רסיסים של מה שהיה ואני מצליח להזכר בו מיומיים כאוטיים לחלוטין
02/06/07 | שבת
או אם ג'י. אין לי מושג מאיפה להתחיל לספר. גם ככה אני בדיליי ולא הספקתי לכתוב את כל מה שקרה בסופ"ש האחרון, וקרו דברים. לא הספקתי לבדוק את הסרטונים שצילמתי, להעלות אותם ביו טיוב ולהגות איזה קטע כתוב שאליו אצרף אותם באטרף. אכן, התמסרתי קצת יותר מידיי לבלוג שלי.
מה שהתחיל כמו תרפיית כתיבה, מן ריפוי בעיסוק רק מהסוג המודע אובר לעצמו הפך להיות פרוייקט אישי שבוחן ומשנה דברים אצלי ואצל הסובבים לי. לא החלטתי אם זה טוב או רע אבל אני לגמרי ממשיך עם זה. שינוי, תמיד אמרתי, גם אם הוא לרעה – הוא עדיין מבורך. עדיף על הסטטי שלא מתקדם לשום מקום ו-אויי איזה התקדמות, אולי לרעה, אני עשיתי מאז הסופ"ש המדובר.
אני כותב עכשיו כשיוסי על המיטה ואני יושב על הספה מולו ומקליד עליו בין בליסת נוק אאוט קוקוס, ביסים חטופים מאיזה פיצה קרה ולגימות משוקו שוק בננה ומשקה ויטמינים בטעם נענע ליים. זה היה יכולה הייתה להיות סתם שורה שגרתית שמישהו כתב ב"טוויטר", מתאר כל רגע מה הוא עושה, אבל אלו שמכירים אותי יודעים שמשהו קרה והוא הרה גורל: משה אוכל פחמימות?!
אכן יקירי, נפל דבר, אמש מצאתי את עצמי צועד לבד באיי אם פי אם שליד הבית שלי ומגלה אול אובר אגיין מזדרונות שלמים שתמיד חלפתי בהם בלי לשים לב לכלום: או מיי גוד, יש מבצע על עוגות של אוסם! וזה עם קיננמן! קניתי שתיים. גלידת באונטי?! יש דבר כזה? סבבה, ישר לעגלה. ככה המשכתי וגיליתי דברים שלא האמנתי בכלל שקיימים [וואט דה פאק?! זה הטעם של קולה לא דיאט?! שיט, לרגע לא חשבתי שסוכר זה טעים!] והעמסתי מלא שטויות שידעתי שעוד יום אצטער שהכנסתי לתוכי אבל באתי עם כל הכבודה כל כך מאושר לבית עד שלגמרי שחכתי איפה ומה עשיתי כמה שעות לפני. מאנץ'.
פרקתי את כל השקיות על המיטה והתחלתי לפתוח לאט את החפיסות, קורע ניילונים ממסיבמבות, מדביק על עצמי טאטואים מהשקיות של דוריטוס, מתקשר למבצע של הפלאפון של ביסלי וככה, אני הולך ותופח לי, הולך ומפליץ לי בדירתי הקטנה עד שהגיע הזמן לישון ולקחתי את הכדורים שלי, שגם כשאני בסאטלה קשה ותחת אובר דוז של גלוקוז בדם [יווו, אני חי! מסתבר שהלבלב שלי זוכר אין לייצר אינסולין, ועוד אחרי שנים בלי סוכר ופחמימה, וואלה כל הכבוד לו...] הם הכריעו אותי להרדם בין כל מיני קרטונים ומכסים שנדבקו לי לפנים עד לצהרים של יום רבעי, לקראת מוצאי חג השבועות, כשקמתי וגיליתי שאיבדתי את עיין שמאל שלי.
אכן, תמונות קשות מיקי [הפלא, לא חיימוביץ]. פתאום סרטים שלמים שראיתי בעבר ונראו לי סתמיים הפכו להיות הגיוניים מאוד והצטערתי שלא הקדשתי להם עוד קצת מחשבה כי אולי אז הייתי יודע מה השלב הבא של כל זה. שנתחיל?
אמא. תפסיקי לקרוא כאן.
שלשום עשיתי חש.
כלומר עשיתי חשיש מלא פעמים מקודם, וגם גראס, וגם זרקו לי למשקה ג'י ופעם הסנפתי קיי וחגיגת אבל כל הפעמים האלה, כולם בלי יוצא מהכלל הגוף שלי לא הושפע כמעט בכלל. כלומר כל מי שהייתי איתו היה מרוח טילים אחרי כמה דקות ורק אני עמדתי והבטתי מהצד בשעמום ובמחשבה של "נו, מתי זה יתחיל להשפיע גם עלי".
אז זהו, ששלשום אני יושב באויטה עם ארול ואלעד ופתאום הוא מוציא סיגריה שמנמנה ומציע לי שחטולה מחשי שלו. אני כרגיל לוקח בלי שום ציפיה אבל מה אתם יודעים, אולי זה אלעד עצמו ואולי החש אבל עבר עלי הערב הכי מצחיק שהיה לי אי פעם. בחיים לא התפרקתי כמו אותו הערב ושיט אם באמת מחקתי בטעות את כל הארוע שצילמתי במיקי.
יום אחרי זה התחשק לי לשחזר את המאורע ולשלב אותו ביציאה לזמיר ונפגשנו שוב, הפעם בתוספת דויד קעקועים ודויד לונדון. אני לוקח שחטה, לוקח עוד אחת ונחמד לי וכולם מדברים וסבבה ופתאום אני קולט שמשהו לא בסדר, משהו פה לא לגמרי כמו שהוא היה אמש.
עוברות להם כמה דקות וכולם צוחקים מסביבי ואני לא מבין אפילו על מה ורק מתרכז בזה שאני שומע בערך כל שולחן באויטה וכל איש שמדבר בפנים ואני שומע הכל ברור ואני מבין כל אחד ואחד מהאנשים. לא ברור לי איך אבל גם הראיה שלי התחדדה ברמה שהאור המסכן מהנר במתקן האדום על השולחן היה חזק לי מידיי והריח של השעווה, הריח של האוכל ובכלל, כל כך הרבה בליל של ריחות עשה לי לא טוב בכלל.
פתאום הרגשתי את הרוח על העור שלי. לא מזיזה את השערות שעל היד אלא ממש, על העור שלי, כאילו חוש המישוש שלי שילש את החדות שלו ופתאום חשתי הכל, איך החולצה יושבת עלי בדיוק, את הנקבים נקבים שבגרביים שלי, את הג'ל בשיער שלי. הכל.
ראיתי שהם מביטים בי ושואלים אם אני בסדר או שהתחלתי לאכול כאפות אבל לא יכלתי לענות להם והופל'ה אני קולט שבזמן שהייתי עסוק בלהתרכז בתחושות שלי השליטה עצמה על הגוף שלי ניטלה ממני לחלוטין ואני סתם זרוק שם על כיסא בשולחן של האויטה והמוח שלי מעמיס עוד ועוד מחשבות על שיתוק ואני מתחיל לפחד וקולט שבמקום שתעלם מחשבה אחת ותתפתח לאחרת המוח שלי מהדהד, כלומר אני מפחד שאני משותק ואז באה מחשבה שאולי משהו בגוף לא בסדר ואז באה מחשבה על בית לוינשטיין ואז במה מחשבה על שכן שלי מבאר שבע אבל: כל המחשבות האלו נבטו בי באותה השניה וכל אחת התפתחה לעוד מאה דברים שלא מחקו את המחשבה הקודמת והראש שלי התפוצץ, שמעתי כל דבר קטן שהתרחש בו. אין דרך להסביר את זה אם לא היית שם.
וזו שורה שאני כתבתי בעבר לגבי הדיכאון והיא נכונה גם לסקס וגם לאהבה. אין, שום מילה לא תוכל לתת לך את ההתחלה של התחושה הזו. בדיכאון אתה משותק מבחירה, אתה שולט על הכל אבל הכל רע ואתה מצטמצם והולך לתוך פינה קטנה לבד וגלמוד. השיתוק שאני חוויתי עכשיו היה אחד לגמרי, לא מבחירה שלי אלא של הגוף שלי. הרגשתי ריחוף קל ואמרתי לעצמי שהנה, עוד רגע זה יעבור והכל יהיה בסדר אבל זה לא השתנה אלא רק הלך וגדל בראש שלי עד שלא יכלתי יותר והרגשתי שאני עף גבוה מידיי.
שיט, ראבק, כולה חש, מה הביג דיל? כולם עושים את זה ולאף אחד אין כאלה סרטים רעים. אני זוכר שמחשבה נולדה לי בראש ואיך היא נשארה לי שם ולא נבטה לתוך מחשבה אחרת פשוט כי היא לא הרגיעה אותי. אני הזוי ומסטול ולגמרי בעננים אבל עדיין בהכרה מלאה ואני יודע שאני במקום לא טוב, לגמרי לא טוב, אני רוצה לבית, אני רוצה לבית עכשיו! ואני אפילו לא יכול להרים את היד שלי לקרב אלי את הכוס עם הפפסי מקס.
אני אוסף כוח, ממשיך ומנסה עד שאני מרגיש טעם של דם בפה שלי ואני מצליח לשחרר משפט ממולמל משהו על זה שאני רוצה שדויד יבוא איתי רגע הצידה למה אני צריך לדבר איתו. רק שלא ידאגו, רק שלא יחשוב אלעד שאני כועס עליו או משהו ורק שארול לא יחשוב שיש לי משהו עם דויד אבל בינתיים אני חייב את דויד, רק בו אני בוטח, הוא ידע מה לעשות... והוא מביט בי לרגע, בודק אם זה סתם בדיחה שלי ואני רואה איך שריר שריר משתנה בפנים שלו כשהוא מבין והוא קם ועוזר לי לקום ומרים אותי קצת עד שאני מתיישב על המדרכה במרחק כמה מטרים.
"מה קרה?" הוא שואל ואני מנסה להסביר לו שמשהו לא טוב קורה ואני לא ממש יודע מה עושים עם זה ושזה לא עובר בכלל.
הוא לא נוגע בי, תודה לאלוהים, אני עדיין מרגיש את האדוות מהמגע של היד שלו כשהרים אותי מהכסא, זה היה כל כך חזק, בתפיסה החושית, עד שזה היה כמעט בלתי נסבל, לא כואב אלא פשוט חשתי יותר מידיי, כאילו מישהו הוריד לי את כל הפייר-וולים שיש לי והותיר אותי חשוף להכל.
דויד היה מדהים.
הוא הרגיע אותי, אמר לי שזה בסדר, שזה שלב שקורה אם לוקחים יותר מידיי, שהגוף שלי מרגיש מורעל ושאני לא רגיל. הוא ניסה לשכנע אותי להקיא ואני רק סימנתי לו שייקח אותי קצת יותר הצידה ושמה קרסתי לגמרי. הקאתי כמו שלא הקאתי אף פעם. משהו כמו ארבע ליטר של נוזלים שצרבו לי את הגרון יצאו ממני וניתזו לי על הנעליים וקצת על המכנס ואני מעדתי משם והתיישבתי, נשען על הקיר, מקשיב לדויד שהיה לי כמו מגדלור בכל הסיפור הזה: אל תעצום עיניים, אל תתמכר להרגיש את הבפנים, תדבר, תענה לי בכח, תספר לי מה היה אתמול למשל, אל תעצום עיניים!
ואיתו, כאילו היינו יד ביד, עברתי את הטריפ הרע הזה [ואני יודע שמחש אין טריפ. לי היה. סתמו] והרגשתי איך כל שניה ושניה עוברת ולרגע שדויד הלך להגיד לחבריה שהוא לוקח אותי לטיול פתאום נהייתי לבד ואז שחכתי איפה אני ומה אני בכלל עושה שם.
דויד לקח אותי לסניף של ארומה ושם שטפתי את עצמי כמה שיכלתי. משם צעדנו לפיצוציה והוא קנה לי מים וככה הוא המשיך ללכת איתי, באיזי, בלי לתת לי לדאוג לאחרים, ועשינו סיבוב והגענו לאיי אם פי אם של אלנבי ושמה קרסתי על הספסל ופשוט בהיתי בסופרפארם הסגור. אני לא זוכר על מה דיברתי אבל אני זוכר את הפנים של כל מי שעבר שם, כאילו כל פיסת מידע שהמוח שלי קיבל באותם הרגעים נחרטה לי במוח בתוספת גיבוי מלא של כל החושים. וזה לא כייף בכלל.
אמרתי לדויד שיקח את הארנק שלי ושילך להביא פחמימות ועכשיו ושתלך הדיאטה לעזאזל. שני צ'יפסים, שקית של קוראסונים, ושוקו בשקית וכבר הרגשתי טוב יותר.
הגוף שלי חזר אלי לאט והרגשתי מספיק חזק בשביל לקום, אולי אפילו ללכת לאויטה חזרה ולהרגיע את כולם. בשלב הזה גם נזכרתי במיקי ואמרתי לדויד לצלם אותי בוידאו ועכשיו למה אני לא יודע אם אני אזכור משהו מזה מחר.
חזרנו לשולחן ואיכשהו הרגשתי טוב יותר. כל כך טוב שמייד קלטתי את אסון הפחמימות אבל בגלל שאם כבר אז כבר ובתור פרס לעצמי שאני עדיין פה הזמנתי צ'יפס ענק ואחרי זה עוגה ענקית עם גלידה וקצפת.
זה המקום גם לבקש סליחה מנאסים המלצר שהיה כל כך סבלני כלפי, בייחוד נוכח העובדה שזה לא הערב הראשון שאני משגע אותו, הולך וחוזר ומזמין עוד ועוד המבורגרים עד שאני משנה לגמרי את התוקף ל"עד הלקוח האחרון" ואני מודה לו מאוד שלא קרה למאבטח שיעיף אותנו לכל הרוחות.
אגב, הוא כל הזמן הסתקרן לדעת מה אני לכל הרוחות מצלם עם המצלמה. עכשיו הוא ידע, אבל כמחווה של רצון טוב אני מביא לינק לסרטון שלו דווקא. אויי, כמה שהוא חמוד.
http://youtube.com/watch?v=kliyUXO-cws
ולמרות שזו תיראה התחנפות כי נכון לרגע כתיבת שורות אלו דויד לא מדבר איתי אני חייב להודות לו שבלי ספק הציל את הערב ואותי בכלל, בלעדיו אני בטח הייתי עושה שטויות. צורח, בורח לכביש, לא יודע. אני חייב לו בענק.
וגם לארול וכל השאר שהיו נחמדים למרות שנעלמתי לשעה ותודה אחרונה לאלוהים שאני לא שותה אלכוהול.
הערב המשיך סבבה, המסיבה בזמיר כבר לא רלוונטית, מי חשב ללכת לשם כשכל כך נהנינו באויטה. צילמתי ככל האפשר, ונפרדנו כבסופו של הערב אני מוצא את עצמי מרחף לי על האופניים כאילו הייתי מרי פופינס ועוצר בכל מכולת אפשרית ובודק אם יש להם בייגל. לא יודע למה.
קמתי שפוך לגמרי בצהרים למחרת עם הדלקת עיניים הכי כואבת שידעתי אי פעם. קילפתי את העדשות מהעיניים ניסיתי להזליף פנימה כל משחה או טיפות שידעתי שאמורות לעזור. כלום לא עבד. הטלפון התחיל לצלצל ולא התחשק לי אפילו לבדוק מי זה. סתם רבצתי במיטה וניסיתי להתאושש, דומע בלי להפסיק ולא רואה בכלל בעין שמאל.
בסוף עניתי וזה היה ירון ואמרתי לו שאם הוא כבר שכן שלי סוף סוף שיבוא אלי ושיביא פיצה.
חרא שאני יורד עליו ככה בכל הפוסטים שלו, כשצריך אותו הוא פתאום יעיל. הוא בדק את המצב, ראה שכל התכשירים שלי פגי תוקף ממזמן ואפילו הלך לבית מרקחת איפשהו בשביל להביא טיפות עיניים הומופטיות. בינתיים הלכתי להתרחץ והרגשתי טיפה יותר חי ואז הוא השכיב אותי עם הראש על הברכיים שלו וטיפל לי בעדינות בעיניים., טפטף טיפות, מרח משחה וליטף לי את הראש, שזה אני חושב הכי עזר.
דיברנו קצת ונהיה לי יותר קל הכל, עדיין הרגשתי כמו ילד מפגר עם חצי מוח שרף אבל לפחות יכלתי לראות משהו.
אפי התקשר, בדיוק חזר מהחג אצל ההורים והזמין אותנו לראות את "ירושליים גאה להציג". עלינו על האופניים ובסוף לא התאפקתי והזמנתי גלידה באלדו. היה פיצוץ.
אפי חימם בורקסים וראינו את הסרט המטריד הזה, נורא שמחתי לראות את סער ואת גילי שהם חברים ישנים שלי והחלטתי שהשנה לא רק שאני, כמו בכל מצעד שהתקיים בירושלים, אצעד ובגאון אלא – והנה הכרזת מלחמה – אני הולך להעיר את ונדטה שלי ואשלח אותה יפה לכל מיני משימות קטנות.
נראה מה יעשו הרבנים אם פתאום יגלו שיש איזה הומו תל אביבי קטן שיכול להעביר לאגודה ולבית הפתוח את כל חשבונות בנק של העמותות שלהם. חושבים שאפשר לתפוס אותי? תנסו אותי.
את כל מה שאני כותב פה אני כותב בקושי ואני מודע שזה אולי הבלוג הכי משעמם שכתבתי אבל הנה, הוצאתי חלק קטן ממה שקרה ואני מרגיש טוב יותר, כאילו יש לי אחריות לבלוג הזה. מוזר.
מחר אני אלך עם עדי ופליקס חזרה לאויטה, נראה לי שאני אביא תחתון מתנה למלצר, מקווה שיעבור בסדר. זהו אין עוד חגים. ממחר חזרה לשגרה ולדיאטה. תודה לאל שמחרתיים יש עוד סופ"ש.
אני בלי ספק יהיה ב"יוד" ואנסה לדווח. תעקבו.
נ.ב
יום וחצי אחרי ושני דברים נשארו דיי לא ברורים:
1. איך סער, שפגש אותי בצהרי אותו היום בו עליתי על חש כמו אוחץ' על פיני בחצר, ידע והזהיר אותי שאני לקראת משהו רע. נכון, עכשיו יבוא דויד ויגיד לי "אמרתי לך" לפנים אבל בחייאת ראבק, האם הפוסט של סער לגבי אותו בחור שמתדרדר הוא בעצם עלי?
2. בזמן שדויד הלך לגרוף לי באיי אם פי אם מלא פחמימות ["תעמיס כל דבר שכתוב עליו מ-ש-מ-י-ן-! הכל"] קיבלתי הודעה, דיי צפויה מאיציק שבדיוק עבר שם לפני כמה דקות וראה אותי סחי ולא הבין דבר. עכשיו מילא אני הייתי הפוך לגמרי אבל איך שהתקבלה ההוד' הפלא-מיקי שלי נתקע לגמרי, מה נתקע, עד שלא הצלחתי אפילו לכבות אותו. פקינג היי, עלה איזה 5 אלף ונתקע בגלל הודעה אחת מאיציק? מעולם לא קרה לפני או אחרי אבל תכ'לס? אני מבין את מיקי.
נ.ב שלישי ואחרון:
מאז עשיתי חש עוד דיי הרבה. ואני יכול להגיד שזה באמת לא מה שחשבתי שזה. שיוו איזה הארות באות לי כשאני מסטול, ספר הייתי יכול לכתוב בחמש דקות אם הייתי מצליח להביא את עצמי לשבת ולכתוב.
אמש, בטויסטד 3 הייתי כל כך חש עד שנהייתי חום. אה מה, שבמקום להכנס לסרט כמו פעם אני עכשיו שולט בזה ודיי מצליח להיות בפוקוס מלא גם כשאני באובר-לוואדינג מוחלט מכל מה שסובב אותי. זה רק אני או שאני הרבה יותר חד על חש? באלוהים, יכול להיות שזה סתם אופוריה אבל הייתי בטוח שרקדתי יותר טוב מתמיד אמש, אשכרה כמו אלה שלוקחים ספידים, מאיפה כל המרץ הזה בא לי? ת'אמת, אני חייב להפסיק עם זה אבל אני כל כך נהנה מהשלב הזה עד שאני אפילו לא מתחבט לשניה אם מה שאני עושה זה בעצם לא להתנגח בגישת "לא לסם" של המאמם.
לי זה עושה טוב ובמצבי, עם המחלה והכל, זה הרבה מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה