תגובה להודעה של Space
באטרף פרינדז
04/09/06 | יום שני
03/09/06 | 05:07
אני לוקח פרוזק, זופלק, אסיול, אפקסור, מירו (רומירון), ציפרמיל (רסיטל) והיפרקום (סט. ג'ונס ורט)
כלום לא עוזר. פסיכיאטר, פסיכולוג תראפיסט, חברים, אוכל, בילויים, מוזיקה. כלום
יש תרופה אחת שעוזרת אבל איבדתי אותה כי הוא הלך ומאז הוא לא מבין כלום.
השתיקה שלנו היא זעקה של משותקים, אנחנו חייבים לעשות משהו אבל אנחנו לא יודעים מה זה, חייבים ללכת לשם, גם אם אנחנו לא יודעים לאיפה.
אנחנו זקנים - ילדים אבודים לעולם. לצאת מזה זה כבר לא בחירה שלנו ומי שהצליח אפילו לא יחשוב לחזור ולנסות להבין מה זה היה או לעזור לאחרים כי אולי הם ישאבו אותו לשם שוב.
האפטיה כאשליה מזככת, להתעלם מהכל, להיות אדיש לכל מה שרק אפשר, להתעלם מכולם, לא להחזיר טלפונים, לא לצאת מהבית אם לא חייבים. רק ככה אפשר להיעלם וכמה טוב זה להתחפר ולצלולל לבד בלי שיהיה שום דבר שיפגע בנו שוב, מבלי שלאף אחד לא יהיה אפשרי לעזור לנו.
להעלם.לקוות להיוולד מחדש אחרת.
ובינתיים לשרוד ולהמשיך למרות שאיבדנו את הדרך ואין שום מנוע שפועל מבפנים ושאומר שמשהו מזה באמת משנה.
זו הדרך שלנו ואם לא יושיטו לנו יד, גם כשאנחנו מסרבים בתוקף לקחת אותה, אז נטבע ויהיה לנו טוב ורק שקט של מוות מבחירה שגזרנו על עצמנון בגלל שראינו יותר מידיי.
כל האחרים, כולם, הם העונש שלנו.
אני ממזמן נכנעתי וויתרתי לעצמי ומתוך עשרת השלבים בדרך אל הסוף יש רק עוד שלב אחד שאני מגלה בתמהון מוחלט, ריק של כלום שרק מחכה שאני אסיים להכיל ואז כבר באמת לא יהיה שום סיבה לקום. אני אקח את כדורי השינה שלי ואטעה במינון כמו שרק אני יודע. כמה אושר טמון ברגע הזה. כמה נחמה.
באטרף פרינדז
04/09/06 | יום שני
03/09/06 | 05:07
אני לוקח פרוזק, זופלק, אסיול, אפקסור, מירו (רומירון), ציפרמיל (רסיטל) והיפרקום (סט. ג'ונס ורט)
כלום לא עוזר. פסיכיאטר, פסיכולוג תראפיסט, חברים, אוכל, בילויים, מוזיקה. כלום
יש תרופה אחת שעוזרת אבל איבדתי אותה כי הוא הלך ומאז הוא לא מבין כלום.
השתיקה שלנו היא זעקה של משותקים, אנחנו חייבים לעשות משהו אבל אנחנו לא יודעים מה זה, חייבים ללכת לשם, גם אם אנחנו לא יודעים לאיפה.
אנחנו זקנים - ילדים אבודים לעולם. לצאת מזה זה כבר לא בחירה שלנו ומי שהצליח אפילו לא יחשוב לחזור ולנסות להבין מה זה היה או לעזור לאחרים כי אולי הם ישאבו אותו לשם שוב.
האפטיה כאשליה מזככת, להתעלם מהכל, להיות אדיש לכל מה שרק אפשר, להתעלם מכולם, לא להחזיר טלפונים, לא לצאת מהבית אם לא חייבים. רק ככה אפשר להיעלם וכמה טוב זה להתחפר ולצלולל לבד בלי שיהיה שום דבר שיפגע בנו שוב, מבלי שלאף אחד לא יהיה אפשרי לעזור לנו.
להעלם.לקוות להיוולד מחדש אחרת.
ובינתיים לשרוד ולהמשיך למרות שאיבדנו את הדרך ואין שום מנוע שפועל מבפנים ושאומר שמשהו מזה באמת משנה.
זו הדרך שלנו ואם לא יושיטו לנו יד, גם כשאנחנו מסרבים בתוקף לקחת אותה, אז נטבע ויהיה לנו טוב ורק שקט של מוות מבחירה שגזרנו על עצמנון בגלל שראינו יותר מידיי.
כל האחרים, כולם, הם העונש שלנו.
אני ממזמן נכנעתי וויתרתי לעצמי ומתוך עשרת השלבים בדרך אל הסוף יש רק עוד שלב אחד שאני מגלה בתמהון מוחלט, ריק של כלום שרק מחכה שאני אסיים להכיל ואז כבר באמת לא יהיה שום סיבה לקום. אני אקח את כדורי השינה שלי ואטעה במינון כמו שרק אני יודע. כמה אושר טמון ברגע הזה. כמה נחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה