אני ראש גאה לשועלים
02/06/07 | שבת
משרד הבריאות קובע כי סיגריות גורמות להתקפי לב. רק שכחו לציין בכמה סיגריות מדובר, כי אני אעשן את כולן, רק בשביל להיות בטוח. לא רוצה עוד. הלחץ מתחיל להיות קצת מוגזם לי. כל מה שפחדתי ממנו מתחיל לקרות ובקצב מתגבר.
אז מלחמה, כן? אני מולכם, כל אחד ואחד מכם, כל מי שהביט לי בכרטיס מעולם, כל מי שקורא את הבלוג הזה, כל מי שעבר לידי ברחוב והשתהה במבט אחד יותר מידיי, את כולכם אני גורר איתי לאבדון עכשיו, הפעם אני לא הולך לשם לבד. אני רוצה שתראו מה קורה כשאתם יושבים זחוחים במועדון עם חולצה צמודה בלי שרוולים, מביטים אחד בשני ומחייכים כמו חתול בשוק הכרמל: יש כל כך הרבה אוכל, מה אני אטעם קודם?! אוף החיים יפים.
תנו לי לשנות לכם את זה. ברשותכם.
וגם אם לא תרשו לי בעצם. עכשיו זה החלטה שלי. אני הולך להטריד אתכם לגמרי, לא לתת לעצמי לצאת לכם מהזוית של העין, כתם קטן שחור בשמש שזורחת לכם תמידית מהתחת. אני הולך לכבוש את כל הדומיין הזה, ואז להשמיד אותו. נראה אתכם עושים סטוצים בלי אטרף. מה? תלכו לגן? תסתובבו ברחובות המומים לגמרי? תתחילו להיות נחמדים? תפסיקו לפמפם לעצמכם את הצורה כל יום שעתיים בחדר כושר?
אמש הייתי אצל מירב ביולדות. עדיין לא ילדה אבל יש סיבוכים. למרות שהמצב ביננו לא הכי משהו בגלל הריב מלפני שבוע עדיין באתי וצחקתי איתה קצת, סיפרתי על דברים מהחנות, אמרתי לה שהחנות בידיים טובות, גיחכתי על בעלה שנעל את נעלי הבית שלה.
נתנו להם חדרון קטן כזה, מירב בחלוק חיוור ובלי איפור ועידן צופה במשחק שמוקרן בטלויזיה הכי קטנה שראיתי בחיים ושלהזמין אותה עם כבלים לחדר עלה כמו משכורת שבועית שלי.
זה פעם ראשונה שראיתי את מירב בתל אביב מחוץ לחנות. וזו פעם ראשונה שלי באיכילוב מזה כמעט שנה. מצחיק, יולדות נמצא ממש ליד המחלקה לבריאות הנפש שהייתי שם.
היום אני כבר לא צריך אותם. הם לא יכולים לעזור לי. אני שייך עכשיו לזן נדיר של אלו שראו מה קיים מעבר לשיגעון וחזרו בריאים בגופם ומלאים באמיתות ופרספקטיבות חדשות על החיים. המחלה שלי חזקה מאי פעם, הרבה מעבר למה ששום כימיקל יוכל לפתור, הרבה יותר עמוק מכל שיחה עם ממוחה. למזלי אני לא צריך קבוצת תמיכה לחלוק איתה את הכל. יש לי בלוג. מה שאומר שאתם עוזרים לי גם אם אתם לא רוצים. מגניב.
ואז הלכתי לישון. ואז קמתי והתחיל יום כאוטי לחלוטין. כל שעה נוסף משהו לרשימה שהפכה לאט לאט למסה קריטית שאיימה לפוצץ אותי. לא עכשיו, רק לא עכשיו, התזמון לא נכון, אני בדיוק לקראת משהו, עני עליתי על אנומליה חברתית מסיומת ויש לי עוד עבודה. אני נחוץ.
מירי מסניף הבנק של פועלים בעיר העתיקה בבאר שבע התקשרה ואמרה שזה שהכרטיסים נבלעו לי כולם זה לא אומר שהם יחזרו אלי מתיישהו ושהחריגה שלי לא מוצדקת. ניסיתי להסביר לי שהייתה תקופה קשה ושקיבלתי העלאה במשכורת שתתבטא עוד שבועיים, אפילו הבטחתי לה שאני אארגן אלפיה לחשבון עוד היום. לא עזר. היא אמרה לי שכשיכנס הכסף, אחרי העשירי, להתקשר שוב ולנסות לשכנע אותה להנפיק לי בנקט חדש. בינתיים היא אמרה "תסתדר". אפילו אם אלך לבנק ואתחנן לכסף לאוכל לשבת הם לא ימצמצו. אין. תחיה על מלאי שימורי החירום בארון המטבח.
ואז קלטתי שיש לי קלקול קיבה. ואז שוב יש סתימה בצנרת והצפה בכל הדירה ואי אפשר להתרחץ. פאק! ואז הבנתי שהלכתי קצת רחוק מידיי עם הדברים שכתבתי לדויד בבלוג. ואז ירון אמר שזה בכלל דויד שהציע לו סקס, ממש במוצ"ש האחרון כשכולנו הלכנו לאלדו. והוא, ירון, הוא זה שסירב כי הוא לא רוצה לפגוע בי.
אמרתי לירון שבכנות אני מאמין לדויד במקרה הזה ושממילא זה יותר מידיי בשבילי להתמודד איתו. ואז נשבר המוט מתכת שמרכיב את הפדל. בחיים לא קרה לי דבר שכזה. שלדה שתתעקם, שרשרת שתשתחרר, אבל מוט מתכת? שישבר ככה, באמצע הירידה לבית?
ואז הבטריה של המחשב שלי שבקה חיים לפתע וגם ככה הכניסה לחשמל חיצוני דיי בעייתית ככה שאני דיי אמפוטנט מבחינת הכלי הכי עיקרי שלי שזה מקלדת ורשת שאוטוטו כבר לא יהיו לי. ואז גיליתי שהסתימה בצנרת קצת יותר קשה מהצפוי ושיקח יותר משלוש ימים של קקי צף בכל הדירה עד שזה יסודר.
ואחרי שלוש שעות של הסתבכות באקסל וספירת מלאי של החנות והמחסן אני שולח למנכ"ל טבלה מסודרת של מה שצריך להזמין והוא מתקשר אלי וצורח עלי שיש מספיק סחורה בחנות, שאני אתרכז בלמכור אותה במקום להביא חברים שלי לשם ושהוא לגמרי מתכוון להתעלם ממני. אלוהים, אחרי הלידה מירב תוותר על החנות, אני יודע את זה גם בלי שאף אחד ילחשש לי, איך אני לא הולך לעבוד תחתיו. לא בא לי. אני מתוך נימוס נשאר עד שמירב תתיצב ואז אני מתחפף מפה לכל הרוחות. לא יודע לאן ללכת. שרדתי עד עכשיו עם הפאקינג עשרים לשעה רק בגלל העצמאות שלי בחנות, לא רוצה להיות כפוף למישהו שחושב שאני אינפנטיל. הוא היה מת להבין לקוחות כמוני. מעכשיו אני זורק זין. זהו.
המאנץ' שהיה לי בעקבות החש מתחיל הראות את הסימנים שלו על הבטן שלי ואני מתנזר מאוכל לגמרי. רק סיגריות שאני קונה עם הכסף שהלוואתי בלי לספר לאף אחד מהקופה. וקפה, הרבה קפה. תודה לאלוהים על המכונה הזו.הרכישה הכי מוצלחת שלי אבר.
ואז גיליתי שדויד לא מדבר איתי. שיט, מודה, המשה החדש לא נחמד בעליל, דיי בי פולארי ומגיע לכל מיני גילויים עם ההרגשות האמיתיות שלו דיי באיחור. אבל לא היה מן הראוי שאני אתנפל עליו ככה לפתע. אני בתכ'לס לא יודע מה לעשות. לבקש סליחה? להתרפס ולנסות לפצות אותו? הוא רק יבוז לי על זה. לנסות לצאת גבר ולעמוד מולו ולהגיד לו, שמע, אתה פגעתי בי אז וזה נגמר אבל אתה עדיין עושה את זה בקטן, הוא יקרע אותי, אפילו ברמה הוורבלית. אין לי שום סיכוי מול המילים שלו.
אז מה עושים? ומה הוא עושה בינתיים? בפעם האחרונה שהוא היה עצבני עלי הוא עשה את הנורא מכל מבחינתי, השאיר אחריו שואה גרעינית שרק עכשיו אני מבין כמה רחוק הגיעו ענני הרדיואקטיביות שלה. אבל אני אוהב את דויד, מאוד, זה כאילו מאז ומתמיד הוא היה חלק ממני וגם כשאנחנו רחוקים הוא עדיין בתוכי. והוא יודע שאני אוהב אותו. איזה פצצה הוא מכין לי הפעם?
ומה אם הנורא מכל יקרה והפעם אשיב מלחמה? מה אם הפעם אני אשתמש בכל הנשקים שלי שפיתחתי עם הזמן? אני לא רוצה את זה. אני מוותר מראש. הכבוד שלי לא שווה את זה, הערך של החברות שלי איתו גבוה מזה בהרבה.
אני אפנה אליו כאן? אני אנסה להגיע אליו באותו במקום שבו פגעתי? כי אם קלקלתי אני מאמין שאני יכול לתקן. מה אני כבר יכול לתת לו?
ואז קלטתי שאני נהנה בחברתו של אלעד הרבה מעבר להנאה שלי מכל אחד אחר. הוא מוכשר כמו שד, זה ברור לי, כנראה יותר חכם מכל מי שאני מכיר ואולי האיש היחיד שאני מכיר שיש לו כריזמה. אנשים רעים יגידו שהוא מסמם אותי ומתאמץ לרצות אותי רק בשביל להיות באזור שלי, מסתבר שאנשים חושבים שזה דיי משתלם.
ואני אומר שכבר ברור לי, אולי דיי מההתחלה, שמדובר פה בהתאהבות רצינית מאוד שלי, אפילו אם חד צדדית ושבמקום לברוח כהרגלי או להקים את החומות הידועות שלי אני פשוט משחרר את הכל ונותן לעצמי להנות. לזכותי יאמר שהפייר-וול שלי עדיין מגן עליו ושאני דואג כל הזמן שלא יפגע, כמו שאני, בכישרון נדיר, פוגע בכולם.
מישהו, לפני חודש: דיברתי עם אלעד?
מישהו אחר: לא דיברתי איתו מעולם. דיברתי רק עם הדמות שהוא מציג לכולם. זה דיי מתיש.
משה היום: בזמן האחרון אני מדבר עם אלעד דיי הרבה ואני מגלה שזה עושה לי טוב מאוד. אל תפריעו לי. אני בינתיים שם את זה בגבולות המגוננים הידועים. אני לא אפגע בו אם אשמור על ריחוק.
ובינתיים זה הרבה יותר ממה שאיחלתי לעצמי.
אני אסיר תודה.
אפי בא אלי לחנות. הוא רוצה לצלם עוד חלק בסאגה המטורללת והמבריקה שלו "דה בי-אינג שואוו!" ביו טיוב. הוא מדבר ומדבר ואני לגמרי מדוכא ולא מצליח לשמור על ריכוז בכלל.
"אם איי בוד'ר יו משה?! קוז איף איי אם איי וויל גו, רילי!" והוא באמת מתכוון לזה, מכל הלב, והוא כזה חמוד ומנסה לשאול אותי שאלות על החיים שלי ומנסה לשכנע אותי להגיד "פלוץ" מלא פעמים עד שאצחק.
אני משתדל להיות שם בשבילו. אני לא עוזר, בכלל, אבל יודע שאני אולי מהבודדים שהוא מדבר איתם. ואפילו אם אני רק מקשיב כבר עשיתי לו טוב. והוא כשרוני כל כך, הלווי ומישהו היה מגלה אותו להנחות איזה תוכנית רדיו לילית כמו שהוא חולם כבר כל כך הרבה זמן. נמאס לו לעבוד בנקיון בתים והוא חולם שאולי התוכנית הזו תביא אותו להווליווד, אפילו הציע לי להיות האמרגן. הוא הקליט עוד קסטה בבית, אמר שהייתה לו השראה. אחר כך ישמיע לי שוב את "פוש דה באתן!" בווקמן ספיקר שהבאתי לו.
הוא שוב שואל אם ראיתי בחדשות, שאיך קוראים לו, נו, אחמדינדה או משהו, שהולך להפיל עלינו אטום אחד וטראח. הוא אשכרה מתרגש לקראת המלחמה. אפי מחכה לפצצה. נראה כאילו הוא בא לציון בשביל למות.
לפעמים, שהוא ממש עצוב, יושב על המדרגות מול החנות שלי ואוכל עוף בגריל מהסופר, הוא אומר לי שהוא מתגעגע לילדים שלו באמריקה, שכואב לו לא לא לשמוע מהם. לפעמים הוא ישוב ויזכיר איזה מדרש מהגמרא, מהימים ההם. לפעמים הוא סתם יספר לי, כמו בפעם הראשונה, איך האהבה שלו בירושלים הרביץ לו. אומר שנמאס לו גם שזה רק עבודה ובית, עבודה ובית ואין שום דבר אחר חוץ מזה. אומר שהוא מקנא בי שאני הולך למסיבות, אין לו כסף או בגדים לזה.
הוא שואל כמה עולה מצלמת וידאו שבו יוכל להסריט את עצמו מבלי שיצטרך להטריד אותי ונבהל כשהוא שומע כמה שזה יקר. אולי גם הפעם הוא יתקשר לאבא שלו ויתחנן לקצת כסף לכסות לפחות חצי מהשכ"ד.
הוא תופס לעצמו את הבטן התחתונה ואומר לי, תראה, איזה דבר זה, אני לא מבין איך שאני מזדקן
ואני חושב שהוא בעצם האיש הכי צעיר מבפנים שאני מכיר, ממש ילד טוב. מה יהיה איתו עוד כמה שנים, איזה בית אבות יקח אותו כשכבר לא יהיה לו כח לעבוד פיזית כל היום.
אלעד יבוא אלי וביחד נשמע: סט קובר של אסקימו, ביצוע לייב שבו סי-יה צורחת את נשמתה קבל עם, את פישר-ספונר ואת אל סי די סאונדסיסטם. ערב לפני זה הוא שלח לי הודעות טרום התאבדות לנייד וסירב לענות לכל הצלצולים ההיסטריים שלי.
הוא עדיין עושה את הדיאטה שלו שהתחיל לא מזמן. "נמאס לי להיות בהמה" הוא יגיד ואני אתפלץ לשמוע איך שגם ברושים ענקיים כמוהו מתכופפים בשביל השיחים.
ואז יהיו לקוחות נחמדים ונחמדים פחות ותיירים ואפילו יקפצו לבקר אותי כמה ידידים ואז אני הולך לבית, אוסף שקית עם מלא קרטונים בגודל איי ארבע שלהם שידכתי דפים מודפסים של כל הבלוג שלי. אני אסתובב בשכונה ואהדק את הקרטונים בכל השכונה. הפצצה! הוצאתי את יוסי, משה ואלון לטייל בתל אביב. מחר כל העיר תקום ותקרא על העץ הקרוב אליה את אחד מהסיפורים שלי.
אני לא יודע מאיפה אני ממשיך מכאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה