בשביל שאצליח לקום ולעשות מעשה וללכת מפה. לא לתת לעצמי להתרכז בי, להשטף בשיתוק השקט הזה, בצעקה שאף אחד לא מבין.
כן, תהיה חסר לי לעולם.
ואני יודע שאתה עדיין לא מתגעגע. אולי יום אחד.
אני פה היום, אתה מפספס אותי שוב, של מי ההפסד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה