אחרי חמש שנים התקשרתי אליו, ביום הולדת שלי, הוא זיהה את הקול שלי, דיברנו ואולי בעתיד הוא עוד יתקשר אלי בחזרה
03/09/06 | יום ראשון
האמת היא שזה לא בא לי בהפתעה גמורה. חלמתי על זה, מן סיוט כזה שהיה חוזר אלי לפעמים כשהכל היה נראה יפה וטוב, חלמתי שהוא שוכב באיזה מיטה איפשהו, ואני יושב לידו באמצע הלילה ומחכה שיפתח את העיניים. זה תמיד היה בית חולים כלשהו, ואולי איזה קרוב משפחה יבוא ויבכה קצת, אולי ישאל אותי מאיפה אני מכיר אותו, ואני סתם אתחמק ואומר שאנחנו היינו ביחד בתיכון…
אבל זה לא קרה ממש כמו בחלום, כמובן, זה היה הרבה יותר טיפשי. תמיד דמיינתי שזה טלפון שיעשה את העבודה השחורה של להודיע לי, אבל לא, זה היה חייב להיות באמצע העבודה, שאני יושב מול המחשב ושומע את השירים של גלגל"ץ. מבזק, כמה שגרתי, ושוב פיגוע, ושוב שיחות שלום שנעצרו, ושוב חיילים נפגעו. ארבע קל, שלוש קשה ואחד אנוש. עכשיו כבר מתירים לפרסם את השמות, ההודעה כבר נמסרה למשפחות. שניים מהפצועים קל הועברו לסורוקה, אחד חודש לפני שחרור, האחרון חגג שלשום את יום הולדתו. הפצועים קשה עדיין בניתוחים. האנוש בברזילי, גלעד.
בהתחלה זה לא פגע בי, אבל אז התחלתי לקשר בין כל הדברים שהשדרנית עם הקול הרועד אמרה. התקלות מחבלים, חיילים באבט"ש, עזה, ברזילי. הוא היה באבט"ש השבוע, היום יום חמישי, כבר חשבתי שהוא בחמשוש, ואז הפלאפון מצלצל, אני סוגר את הרדיו ואני רואה את השם של החבר שלנו על הצג. והוא מדבר מהר מאוד, ומאוד לחוץ, רוצה להספיק ולהודיע לכולם. ואחרי שהוא ניתק נהיה כזה שקט, אז התישבתי לי על הכסא. ותוך שתי דקות קפצתי ממנו, סגרתי את המחשב בלחיצה אחת, לקחתי את המעיל ויצאתי, שומע את המפקדת שלי צועקת לי מאחור.
כל הדרך לשם, איזה מפגר הוא, איזה דביל. בטח ניסה להיות גיבור. בשביל מה? לקבל כמה דפים עצובים במהדורת סוף השבוע לפני מדור הרכילות? שיגידו כמה חבל עליך, כמה שהיית מיוחד, כמה שאתה חסר.
חדר המיון היה מוצף באנשים, וכולם נראו כאילו הם איבדו משהו, משוטטים במהירות, מביטים רק לרצפה, מצחקקים מן צחקוקים עצבניים קטנים כאלה עם עצמם, מתאפקים לא לבכות. לא מצליחים. שלא כמו בחלום, זה היה בלתי אפשרי לשבת לידו, היו עשרות אנשים מסביב, והדבר היחיד שעוד הצלחתי לראות היו סדין מלוכלך בדם, המון צינורות וזרוע אחת, נפוחה.
אף אחד לא דיבר עם אף אחד, היתה שם אחת מבוגרת שבכתה כל הזמן, כנראה אמא שלך, ואחד שחיבק אותה, אחיך. אל תמות לי, בבקשה ממך, אתה יודע כמה שאני תלוי בך. אנחנו לא מדברים, אתה לא רוצה לשמוע ממני, אבל אני צריך לדעת שאתה עדיין שם, שאתה קיים בעולם המטורף הזה שלי. ולאנשים כבר נמאס לעמוד מסביב, כבר נהייה מאוחר וחלק הולכים לבית, לבכות לבד, זה תמיד יותר קל. חלק יושב בחוץ, מעשנים על המדרגות, ישנים על הספסלים הקרים. רק אמא שלך עכשיו כאן, היא ביקשה קצת זמן לבד אתך, ואני עומד בצד ומביט בכם. היא לא בוכה יותר, יושבת לידך, מסדרת לך את השערות עם יד רועדת, מלטפת את הפנים שלא נראים כמו היו שלך. כל הרופאים כבר התיאשו ממך, עוד בהתחלה, עכשיו זה רק אתה והמכונות, זה תלוי רק בך, ואתה לא עושה כלום. ממשיך לשכב שם, לא נותן לנו סימן, תנועה קטנה, משהו לדעת שאתה עדיין שם בפנים.
והיא מחבקת אותך, ומתחילה לבכות שוב, הפעם בשקט, בכי של אימהות כזה, של חוסר אונים, של אהבה עצומה שלא רוצה להרפות. ואני לא רוצה לעזוב אותך, אבל זה קצת יותר מידי בשבילי, ואני יוצא לעשן את הכאמל שלי, שואף עמוק פנימה ונושף סילון דק וארוך למעלה, אל הפנסים והערפל הקר הזה. פעם הייתה לי תאוריה שלוקח לפחות חמש דקות לעשן סיגריה, וחמש דקות זה הרבה זמן, בטח משהו טוב יקרה בינתיים, אז עישנתי חמש ברצף, לא יודע כמה זמן זה לקח בדיוק, אבל שום דבר לא השתנה.
אחיך ניסה לשכנע אותה לחזור לבית לישון, מסביר לה שהיא זקוקה לזה, וזה שהיא כאן זה לא עוזר, אבל היא רק החזיקה ביד שלך וקירבה את הכסא יותר קרוב אל הקיר, מדברת אליך בלחש, מבטיחה לא לעזוב אותך. אז הוא הולך לבית, לבדוק מה עם התינוק החדש שלו, להביא ציוד. והיא נשארת, ואחרי כמה זמן גם היא עוזבת אותך ונרדמת, נשענת אחורה. ואז זה הזמן שלי. ואני קצת משותק בהתחלה, אבל אני מתקרב לאט, ועומד לידך, ואתה ניראה כל כך קטן פתאום, כמו ילד, כמו שאף פעם לא ראיתי אותך. ולאט לאט אני לוקח את היד שלך ושם אותה ביד שלי, והיא כל כך קרה. אני לוחץ אותה קצת, קום! תעשה משהו! ואתה רק נח לך שם, בלי הבעה בכלל, ואני מרגיש לבד. אני מניח את הראש על החזה שלך, ושומע אותך חי מתחתי, חלש מאוד, כמעט ואינך כאן.
אז אני מתישב מול אמא שלך מהצד השני, ולוחש לך כל מיני סיפורים קטנים, בדיחות טיפשיות, שלא ישעמם לך שם. בסוף בלי לשים לב, זה אולי הסיגריות והסחרחורת הזו, אני נירדם שם, ושאני קם כבר קר מאוד, ויש ריח טוב של עוגות טריות מאיפשהו, אנשים מסביבי מדברים, ויש רעש של עגלות וטלפונים. בוקר ואני קם ואנשים טופחים לי על השכם, אומרים לי בוקר טוב מהוסס כזה, כאילו אסור להגיד את זה כאן. אמא שלך יושבת בצד, סורגת משהו, אני לא רואה את אחיך, אבל יש פה כמה חברים שלנו, ואני משפשף את העיניים, כאילו לא רואה אותם, והולך משם לשירותים לשטוף פנים. הצוואר שלי תפוס או משהו, ויש לי קצת טעם של קרטון בפה. אני חוזר לשם, ואתה עדיין אותו הדבר. אני מתחיל עכשיו את כל הטלפונים של איפה אני, ולמה הם יכולים לקפוץ לי, אני לא חוזר לבסיס היום, אפילו שיש לי שבת שמירה. מישהו הביא לי בורקס שאחיך שחזר עכשיו הביא, אין לי חשק לאכול, אבל הבורקס חם, ויש לו ריח של בוקר חורפי, אז אני נוגס בו בחוסר עניין. הוא שואל-אומר איזה חרא של מדינה, איזה חרא של עולם, איך שאף אחד בממשלה לא עושה כלום, וכמה שחבל לו עליך. אני מהנהן עם הראש, מתרכז בבורקס, וחושב עליך. מה אתה היית עושה אם היית פה איתנו, בטח שלא היית אוכל, היית לובש את הפרצוף האופטימי-טיפשי הזה שלך, ומשכנע את כולם שעוד יהיה טוב, ואיך שאני מכיר אותך, עוד היית מצליח. אבל אתה שם איפשהו, ומסרב להתיחס לכולנו. יש חדשות ברדיו שאצל הפקידה בקבלה, ושהיא שמעה את הטו-טווו, קול ישראל, היא הגבירה. ניסיון פיגוע, גישושים למשא ומתן, אחד מהפצועים קשה נפטר אתמול, מחר יהיה גשם. שבת גשומה, ואתה מתכוון להפסיד אותה. טיפש.
פעם, לפני המון זמן - הייתי ממש נואש - הייתי מדמיין שאתה פתאום מתעלף וכולם נלחצים, ואז אני, מאוד רגוע, מחלק לכולם הערות; תרימו את הרגליים שלו, תזוזו לשם, תקראו לעזרה. ואז אני רוכן ומנשים אותך, ואתה מתאושש ופוקח עיניים כששפתינו עדיין מחוברות, ואתה מביט בי, ולא זז, לא עושה כלום, ואני קם לאט ואתה עדיין על הרצפה, מחייך אליי כמו דביל. כל כך רציתי להרגיש קרוב אילך, לדעת שאתה בוטח בי.
מעולם לא היית ממש חבר שלי, פחדת ממני אני מניח. ואני רוצה לחשוב שהייתי חבר שלך. שידעת שאתה יכול לפנות אלי תמיד, שתמיד אתפנה בשבילך. ומבקשים מאמא שלך לחתום על כל מיני דפים, שתסכים לפזר אותך בגופות של אחרים, שתתן להם את החיים שנגזלו ממך, אם זה היה תלוי בך - היית מסכים מייד, אפילו אם היית בריא ומישהו היה צריך כליה או משהו, אבל היא רק בוכה ואומרת שעוד לא, ומאוד לא נעים להם להתעקש, הם אומרים שאחרי זה כבר יכול להיות מאוחר מידי. הם מתכוונים שאתה תהיה מת, ואז זה לא יועיל לאף אחד, הוא אבוד, הם חוזרים, והיא רק לוחצת חזק חזק את היד שלך, ואומרת עוד יום, עוד יום אחד. הם מתנצלים, מסבירים שזה התפקיד שלהם והולכים בשקט.
אל תעזוב עדיין, יש עוד כל כך הרבה דברים שאני חייב לספר לך עליהם, ויש לי כמה דברים להסביר, למרות שאני לא יודע איך. אז אני מטייל במחלקות השונות, מתידד עם ילד קטן באונקולוגית, מרגיע אבא טרי, ושומר על זקן מדובלל בכסא גלגלים כי האח שמטפל בו היה חייב לרוץ לשרותים. ושוב בערב אני מתישב לידך, הפעם יש סוגים שונים של אנשים, ידידים ששמעו שזה הסוף ובאו להפרד, חברים מהתיכון, המפקד שלך מהטירונות, פצועים אחרים מהמחלקה שלך. ואני יושב ומנהל אתך שיחה נוקבת בראש, אולי אתה שומע אותה, אולי לא, זה לא משנה. ראשית אני רוצה להודות לך, נתת לי את הימים היפים ביותר של חיי. בכלל, נתת לי חיים, לפניך איזה עילה טובה לחיות היה לי? הראת לי מה באמת הכי חשוב בחיים, ובלי להתכוון, יצא שזה אתה. אני זוכר את הטיולים שלנו, נדהמתי איך כל פעם מחדש פרח קטן, שאני בטח הייתי דורך עליו, היה גורם לך אושר אמיתי, איך ענן לבן בודד היה נותן לך שלווה. איך ידעת להקשיב לאחרים, ומה להגיד להם שירגישו שהם חיים, שהם בסדר דווקא.
ואני רוצה לספר לך כמה שדברים השתנו, איך למדתי להיות אחרת, אולי יותר טוב. איך כשגדלים הזמן מלמד אותנו להגיב אחרת לדברים, להתמודד עם מצבים שפעם לא היינו נכנסים אליהם. ואני רוצה לבקש סליחה.
אני מקווה שאתה יודע שלא התכוונתי לפגוע בך, שבכלל לא רציתי להיות כזה. בסופו של דבר אני אשם, אבל אני מודה שנהנתי מכל רגע, כל שניה שהייתי אתך, כל חיוך שלך, כל צחוק. ואני מפחד לקרוא לזה בשם שאני מצאתי מתאים לכל העניין, אבל אין לי מנוס מזה, אני אוהב אותך.
בטח אתה חושב שאני טיפש, אתה בטח צודק. אף פעם לא הייתי חכם במיוחד, וממילא כולם צחקו עלי וקראו לי אידיוט, למה אתה ממשיך לרצות משהו שאתה לא יכול לקבל, אבל לא יכלתי לשאת את המחשבה לחיות בלעדיך. ואתה בטח חושב שאני סוטה, שאני עוף מוזר כזה, פריק שנטפל אילך, ובכן, אין לי אפילו איך להתגונן, אני פשוט אוהב אותך.
זאת מחלה, יש אומרים שזה שיגעון שחולף, היו לי חברים שאמרו שזה גנטי, אבל מה איכפת לי מה זה ומאיפה זה בא. אני פשוט יודע שזה שם איפשהו, באחורי ראשי, מסתתר, ומחכה שאני אחשוב עליך. ואז שוב, העונג הזה של לחשוב אותך, לזכור כל מיני דברים שאמרת, המחוות הקטנות שעשית כדי לעודד אותי לפעמים, ושוב, הצחוק שלך.
היו לי כמה חברים אחריך, חברים קרובים. ועם כולם עשיתי מה שבא לי, והיה נחמד, והיה מאוד מוזר לחוש אהבה ממישהו, אבל לא אהבתי אותם, וההרגשה הייתה כאילו אני מרמה אותם. רציתי יד שתחבק אותי, כתף להשעין עליה את הראש. אבל הלב שלי נישאר אדיש אליהם, והראש שלי לא הפסיק לקרוא לך.
אז אתה מבין, אני לא יכול לתת לך ללכת, אתמול חשבתי לחטוף את המיטה שלך, לא לאפשר להם לנתק אותך, אבל אתה שלהם, ומעולם לא היית שלי. ואני מאוד מתגעגע.
לקראת הסוף, כשהבנתי שאתה לא תסלח לי בקלות, הייתי מדמיין שאחרי הרבה זמן אנחנו חוזרים להיות חברים, ואני בא לעשות לילדים שלך בייביסיסטר, ואשתך ואני צוחקים עליך, ושהכל יהיה טוב, שתהיה שם בשבילי כשאני אהיה בודד ותרגיע אותי, תגיד לי שאני לא כל כך נורא, ושנינו נצחק, ותשכנע אותי שאיפשהו שם יש מישהו בשבילי, ואני אבכה, ואפילו בלי להגיד שאני מאמין שהמישהו הזה הוא אתה, אתה תבין ותחבק אותי. ואולי פעם דווקא יהיה לי מישהו נחמד כזה, ואתה והוא תלכו למשחקים, כי אני שונא ספורט, והוא ימצא חן בענייך, ואתה תשמח בשבילי. לא עברה שנה, ואני מת מבפנים כבר מזמן, יודע שאתה לא תהיה איתי, ולא רוצה לשמוע ממני. אם רק הייתי יודע כמה זה כואב, אולי היית מבין שאני באמת מצטער, שלפעמים קל יותר להיות הצד הנפגע, שאני לא יודע איך להתמודד עם זה שאני לא רואה אותך יותר, שאתה לא אוהב אותי, ושאני מאוהב בך.
מישהי צעירה נחמדה מאוד, עיניים נפוחות, שיער ארוך ולא מסודר. היא קצת בהיסטריה, ושואלת את כולם אם זה פה, אומרת שרק לא מזמן נודע לה ושהיא באה מהר ככל שיכלה. מסדרת את הסוודר, לוקחת נשימה ארוכה, וניגשת אליך. קצת לא נעים לי, כי יוצא שאני בדיוק מולה ואני לא יודע איך להגיב, אבל היא לא רואה אותי בכלל, והיא מנשקת אותך בעדינות בפנים, לאט, ומסדרת לך את החולצה, מלטפת את החזה שנחשף, מניחה עליך את הראש, בדיוק כמו שאני עשיתי לא מזמן, ומתישבת בשקט. אני בצד אחד, היא בשני, ואתה באמצע. יאללה, קום, תציג אותנו. טיפש.
היא מנגבת את העיניים, ושמה מהר משקפי שמש כבדות. מסתכלת סביב ומהנהנת לשלום לאלו שיושבים בחצר. היא נאנחת, לוקחת אויר, ומשחקת לך בשיער. עכשיו היא מתפנה לראות אותי, שני מבטים, אחד קצר, ואז עוד אחד, מבט וידוא כזה, סקירה כללית. חשבתי לי, היי, אני אולי מרגיש רע, אבל אני לא נראה כל כך רע... ואז היא מחייכת אלי, ומושיטה את היד המשחקת מעליך לעברי. רוני, היא לוחצת לי את היד בחמימות. אני שוקל שניה איך להגיב, והיא כבר מקדימה אותי.
"גבי, נכון?" ואני עדיין קצת בהלם, "אני מזהה אותך מהתמונות שלו, הוא מדבר עליך" היד שלה הייתה קרה, ובכל זאת המשכתי להחזיק בה, מנסה להאמין במה שהיא אמרה. אבל היא לא נתנה לי זמן לבקש פירוט "הוא יקום, אתה יודע" היא אומרת ומושכת באף "אתה מכיר אותו, הוא שונא לישון הרבה, הוא יקום ממש עוד מעט" ונוזלות לה דמעות צבעוניות מהאיפור שלה. יש לה עור מאוד עדין, בהיר וכמעט תינוקי, ובא לי לחבק אותה אבל אני לא יכול להמלט מהמחשבה שהזרועות שלך חיבקו אותה קודם, שהיא זו שזכתה לאהבה שלך, למגע של היד שלך על פניה, על גופה.
זה לא שלא ידעתי, היו לי כמה חברים שקיבלו סיפוק לראות אותי מתפתל כשהם מספרים לי שיש לו חברה חדשה, שהם יוצאים קבוע, שהיא מאוד יפה. רוני, ככה קראו לה. פעם הייתי במצב קשה, ולא היה לי אל מי להתקשר, אז חיפשתי טלפון ציבורי, שלא יזהה את המספר אחר כך, וחייגתי אליו. ידעתי שהוא לא יענה, וידעתי שיש לו מזכירה אלקטרונית. רק לשמוע את הקול שלו, רק לדעת שהוא עדיין שם. אבל ענה לי קול אחר, בחורה צעירה שבמתיקות מבשרת שהגעתי לטלפון של גלעד, שהוא עסוק עכשיו, ואז צחקוק טיפשי, ונא להשאיר הודעה לאחר הפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת. טווו, אז עשיתי קול של ילד קטן ואמרתי מן סליחה של "טעות במספר" וסגרתי. במציאות לא היה לרוני צחוק טיפשי, היא דיברה עם מישהו מהמיטה ליד וצחקה צחוק יפה כזה, של "אין מה לעשות, יהיה טוב" וכשהיא הביטה בי שוב, הבחנתי בקמטים קטנים כאלה בזויות העניים, קמטים של חיוכים. אתם דיי מתאימים, אני שמח בשבילך.
כמעט ולא מדברים. לפעמים אני שואל אם מישהו רוצה משהו לאכול, רוני רוצה שוקו-מוקה, אחיך קפה. הערב יורד, ואמא שלך הלכה לבית להתרחץ ולהכין אוכל לכולם. אחיך נרדם על הספסל בחצר, האקסית שלו באה, היא מטפלת בו מאוד יפה. רוני מטיילת בפנימית א' ואני שוב אתך. אני לא יודע פתאום מה להגיד לך, אולי אני מתחיל להתיאש, היום השלמתי מניין בבית הכנסת הקטן פה, כבר המון זמן שלא הייתי בבית כנסת, סתם מוזר, בכיתי כשנישקתי את ספר התורה ובסוף יצאתי לפני הקדיש האחרון.
אני לוקח עכשיו את הווקמן שלי, שומע קצת, משתעמם. ג'אז בקול הדרך, בריטני בגלגל"צ, ברשת ג' יש את השיר היפה הזה של הזמר החדש. אני שומע קצת, עוצם עניים ונרגע. "זמן שעובר/ ולא משאיר אחריו/ דבר/ מלבדך" הקול שלו רועד בסוף הפזמון, הוא נשמע סגור, נסוג אל תוך עצמו. אני מסיר מעלי את האוזניות, מביט רק לרגע לצדדים ושם אותם על האוזניים שלך בעדינות. ככה אתה ניראה כאילו סתם חטפת תנומה קטנה לשמוע מוזיקה, ואחרי כמה זמן אני לא יודע מה אתה שומע אז אני מניח את הראש שלי על הכרית שלך ומנסה להצמד לאוזניה השמאלית. יש שיר שקט ויפה, עפרה חזה כנראה. בלי להתכוון אני חש בריח שלך, הניחוח המוכר הזה שלא עזב אותי גם בחלומות, ואני מתרומם מהר, נזהר לא לגעת בך, לא לחוש את מגע העור שלך עכשיו, זה כבר יהיה יותר מידיי. להביט בך עכשיו זה ממש תענוג, אתה פתאום נראה שליו, כמעט מחייך. רוני עכשיו חזרה, מסתכלת עליך, על האוזניות, עלי, משחררת אנחה וצוחקת תוך כדי מלמול על כמה שאנחנו מתאימים, אני ואתה.
כנראה שנרדמתי, כי אני זוכר את רוני מניעה את הכתף שלי בהיסטריה. הייתי בטוח שזהו, שפה הכל נגמר, העפתי מבט מטושטש בשעון, רק שלוש בלילה. נעמדתי על הרגליים, והם קצת רעדו לי, אבל משהו בכל הסיטואציה לא היה בסדר, רוני ממש התלהבה, אבל בשמחה כזו, סטייל: זכיתי עכשיו בלוטו, בבראד פיט, ובטוסטר אובן לכל החיים. פחדתי, אולי היא לקחה משהו, אחזתי בה במותניה, מנסה ליצב אותה לשניה, להבין את המלל שנשפך שם בקצב לא רע. היא מביטה בי לשניה אחת בלי לזוז ואז קפצה מהמקום ורקדה מן ריקוד קטן וחמוד במקום. אחרי שממש ניסיתי הצלחתי להבין שהוא זז, מה זז, מי? ופתאום הגיע רופא אחד טרוט עיניים בחלוק לבן ומתחיל לבדוק אותך. כולנו בשקט, מצפים שהטרוט יגיד משהו. הוא רציני מאוד ובודק דבר ראשון את הצגים, מהנהן לעצמו בעניין, וחושף את החזה שלך, הוא מחבר את הסטטוסקופ לאוזניו ואז מקרב את הפומית אליך בעדינות ומניח אותה מעל הפטמה השמאלית שלך. קפצת, טוב, לא נגזים, אבל הפומית הקרה לא הייתה ממש נעימה כנראה ואתה זזת. אני הבטתי ברוני שספקה כפיים בהנאה, וחיבקתי אותה, ושנינו הבטנו ברופא. הוא נבהל קצת, אבל המשיך את כל הבדיקות במהירות, ונעמד ברוב חשיבות לוקח נשימה עמוקה. "הוא כבר לא בתרדמת, הוא עדיין עייף והוא ישן הרבה, אבל הייתי אומר שהוא יצא מכלל סכנה". המתנו דקה, ואז, בלי תיאום מראש, שנינו קפצנו עליו, צורחים מאושר. הוא צחק קצת, חיוך של "הייתי במצבים כאלה מיליון פעם" והרגיע אותנו. עכשיו תנו לו לישון, הוא אמר, והלך בשקט, ראש מורם גבוה בסיפוק.
רוני ואני על קצה האצבעות, מסירים ממך את האוזניות, סוגר את כפתורי החולצה שלך, מסדרת את השמיכה שלך, יוצאים בשקט לחצר. שם אנחנו מרשים לעצמנו להתפרק באמת, אנחנו ממש צועקים ומתנפלים אחד על השני בחיבוקים. "אתה רואה, אמרתי לך שהוא יקום!" היא אומרת, ואני מחפש סיגריה בכיסים שלי, היא מקדימה אותי ושולפת לה כאמל לייט, "רוצה?" היא שואלת ואני חוטף אחת בלי גינונים. "לא ידעתי שאת מעשנת" אמרתי תוך כדי שהיא מציתה לי בידיים רועדות מקור. "ובכן, יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי..." היא אומרת עם חצי חיוך.
עישנו, ובגלל שהייתה רק שתיקה בנינו, ולא היה לי מה להגיד אז פשוט שאלתי אותה. "את אוהבת אותו?" היא פלטה סילון אלגנטי של עשן, ואמרה בקול רציני "יותר מחיי" חשבתי להגיד לה שאני יודע איך זה, אבל העדפתי פשוט להנהן. אני מניח שדיברנו קצת, לא עליך. איפה למדתי, במה היא עובדת, סרטים טובים, וסתם דברים ששניה אחרי שגומרים לדבר עליהם, שוכחים אותם. בבוקר כבר הייתה חגיגה ממש. כולם ישבו בחדר שאתה שכבת במרכזו, וכולם היו בשקט, אבל שקט של צפייה הפעם. לחשנו שטויות, העברנו כל מיניי רכילויות, ואז בעשר זה קרה. פשוט ביקשת מים.
בהתחלה לא ממש הבנו מה קורה, אבל אז השתעלת ופתחת את העניים, מטושטש בעליל, מבטך מרפרף על כולם, עליי, עליה, ולבסוף נעצר על אמא שלך, ופשוט ביקשת מים. בשניה הבאה כולנו ממש צרחנו מאושר, כולם התחבקו עם כולם, רופאים מבוהלים רצו אלינו, ואמא שלך - לא ברור איך - הפציעה תוך שניות עם בקבוק מים מינרלים וכוס נקיה של בדיקות שתן. שתית כמו מטורף, וכולנו עקבנו אחריך, על כל לגימה ולגימה. לבסוף הרופאים עצרו אותך בכוס החמישית והוציאו את כולנו כמעט החוצה. ניתקו אותך מכל מיניי כלים, ואמא שלך לקחה אותך לשירותים כי אמרת שנורא לוחץ לך.
בחוץ כולנו בכינו, נישקנו אחד את השני, ואמרנו שידענו שתנצח, אתה טיפוס ששונא להפסיד, שאתה לא לוזר. אחרי חצי שעה שכולנו ניסינו להציץ פנימה הרשו לנו לבוא, בקבוצות קטנות, לראות אותך. רוני הייתה ראשונה עם אחיך וחברה שלו, אחריהם היו המפקד שלך שבא במיוחד, וכמה חברים מהתיכון, שכנים, קבוצה של אחיות שטיפלה בך ורצו לשמוע אותך מדבר. דחיתי את התור שלי כמה שיותר מבלי לדעת ממה אני פוחד בדיוק, אז אני פה, אז מה, הוא יכעס עלי?! לא נראה לי, הוא בטח סתם יגיד 'אוו, אתה פה' מה כבר נורא. בין קבוצה שנכנסה לקבוצה שיצאה הספקתי לראות אותך, ישבת על המיטה, נשען עם הראש על המשענת שהורמה לכבודך, אמא שלך לידך, ביד אחת תומכת בך, ובשניה מלטפת אותך בלי להפסיק, ואתה מחייך במבוכה, אוכל בלית ברירה דייסה פיכסה כזו שאיזה אחות הביאה לך, לא תאמין, אבל האישה הסנובית של אחיך היא זו שמאכילה אותך, כפית אחרי כפית, כאילו היית תינוק. ככה עברה שעה, בסוף אמרו שאתה צריך לנוח, ודווקא אז הגיע צוות של צלמים מאיזה ערוץ כלשהו, אבל הוציאו את כולם החוצה, רק אמא שלך ורוני נשארות מאחור, מורידות את המשענת בעדינות, לא נותנות לאחיות לגעת בך, עכשיו זה החלק שלהן.
הסתובבתי קצת בחצר, טיילתי עד למוכר הבייגלה בכניסה השניה של הבית-חולים, חזרתי, וכלום לא השתנה. אז החלטתי שאני יוצא קצת, חוזר לבית. התקלחתי המון זמן, מרגיש איך העולם כולו נולד מחדש, שואל את עצמי אם בכלל אני חוזר לשם, מה הוא יגיד. הייתי לבד, כרגיל, והכנתי לעצמי ארוחה קטנה במטבח. טיגנתי בצל, קצת עגבניה יבשה, הוספתי שום כתוש, מערבבים טוב טוב, שופכים את הביצה, והופה, וואלה, יצאה אחלה חביתה! אני אוכל בסלון הקטן, אפילו לא הדלקתי את האורות, אבל החושך לא מפריע לי. ואני גומר, מניח את הכלים בכיור למאוחר יותר, ומסדר את החדרים, סתם כי אין לי מה לעשות. אני מגהץ עכשיו, מגהץ וחושב עליך, כמה פאתטי מצידי, לא? אני נזכר איך פעם כשישבת לידי באוטובוס היית כל כך עייף, ונרדמת על הכתף שלי, ולרגע הנחתי את הראש שלי עליך, נושם אותך, פאק, כמה שאתה יפה כשאתה ישן. אז, אחרי שהכל נגמר והבנתי שהרחקתי לכת, חשבתי להגיד משהו, כל דבר שיגרום לך לרחם עליי קצת, לחזור רק לרגע. חשבתי לומר לך שההורים שלי הולכים להתגרש, או שיש לי מחלה נוראה, לא אידס, אני לא רוצה להפחיד אותך, אולי סרטן, תאונת אופניים קטנה שתגרום לך לתת לי יחס לשניה, להתקשר אלי. תמיד אמרתי לך שאני אהיה שם בשבילך תמיד, לעזאזל, איפה היית אתה כשהייתי לבד, אתה לא מדמיין איך זה לנסות ולהתרגל לזה שאני קם בבוקר ואין לי בשביל מי לשים ג'ל בשיער אפילו, לשם מה, הרי אני לא רואה אותך יותר. חלמתי להיות מישהו מפורסם, לעשות משהו, לצלם מספיק בשביל להציג בגלריה, לכתוב אולי ספר טוב, משהו שיהפוך אותי לסלבריטי. ואז אני אשלח לך מכתב פשוט ואזמין אותך לבוא אלי, אולי לאיזה משהו חשוב, חנוכת הבית, נגיד. ותגיע, ונשב כמו שני אנשים בוגרים, ונדבר. אני מפזר את הבגדים המקופלים עכשיו בארונות, ונתקל בתמונה שלך על השולחן שלי, אותה תמונה שהסתרתי כשבא לבית שלי ידיד משותף שלנו. פחדתי שיגיד שאני סוגד לך, פחדתי שידבר אתך עלי. אחרי שנשארתי לבד הרגשתי כל כך חסר, כאילו נשארתי רק עם רגל אחת, ואז היו כל המחשבות האלה של מה הטעם בכל זה, למה להמשיך לחיות. אז תפסתי שאתה הפכת להיות הכל למעני, היה אכפת לך ממני, דאגת לי כשהייתי חולה או שהייתי מאחר מאיפשהו. כי בסופו של דבר מה שוים כל החיים האלה אם אין לי עם מי לחלוק אותם. הרגשתי אבל, והכי גרוע, הדבר שאיבדתי, מעולם בעצם לא היה שלי. ניסיתי להרגיש משהו, אבל היה רק כלום, מן ריקנות מפחידה, עקרות. התחלתי להתבודד, כל מיניי חברים משותפים שלנו היו מתקשרים לפעמים לבדוק אם לא התאבדתי. ועכשיו אני מתגלח, מים חמים, קצת חתכים, דם. ואני מתנגב, סוגר את הנעליים, בוחר ז'קט קל, מסדר את השיער מול המראה, ניראתי נהדר. הבטתי שוב, מסתכל עמוק לתוך העניים שלי כאילו היו של מישהו אחר. שוב היה בהם את הניצוץ הזה, שאבד לי מזמן. אני חייב לחזור ולראות אותך, ידעתי את זה, אני לא יכול שוב לנסות ולשכוח אותך. אני אתחנן, ארד על בירכיי, תסלח לי.
אני אוהב אותך, ואף פעם לא הייתי טוב בלהסתיר את זה. חשבתי לעצמי שאני עלול להפסיד יותר אם לא אגיד לך את זה, אבל הפסדתי אותך בסוף, וזה מה שהכי פחדתי ממנו, ולא ידעתי מה לעשות, אז ניסיתי הכל, והייתי חרא של בן אדם, ואני מצטער. אין לי מה להגיד לך, אם אראה אותך פנים אל מול פנים, אני לא חושב שאוכל להביט לך בעיניים. אבל זה לא יעצור אותי, אני נחוש להשאיר אותך בתוך חיי ולא כזיכרון כואב בלבד. אז אני יוצא מהבית עכשיו, אתה רואה, כמעט שכחתי לנעול, אני הולך, אני נוסע, אני מגיע אליך, אל תברח לי.
צהרים, וגשם, ואני על הפנים. מרגיש כאילו אני מזמן לא בחיים, לא שאני לחוץ מידיי, פשוט אני לא יודע איך לדבר אתך, מה להגיד לך שתבין. אני צועד שוב למחלקה שלך, הרצפה מלוכלכת בבוץ, ואני מתחיל לחשוב שהז'קט הקל היה טעות. יא אללה, למה הם לא מפעילים את החימום פה, שוב הריח הזה של הליזול מהשרותים, וכמה מראות מוכרים אחרים, חלוקים מתנפנפים, אחיות צועקות, בכי. אני לוקח שאיפה עמוקה ונכנס לחדר שלך, ומייד אחרי זה כל האויר יוצא לי מהריאות, ואני מרגיש סחרחורת, איפה אתה, איפה כולם. המיטה ריקה, נקייה ומוצעת, החדר ריק לחלוטין, ואני כמעט לא מצליח להשאר עומד. אני טס משם, מביט בחדרים הקרובים, זה לא יכול להיות, אתה לא תברח לי, אתה לא תעזוב אותנו. אני כבר ממש קרוב אל הקבלה והפקידה מביטה בי בפחד, ואז אני רואה את אמא שלך מאחור בחצר, היא בוכה על הכתף של רוני, ויש רופא שעומד בצד וסתם מביט ברצפה. אני רץ אליהם, בוכה בהיסטריה, לא יודע מה אני עושה, ובשניה האחרונה רוני מזהה אותי וקולטת אותי בחיבוק חזק. אני לא מצליח להגיד כלום ורק לוחץ את עצמי אליה, מנסה להפסיק את הדמעות. מה קרה, היא שואלת, למה אתה בוכה, אני מגמגם משהו, והיא קולטת רק את השם שלך, נו אז מה קרה לגלעד היא שואלת, ואני מנתק את עצמי ממנה, וממלמל שהחדר שלו ריק, שהוא לא פה, והיא אומרת שבטח שהחדר שלו יהיה ריק, זה ככה כבר מאתמול בלילה. ואני חוזר לחבק אותה, ולא מבין איך היא כל כך אדישה, המוח שלי לא מפסיק לעבוד, הייתי צריך להיות פה, אסור היה לי ללכת. הוא דווקא מחפש אותך, הוא לא התפלא לשמוע שאתה פה, לך אליו, הוא ישמח לראות אותך, ואני שומע אותה אומרת את זה, ואני לא מבין, איפה הוא, היא עונה שבהתאוששות, ושנייה לפניי שאני רץ לשם בטירוף, אני תופס שאמא שלך צוחקת, לא בוכה. בהתחלה רצתי, אח"כ האטתי, ושוב, למרות הטשטוש בעיניים הלחות, רצתי אליך, ישבת עם הגב אלי, סתם קראת ספר או משהו, נעצרתי ממש מולך, אבל אתה לא שם לב, ואני עומד לידך, מתנשף לרגע, ואז פשוט קראתי לך, גלעד, הופתעתי מהקול שלי, שלא רעד, אבל גם לא נשמע ממש בוטח. אתה משמיע מן נהימה כזו ומסתובב. ואתה מביט בי, כאילו מופתע, גבי! היי, מה נשמע!! ואני נבוך ומושיט לך יד ואתה לוחץ אותה ומושך אותי אליך, מחבק אותי, ואחרי רגע אני מחבק אותך, מסרב לעזוב, ואני כבר לא מצליח לעצור את הדמעות, ואתה צוחק קצת, איפה אתה, אתה אומר לי, ומשתחרר ממני לאט, ואוחז בי, יד על כל לחי, זה בסדר, אני כאן, אתה אומר לי, ומוסיף, וגם אתה. ואני מנסה להגיד לך משהו, ואני סתם מגמגם, ואני מרגיש מנוזל כזה, כאילו אני נמס מבפנים, ואתה מחבק אותי, ראשי על חזך, אומר לי שאני בסדר, שהתגעגעת אליי. אח"כ אנחנו יושבים, צוחקים על האוכל שאחות זקנה הביאה, נזכרים בכל מיניי פדיחות כייפיות, שותקים קצת ביחד, זה כייף לא להגיד כלום, אתך זה לא יוצא רגע של אי נעימות, זה יותר אינטימי, למרות שזה נשמע טיפשי. שאלת מה אני חושב על רוני, אני באמת חושב שהיא נפלאה, עוד מעט תשאל אם יש לי מישהו, ואני סתם אחייך ולא אגלה לך אפילו לא קצת, תשאל אותי איך בצבא, ותשאל אם התגברתי על הכל. אני אספר מעט, אבל אתה תבין הרבה, ואנחנו נמשיך לדבר, ואני כבר צריך ללכת, ואתה צריך לנוח, ואתה מבקש שאני אבוא מחר, אני אשמח, אני אפילו מבטיח להביא את הלאפ-טופ החדש שלי, אתה יודע כמה שתמיד רציתי אחד, אני מרגיש כל כך שונה, ואתה כבר לוחץ לי את היד חזק חזק, אומר לי תודה, ואני עוד מספיק חצוף לשאול אותך שנייה לפני שאני יוצא אם סלחת לי, אתה עושה את הפרצוף החושב שלך, מגלגל את העניים למעלה, שם אצבע על השפה התחתונה, מגרד שנייה בראש ואומר לי "טוב, אפשר להבין אותך, איך אפשר שלא לאהוב אותי?" אז בורח לך גרפס קטן שנראה לי מכוון היטב, אנחנו צוחקים, ביי אחרון עם היד, ואני בחוץ, רוני שם, מעשנת לה רחוק מאמא שלך, כי היא שונאת את הריח. נו, מה הוא אמר, נכון שהוא מאמי קטנצ'יק, ואני מחייך אליה חיוך של הסכמה, והיא לוחצת לי את היד "אה, אני לא יודעת, לפעמים הוא ממש טיפש" אני צוחק, מושך את היד שלה אלי ומנשק אותה באביריות, להתראות, אני אומר לה ויודע שלא אראה אתכם יותר אף פעם.
03/09/06 | יום ראשון
האמת היא שזה לא בא לי בהפתעה גמורה. חלמתי על זה, מן סיוט כזה שהיה חוזר אלי לפעמים כשהכל היה נראה יפה וטוב, חלמתי שהוא שוכב באיזה מיטה איפשהו, ואני יושב לידו באמצע הלילה ומחכה שיפתח את העיניים. זה תמיד היה בית חולים כלשהו, ואולי איזה קרוב משפחה יבוא ויבכה קצת, אולי ישאל אותי מאיפה אני מכיר אותו, ואני סתם אתחמק ואומר שאנחנו היינו ביחד בתיכון…
אבל זה לא קרה ממש כמו בחלום, כמובן, זה היה הרבה יותר טיפשי. תמיד דמיינתי שזה טלפון שיעשה את העבודה השחורה של להודיע לי, אבל לא, זה היה חייב להיות באמצע העבודה, שאני יושב מול המחשב ושומע את השירים של גלגל"ץ. מבזק, כמה שגרתי, ושוב פיגוע, ושוב שיחות שלום שנעצרו, ושוב חיילים נפגעו. ארבע קל, שלוש קשה ואחד אנוש. עכשיו כבר מתירים לפרסם את השמות, ההודעה כבר נמסרה למשפחות. שניים מהפצועים קל הועברו לסורוקה, אחד חודש לפני שחרור, האחרון חגג שלשום את יום הולדתו. הפצועים קשה עדיין בניתוחים. האנוש בברזילי, גלעד.
בהתחלה זה לא פגע בי, אבל אז התחלתי לקשר בין כל הדברים שהשדרנית עם הקול הרועד אמרה. התקלות מחבלים, חיילים באבט"ש, עזה, ברזילי. הוא היה באבט"ש השבוע, היום יום חמישי, כבר חשבתי שהוא בחמשוש, ואז הפלאפון מצלצל, אני סוגר את הרדיו ואני רואה את השם של החבר שלנו על הצג. והוא מדבר מהר מאוד, ומאוד לחוץ, רוצה להספיק ולהודיע לכולם. ואחרי שהוא ניתק נהיה כזה שקט, אז התישבתי לי על הכסא. ותוך שתי דקות קפצתי ממנו, סגרתי את המחשב בלחיצה אחת, לקחתי את המעיל ויצאתי, שומע את המפקדת שלי צועקת לי מאחור.
כל הדרך לשם, איזה מפגר הוא, איזה דביל. בטח ניסה להיות גיבור. בשביל מה? לקבל כמה דפים עצובים במהדורת סוף השבוע לפני מדור הרכילות? שיגידו כמה חבל עליך, כמה שהיית מיוחד, כמה שאתה חסר.
חדר המיון היה מוצף באנשים, וכולם נראו כאילו הם איבדו משהו, משוטטים במהירות, מביטים רק לרצפה, מצחקקים מן צחקוקים עצבניים קטנים כאלה עם עצמם, מתאפקים לא לבכות. לא מצליחים. שלא כמו בחלום, זה היה בלתי אפשרי לשבת לידו, היו עשרות אנשים מסביב, והדבר היחיד שעוד הצלחתי לראות היו סדין מלוכלך בדם, המון צינורות וזרוע אחת, נפוחה.
אף אחד לא דיבר עם אף אחד, היתה שם אחת מבוגרת שבכתה כל הזמן, כנראה אמא שלך, ואחד שחיבק אותה, אחיך. אל תמות לי, בבקשה ממך, אתה יודע כמה שאני תלוי בך. אנחנו לא מדברים, אתה לא רוצה לשמוע ממני, אבל אני צריך לדעת שאתה עדיין שם, שאתה קיים בעולם המטורף הזה שלי. ולאנשים כבר נמאס לעמוד מסביב, כבר נהייה מאוחר וחלק הולכים לבית, לבכות לבד, זה תמיד יותר קל. חלק יושב בחוץ, מעשנים על המדרגות, ישנים על הספסלים הקרים. רק אמא שלך עכשיו כאן, היא ביקשה קצת זמן לבד אתך, ואני עומד בצד ומביט בכם. היא לא בוכה יותר, יושבת לידך, מסדרת לך את השערות עם יד רועדת, מלטפת את הפנים שלא נראים כמו היו שלך. כל הרופאים כבר התיאשו ממך, עוד בהתחלה, עכשיו זה רק אתה והמכונות, זה תלוי רק בך, ואתה לא עושה כלום. ממשיך לשכב שם, לא נותן לנו סימן, תנועה קטנה, משהו לדעת שאתה עדיין שם בפנים.
והיא מחבקת אותך, ומתחילה לבכות שוב, הפעם בשקט, בכי של אימהות כזה, של חוסר אונים, של אהבה עצומה שלא רוצה להרפות. ואני לא רוצה לעזוב אותך, אבל זה קצת יותר מידי בשבילי, ואני יוצא לעשן את הכאמל שלי, שואף עמוק פנימה ונושף סילון דק וארוך למעלה, אל הפנסים והערפל הקר הזה. פעם הייתה לי תאוריה שלוקח לפחות חמש דקות לעשן סיגריה, וחמש דקות זה הרבה זמן, בטח משהו טוב יקרה בינתיים, אז עישנתי חמש ברצף, לא יודע כמה זמן זה לקח בדיוק, אבל שום דבר לא השתנה.
אחיך ניסה לשכנע אותה לחזור לבית לישון, מסביר לה שהיא זקוקה לזה, וזה שהיא כאן זה לא עוזר, אבל היא רק החזיקה ביד שלך וקירבה את הכסא יותר קרוב אל הקיר, מדברת אליך בלחש, מבטיחה לא לעזוב אותך. אז הוא הולך לבית, לבדוק מה עם התינוק החדש שלו, להביא ציוד. והיא נשארת, ואחרי כמה זמן גם היא עוזבת אותך ונרדמת, נשענת אחורה. ואז זה הזמן שלי. ואני קצת משותק בהתחלה, אבל אני מתקרב לאט, ועומד לידך, ואתה ניראה כל כך קטן פתאום, כמו ילד, כמו שאף פעם לא ראיתי אותך. ולאט לאט אני לוקח את היד שלך ושם אותה ביד שלי, והיא כל כך קרה. אני לוחץ אותה קצת, קום! תעשה משהו! ואתה רק נח לך שם, בלי הבעה בכלל, ואני מרגיש לבד. אני מניח את הראש על החזה שלך, ושומע אותך חי מתחתי, חלש מאוד, כמעט ואינך כאן.
אז אני מתישב מול אמא שלך מהצד השני, ולוחש לך כל מיני סיפורים קטנים, בדיחות טיפשיות, שלא ישעמם לך שם. בסוף בלי לשים לב, זה אולי הסיגריות והסחרחורת הזו, אני נירדם שם, ושאני קם כבר קר מאוד, ויש ריח טוב של עוגות טריות מאיפשהו, אנשים מסביבי מדברים, ויש רעש של עגלות וטלפונים. בוקר ואני קם ואנשים טופחים לי על השכם, אומרים לי בוקר טוב מהוסס כזה, כאילו אסור להגיד את זה כאן. אמא שלך יושבת בצד, סורגת משהו, אני לא רואה את אחיך, אבל יש פה כמה חברים שלנו, ואני משפשף את העיניים, כאילו לא רואה אותם, והולך משם לשירותים לשטוף פנים. הצוואר שלי תפוס או משהו, ויש לי קצת טעם של קרטון בפה. אני חוזר לשם, ואתה עדיין אותו הדבר. אני מתחיל עכשיו את כל הטלפונים של איפה אני, ולמה הם יכולים לקפוץ לי, אני לא חוזר לבסיס היום, אפילו שיש לי שבת שמירה. מישהו הביא לי בורקס שאחיך שחזר עכשיו הביא, אין לי חשק לאכול, אבל הבורקס חם, ויש לו ריח של בוקר חורפי, אז אני נוגס בו בחוסר עניין. הוא שואל-אומר איזה חרא של מדינה, איזה חרא של עולם, איך שאף אחד בממשלה לא עושה כלום, וכמה שחבל לו עליך. אני מהנהן עם הראש, מתרכז בבורקס, וחושב עליך. מה אתה היית עושה אם היית פה איתנו, בטח שלא היית אוכל, היית לובש את הפרצוף האופטימי-טיפשי הזה שלך, ומשכנע את כולם שעוד יהיה טוב, ואיך שאני מכיר אותך, עוד היית מצליח. אבל אתה שם איפשהו, ומסרב להתיחס לכולנו. יש חדשות ברדיו שאצל הפקידה בקבלה, ושהיא שמעה את הטו-טווו, קול ישראל, היא הגבירה. ניסיון פיגוע, גישושים למשא ומתן, אחד מהפצועים קשה נפטר אתמול, מחר יהיה גשם. שבת גשומה, ואתה מתכוון להפסיד אותה. טיפש.
פעם, לפני המון זמן - הייתי ממש נואש - הייתי מדמיין שאתה פתאום מתעלף וכולם נלחצים, ואז אני, מאוד רגוע, מחלק לכולם הערות; תרימו את הרגליים שלו, תזוזו לשם, תקראו לעזרה. ואז אני רוכן ומנשים אותך, ואתה מתאושש ופוקח עיניים כששפתינו עדיין מחוברות, ואתה מביט בי, ולא זז, לא עושה כלום, ואני קם לאט ואתה עדיין על הרצפה, מחייך אליי כמו דביל. כל כך רציתי להרגיש קרוב אילך, לדעת שאתה בוטח בי.
מעולם לא היית ממש חבר שלי, פחדת ממני אני מניח. ואני רוצה לחשוב שהייתי חבר שלך. שידעת שאתה יכול לפנות אלי תמיד, שתמיד אתפנה בשבילך. ומבקשים מאמא שלך לחתום על כל מיני דפים, שתסכים לפזר אותך בגופות של אחרים, שתתן להם את החיים שנגזלו ממך, אם זה היה תלוי בך - היית מסכים מייד, אפילו אם היית בריא ומישהו היה צריך כליה או משהו, אבל היא רק בוכה ואומרת שעוד לא, ומאוד לא נעים להם להתעקש, הם אומרים שאחרי זה כבר יכול להיות מאוחר מידי. הם מתכוונים שאתה תהיה מת, ואז זה לא יועיל לאף אחד, הוא אבוד, הם חוזרים, והיא רק לוחצת חזק חזק את היד שלך, ואומרת עוד יום, עוד יום אחד. הם מתנצלים, מסבירים שזה התפקיד שלהם והולכים בשקט.
אל תעזוב עדיין, יש עוד כל כך הרבה דברים שאני חייב לספר לך עליהם, ויש לי כמה דברים להסביר, למרות שאני לא יודע איך. אז אני מטייל במחלקות השונות, מתידד עם ילד קטן באונקולוגית, מרגיע אבא טרי, ושומר על זקן מדובלל בכסא גלגלים כי האח שמטפל בו היה חייב לרוץ לשרותים. ושוב בערב אני מתישב לידך, הפעם יש סוגים שונים של אנשים, ידידים ששמעו שזה הסוף ובאו להפרד, חברים מהתיכון, המפקד שלך מהטירונות, פצועים אחרים מהמחלקה שלך. ואני יושב ומנהל אתך שיחה נוקבת בראש, אולי אתה שומע אותה, אולי לא, זה לא משנה. ראשית אני רוצה להודות לך, נתת לי את הימים היפים ביותר של חיי. בכלל, נתת לי חיים, לפניך איזה עילה טובה לחיות היה לי? הראת לי מה באמת הכי חשוב בחיים, ובלי להתכוון, יצא שזה אתה. אני זוכר את הטיולים שלנו, נדהמתי איך כל פעם מחדש פרח קטן, שאני בטח הייתי דורך עליו, היה גורם לך אושר אמיתי, איך ענן לבן בודד היה נותן לך שלווה. איך ידעת להקשיב לאחרים, ומה להגיד להם שירגישו שהם חיים, שהם בסדר דווקא.
ואני רוצה לספר לך כמה שדברים השתנו, איך למדתי להיות אחרת, אולי יותר טוב. איך כשגדלים הזמן מלמד אותנו להגיב אחרת לדברים, להתמודד עם מצבים שפעם לא היינו נכנסים אליהם. ואני רוצה לבקש סליחה.
אני מקווה שאתה יודע שלא התכוונתי לפגוע בך, שבכלל לא רציתי להיות כזה. בסופו של דבר אני אשם, אבל אני מודה שנהנתי מכל רגע, כל שניה שהייתי אתך, כל חיוך שלך, כל צחוק. ואני מפחד לקרוא לזה בשם שאני מצאתי מתאים לכל העניין, אבל אין לי מנוס מזה, אני אוהב אותך.
בטח אתה חושב שאני טיפש, אתה בטח צודק. אף פעם לא הייתי חכם במיוחד, וממילא כולם צחקו עלי וקראו לי אידיוט, למה אתה ממשיך לרצות משהו שאתה לא יכול לקבל, אבל לא יכלתי לשאת את המחשבה לחיות בלעדיך. ואתה בטח חושב שאני סוטה, שאני עוף מוזר כזה, פריק שנטפל אילך, ובכן, אין לי אפילו איך להתגונן, אני פשוט אוהב אותך.
זאת מחלה, יש אומרים שזה שיגעון שחולף, היו לי חברים שאמרו שזה גנטי, אבל מה איכפת לי מה זה ומאיפה זה בא. אני פשוט יודע שזה שם איפשהו, באחורי ראשי, מסתתר, ומחכה שאני אחשוב עליך. ואז שוב, העונג הזה של לחשוב אותך, לזכור כל מיני דברים שאמרת, המחוות הקטנות שעשית כדי לעודד אותי לפעמים, ושוב, הצחוק שלך.
היו לי כמה חברים אחריך, חברים קרובים. ועם כולם עשיתי מה שבא לי, והיה נחמד, והיה מאוד מוזר לחוש אהבה ממישהו, אבל לא אהבתי אותם, וההרגשה הייתה כאילו אני מרמה אותם. רציתי יד שתחבק אותי, כתף להשעין עליה את הראש. אבל הלב שלי נישאר אדיש אליהם, והראש שלי לא הפסיק לקרוא לך.
אז אתה מבין, אני לא יכול לתת לך ללכת, אתמול חשבתי לחטוף את המיטה שלך, לא לאפשר להם לנתק אותך, אבל אתה שלהם, ומעולם לא היית שלי. ואני מאוד מתגעגע.
לקראת הסוף, כשהבנתי שאתה לא תסלח לי בקלות, הייתי מדמיין שאחרי הרבה זמן אנחנו חוזרים להיות חברים, ואני בא לעשות לילדים שלך בייביסיסטר, ואשתך ואני צוחקים עליך, ושהכל יהיה טוב, שתהיה שם בשבילי כשאני אהיה בודד ותרגיע אותי, תגיד לי שאני לא כל כך נורא, ושנינו נצחק, ותשכנע אותי שאיפשהו שם יש מישהו בשבילי, ואני אבכה, ואפילו בלי להגיד שאני מאמין שהמישהו הזה הוא אתה, אתה תבין ותחבק אותי. ואולי פעם דווקא יהיה לי מישהו נחמד כזה, ואתה והוא תלכו למשחקים, כי אני שונא ספורט, והוא ימצא חן בענייך, ואתה תשמח בשבילי. לא עברה שנה, ואני מת מבפנים כבר מזמן, יודע שאתה לא תהיה איתי, ולא רוצה לשמוע ממני. אם רק הייתי יודע כמה זה כואב, אולי היית מבין שאני באמת מצטער, שלפעמים קל יותר להיות הצד הנפגע, שאני לא יודע איך להתמודד עם זה שאני לא רואה אותך יותר, שאתה לא אוהב אותי, ושאני מאוהב בך.
מישהי צעירה נחמדה מאוד, עיניים נפוחות, שיער ארוך ולא מסודר. היא קצת בהיסטריה, ושואלת את כולם אם זה פה, אומרת שרק לא מזמן נודע לה ושהיא באה מהר ככל שיכלה. מסדרת את הסוודר, לוקחת נשימה ארוכה, וניגשת אליך. קצת לא נעים לי, כי יוצא שאני בדיוק מולה ואני לא יודע איך להגיב, אבל היא לא רואה אותי בכלל, והיא מנשקת אותך בעדינות בפנים, לאט, ומסדרת לך את החולצה, מלטפת את החזה שנחשף, מניחה עליך את הראש, בדיוק כמו שאני עשיתי לא מזמן, ומתישבת בשקט. אני בצד אחד, היא בשני, ואתה באמצע. יאללה, קום, תציג אותנו. טיפש.
היא מנגבת את העיניים, ושמה מהר משקפי שמש כבדות. מסתכלת סביב ומהנהנת לשלום לאלו שיושבים בחצר. היא נאנחת, לוקחת אויר, ומשחקת לך בשיער. עכשיו היא מתפנה לראות אותי, שני מבטים, אחד קצר, ואז עוד אחד, מבט וידוא כזה, סקירה כללית. חשבתי לי, היי, אני אולי מרגיש רע, אבל אני לא נראה כל כך רע... ואז היא מחייכת אלי, ומושיטה את היד המשחקת מעליך לעברי. רוני, היא לוחצת לי את היד בחמימות. אני שוקל שניה איך להגיב, והיא כבר מקדימה אותי.
"גבי, נכון?" ואני עדיין קצת בהלם, "אני מזהה אותך מהתמונות שלו, הוא מדבר עליך" היד שלה הייתה קרה, ובכל זאת המשכתי להחזיק בה, מנסה להאמין במה שהיא אמרה. אבל היא לא נתנה לי זמן לבקש פירוט "הוא יקום, אתה יודע" היא אומרת ומושכת באף "אתה מכיר אותו, הוא שונא לישון הרבה, הוא יקום ממש עוד מעט" ונוזלות לה דמעות צבעוניות מהאיפור שלה. יש לה עור מאוד עדין, בהיר וכמעט תינוקי, ובא לי לחבק אותה אבל אני לא יכול להמלט מהמחשבה שהזרועות שלך חיבקו אותה קודם, שהיא זו שזכתה לאהבה שלך, למגע של היד שלך על פניה, על גופה.
זה לא שלא ידעתי, היו לי כמה חברים שקיבלו סיפוק לראות אותי מתפתל כשהם מספרים לי שיש לו חברה חדשה, שהם יוצאים קבוע, שהיא מאוד יפה. רוני, ככה קראו לה. פעם הייתי במצב קשה, ולא היה לי אל מי להתקשר, אז חיפשתי טלפון ציבורי, שלא יזהה את המספר אחר כך, וחייגתי אליו. ידעתי שהוא לא יענה, וידעתי שיש לו מזכירה אלקטרונית. רק לשמוע את הקול שלו, רק לדעת שהוא עדיין שם. אבל ענה לי קול אחר, בחורה צעירה שבמתיקות מבשרת שהגעתי לטלפון של גלעד, שהוא עסוק עכשיו, ואז צחקוק טיפשי, ונא להשאיר הודעה לאחר הפ-ר-ס-ו-מ-ו-ת. טווו, אז עשיתי קול של ילד קטן ואמרתי מן סליחה של "טעות במספר" וסגרתי. במציאות לא היה לרוני צחוק טיפשי, היא דיברה עם מישהו מהמיטה ליד וצחקה צחוק יפה כזה, של "אין מה לעשות, יהיה טוב" וכשהיא הביטה בי שוב, הבחנתי בקמטים קטנים כאלה בזויות העניים, קמטים של חיוכים. אתם דיי מתאימים, אני שמח בשבילך.
כמעט ולא מדברים. לפעמים אני שואל אם מישהו רוצה משהו לאכול, רוני רוצה שוקו-מוקה, אחיך קפה. הערב יורד, ואמא שלך הלכה לבית להתרחץ ולהכין אוכל לכולם. אחיך נרדם על הספסל בחצר, האקסית שלו באה, היא מטפלת בו מאוד יפה. רוני מטיילת בפנימית א' ואני שוב אתך. אני לא יודע פתאום מה להגיד לך, אולי אני מתחיל להתיאש, היום השלמתי מניין בבית הכנסת הקטן פה, כבר המון זמן שלא הייתי בבית כנסת, סתם מוזר, בכיתי כשנישקתי את ספר התורה ובסוף יצאתי לפני הקדיש האחרון.
אני לוקח עכשיו את הווקמן שלי, שומע קצת, משתעמם. ג'אז בקול הדרך, בריטני בגלגל"צ, ברשת ג' יש את השיר היפה הזה של הזמר החדש. אני שומע קצת, עוצם עניים ונרגע. "זמן שעובר/ ולא משאיר אחריו/ דבר/ מלבדך" הקול שלו רועד בסוף הפזמון, הוא נשמע סגור, נסוג אל תוך עצמו. אני מסיר מעלי את האוזניות, מביט רק לרגע לצדדים ושם אותם על האוזניים שלך בעדינות. ככה אתה ניראה כאילו סתם חטפת תנומה קטנה לשמוע מוזיקה, ואחרי כמה זמן אני לא יודע מה אתה שומע אז אני מניח את הראש שלי על הכרית שלך ומנסה להצמד לאוזניה השמאלית. יש שיר שקט ויפה, עפרה חזה כנראה. בלי להתכוון אני חש בריח שלך, הניחוח המוכר הזה שלא עזב אותי גם בחלומות, ואני מתרומם מהר, נזהר לא לגעת בך, לא לחוש את מגע העור שלך עכשיו, זה כבר יהיה יותר מידיי. להביט בך עכשיו זה ממש תענוג, אתה פתאום נראה שליו, כמעט מחייך. רוני עכשיו חזרה, מסתכלת עליך, על האוזניות, עלי, משחררת אנחה וצוחקת תוך כדי מלמול על כמה שאנחנו מתאימים, אני ואתה.
כנראה שנרדמתי, כי אני זוכר את רוני מניעה את הכתף שלי בהיסטריה. הייתי בטוח שזהו, שפה הכל נגמר, העפתי מבט מטושטש בשעון, רק שלוש בלילה. נעמדתי על הרגליים, והם קצת רעדו לי, אבל משהו בכל הסיטואציה לא היה בסדר, רוני ממש התלהבה, אבל בשמחה כזו, סטייל: זכיתי עכשיו בלוטו, בבראד פיט, ובטוסטר אובן לכל החיים. פחדתי, אולי היא לקחה משהו, אחזתי בה במותניה, מנסה ליצב אותה לשניה, להבין את המלל שנשפך שם בקצב לא רע. היא מביטה בי לשניה אחת בלי לזוז ואז קפצה מהמקום ורקדה מן ריקוד קטן וחמוד במקום. אחרי שממש ניסיתי הצלחתי להבין שהוא זז, מה זז, מי? ופתאום הגיע רופא אחד טרוט עיניים בחלוק לבן ומתחיל לבדוק אותך. כולנו בשקט, מצפים שהטרוט יגיד משהו. הוא רציני מאוד ובודק דבר ראשון את הצגים, מהנהן לעצמו בעניין, וחושף את החזה שלך, הוא מחבר את הסטטוסקופ לאוזניו ואז מקרב את הפומית אליך בעדינות ומניח אותה מעל הפטמה השמאלית שלך. קפצת, טוב, לא נגזים, אבל הפומית הקרה לא הייתה ממש נעימה כנראה ואתה זזת. אני הבטתי ברוני שספקה כפיים בהנאה, וחיבקתי אותה, ושנינו הבטנו ברופא. הוא נבהל קצת, אבל המשיך את כל הבדיקות במהירות, ונעמד ברוב חשיבות לוקח נשימה עמוקה. "הוא כבר לא בתרדמת, הוא עדיין עייף והוא ישן הרבה, אבל הייתי אומר שהוא יצא מכלל סכנה". המתנו דקה, ואז, בלי תיאום מראש, שנינו קפצנו עליו, צורחים מאושר. הוא צחק קצת, חיוך של "הייתי במצבים כאלה מיליון פעם" והרגיע אותנו. עכשיו תנו לו לישון, הוא אמר, והלך בשקט, ראש מורם גבוה בסיפוק.
רוני ואני על קצה האצבעות, מסירים ממך את האוזניות, סוגר את כפתורי החולצה שלך, מסדרת את השמיכה שלך, יוצאים בשקט לחצר. שם אנחנו מרשים לעצמנו להתפרק באמת, אנחנו ממש צועקים ומתנפלים אחד על השני בחיבוקים. "אתה רואה, אמרתי לך שהוא יקום!" היא אומרת, ואני מחפש סיגריה בכיסים שלי, היא מקדימה אותי ושולפת לה כאמל לייט, "רוצה?" היא שואלת ואני חוטף אחת בלי גינונים. "לא ידעתי שאת מעשנת" אמרתי תוך כדי שהיא מציתה לי בידיים רועדות מקור. "ובכן, יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי..." היא אומרת עם חצי חיוך.
עישנו, ובגלל שהייתה רק שתיקה בנינו, ולא היה לי מה להגיד אז פשוט שאלתי אותה. "את אוהבת אותו?" היא פלטה סילון אלגנטי של עשן, ואמרה בקול רציני "יותר מחיי" חשבתי להגיד לה שאני יודע איך זה, אבל העדפתי פשוט להנהן. אני מניח שדיברנו קצת, לא עליך. איפה למדתי, במה היא עובדת, סרטים טובים, וסתם דברים ששניה אחרי שגומרים לדבר עליהם, שוכחים אותם. בבוקר כבר הייתה חגיגה ממש. כולם ישבו בחדר שאתה שכבת במרכזו, וכולם היו בשקט, אבל שקט של צפייה הפעם. לחשנו שטויות, העברנו כל מיניי רכילויות, ואז בעשר זה קרה. פשוט ביקשת מים.
בהתחלה לא ממש הבנו מה קורה, אבל אז השתעלת ופתחת את העניים, מטושטש בעליל, מבטך מרפרף על כולם, עליי, עליה, ולבסוף נעצר על אמא שלך, ופשוט ביקשת מים. בשניה הבאה כולנו ממש צרחנו מאושר, כולם התחבקו עם כולם, רופאים מבוהלים רצו אלינו, ואמא שלך - לא ברור איך - הפציעה תוך שניות עם בקבוק מים מינרלים וכוס נקיה של בדיקות שתן. שתית כמו מטורף, וכולנו עקבנו אחריך, על כל לגימה ולגימה. לבסוף הרופאים עצרו אותך בכוס החמישית והוציאו את כולנו כמעט החוצה. ניתקו אותך מכל מיניי כלים, ואמא שלך לקחה אותך לשירותים כי אמרת שנורא לוחץ לך.
בחוץ כולנו בכינו, נישקנו אחד את השני, ואמרנו שידענו שתנצח, אתה טיפוס ששונא להפסיד, שאתה לא לוזר. אחרי חצי שעה שכולנו ניסינו להציץ פנימה הרשו לנו לבוא, בקבוצות קטנות, לראות אותך. רוני הייתה ראשונה עם אחיך וחברה שלו, אחריהם היו המפקד שלך שבא במיוחד, וכמה חברים מהתיכון, שכנים, קבוצה של אחיות שטיפלה בך ורצו לשמוע אותך מדבר. דחיתי את התור שלי כמה שיותר מבלי לדעת ממה אני פוחד בדיוק, אז אני פה, אז מה, הוא יכעס עלי?! לא נראה לי, הוא בטח סתם יגיד 'אוו, אתה פה' מה כבר נורא. בין קבוצה שנכנסה לקבוצה שיצאה הספקתי לראות אותך, ישבת על המיטה, נשען עם הראש על המשענת שהורמה לכבודך, אמא שלך לידך, ביד אחת תומכת בך, ובשניה מלטפת אותך בלי להפסיק, ואתה מחייך במבוכה, אוכל בלית ברירה דייסה פיכסה כזו שאיזה אחות הביאה לך, לא תאמין, אבל האישה הסנובית של אחיך היא זו שמאכילה אותך, כפית אחרי כפית, כאילו היית תינוק. ככה עברה שעה, בסוף אמרו שאתה צריך לנוח, ודווקא אז הגיע צוות של צלמים מאיזה ערוץ כלשהו, אבל הוציאו את כולם החוצה, רק אמא שלך ורוני נשארות מאחור, מורידות את המשענת בעדינות, לא נותנות לאחיות לגעת בך, עכשיו זה החלק שלהן.
הסתובבתי קצת בחצר, טיילתי עד למוכר הבייגלה בכניסה השניה של הבית-חולים, חזרתי, וכלום לא השתנה. אז החלטתי שאני יוצא קצת, חוזר לבית. התקלחתי המון זמן, מרגיש איך העולם כולו נולד מחדש, שואל את עצמי אם בכלל אני חוזר לשם, מה הוא יגיד. הייתי לבד, כרגיל, והכנתי לעצמי ארוחה קטנה במטבח. טיגנתי בצל, קצת עגבניה יבשה, הוספתי שום כתוש, מערבבים טוב טוב, שופכים את הביצה, והופה, וואלה, יצאה אחלה חביתה! אני אוכל בסלון הקטן, אפילו לא הדלקתי את האורות, אבל החושך לא מפריע לי. ואני גומר, מניח את הכלים בכיור למאוחר יותר, ומסדר את החדרים, סתם כי אין לי מה לעשות. אני מגהץ עכשיו, מגהץ וחושב עליך, כמה פאתטי מצידי, לא? אני נזכר איך פעם כשישבת לידי באוטובוס היית כל כך עייף, ונרדמת על הכתף שלי, ולרגע הנחתי את הראש שלי עליך, נושם אותך, פאק, כמה שאתה יפה כשאתה ישן. אז, אחרי שהכל נגמר והבנתי שהרחקתי לכת, חשבתי להגיד משהו, כל דבר שיגרום לך לרחם עליי קצת, לחזור רק לרגע. חשבתי לומר לך שההורים שלי הולכים להתגרש, או שיש לי מחלה נוראה, לא אידס, אני לא רוצה להפחיד אותך, אולי סרטן, תאונת אופניים קטנה שתגרום לך לתת לי יחס לשניה, להתקשר אלי. תמיד אמרתי לך שאני אהיה שם בשבילך תמיד, לעזאזל, איפה היית אתה כשהייתי לבד, אתה לא מדמיין איך זה לנסות ולהתרגל לזה שאני קם בבוקר ואין לי בשביל מי לשים ג'ל בשיער אפילו, לשם מה, הרי אני לא רואה אותך יותר. חלמתי להיות מישהו מפורסם, לעשות משהו, לצלם מספיק בשביל להציג בגלריה, לכתוב אולי ספר טוב, משהו שיהפוך אותי לסלבריטי. ואז אני אשלח לך מכתב פשוט ואזמין אותך לבוא אלי, אולי לאיזה משהו חשוב, חנוכת הבית, נגיד. ותגיע, ונשב כמו שני אנשים בוגרים, ונדבר. אני מפזר את הבגדים המקופלים עכשיו בארונות, ונתקל בתמונה שלך על השולחן שלי, אותה תמונה שהסתרתי כשבא לבית שלי ידיד משותף שלנו. פחדתי שיגיד שאני סוגד לך, פחדתי שידבר אתך עלי. אחרי שנשארתי לבד הרגשתי כל כך חסר, כאילו נשארתי רק עם רגל אחת, ואז היו כל המחשבות האלה של מה הטעם בכל זה, למה להמשיך לחיות. אז תפסתי שאתה הפכת להיות הכל למעני, היה אכפת לך ממני, דאגת לי כשהייתי חולה או שהייתי מאחר מאיפשהו. כי בסופו של דבר מה שוים כל החיים האלה אם אין לי עם מי לחלוק אותם. הרגשתי אבל, והכי גרוע, הדבר שאיבדתי, מעולם בעצם לא היה שלי. ניסיתי להרגיש משהו, אבל היה רק כלום, מן ריקנות מפחידה, עקרות. התחלתי להתבודד, כל מיניי חברים משותפים שלנו היו מתקשרים לפעמים לבדוק אם לא התאבדתי. ועכשיו אני מתגלח, מים חמים, קצת חתכים, דם. ואני מתנגב, סוגר את הנעליים, בוחר ז'קט קל, מסדר את השיער מול המראה, ניראתי נהדר. הבטתי שוב, מסתכל עמוק לתוך העניים שלי כאילו היו של מישהו אחר. שוב היה בהם את הניצוץ הזה, שאבד לי מזמן. אני חייב לחזור ולראות אותך, ידעתי את זה, אני לא יכול שוב לנסות ולשכוח אותך. אני אתחנן, ארד על בירכיי, תסלח לי.
אני אוהב אותך, ואף פעם לא הייתי טוב בלהסתיר את זה. חשבתי לעצמי שאני עלול להפסיד יותר אם לא אגיד לך את זה, אבל הפסדתי אותך בסוף, וזה מה שהכי פחדתי ממנו, ולא ידעתי מה לעשות, אז ניסיתי הכל, והייתי חרא של בן אדם, ואני מצטער. אין לי מה להגיד לך, אם אראה אותך פנים אל מול פנים, אני לא חושב שאוכל להביט לך בעיניים. אבל זה לא יעצור אותי, אני נחוש להשאיר אותך בתוך חיי ולא כזיכרון כואב בלבד. אז אני יוצא מהבית עכשיו, אתה רואה, כמעט שכחתי לנעול, אני הולך, אני נוסע, אני מגיע אליך, אל תברח לי.
צהרים, וגשם, ואני על הפנים. מרגיש כאילו אני מזמן לא בחיים, לא שאני לחוץ מידיי, פשוט אני לא יודע איך לדבר אתך, מה להגיד לך שתבין. אני צועד שוב למחלקה שלך, הרצפה מלוכלכת בבוץ, ואני מתחיל לחשוב שהז'קט הקל היה טעות. יא אללה, למה הם לא מפעילים את החימום פה, שוב הריח הזה של הליזול מהשרותים, וכמה מראות מוכרים אחרים, חלוקים מתנפנפים, אחיות צועקות, בכי. אני לוקח שאיפה עמוקה ונכנס לחדר שלך, ומייד אחרי זה כל האויר יוצא לי מהריאות, ואני מרגיש סחרחורת, איפה אתה, איפה כולם. המיטה ריקה, נקייה ומוצעת, החדר ריק לחלוטין, ואני כמעט לא מצליח להשאר עומד. אני טס משם, מביט בחדרים הקרובים, זה לא יכול להיות, אתה לא תברח לי, אתה לא תעזוב אותנו. אני כבר ממש קרוב אל הקבלה והפקידה מביטה בי בפחד, ואז אני רואה את אמא שלך מאחור בחצר, היא בוכה על הכתף של רוני, ויש רופא שעומד בצד וסתם מביט ברצפה. אני רץ אליהם, בוכה בהיסטריה, לא יודע מה אני עושה, ובשניה האחרונה רוני מזהה אותי וקולטת אותי בחיבוק חזק. אני לא מצליח להגיד כלום ורק לוחץ את עצמי אליה, מנסה להפסיק את הדמעות. מה קרה, היא שואלת, למה אתה בוכה, אני מגמגם משהו, והיא קולטת רק את השם שלך, נו אז מה קרה לגלעד היא שואלת, ואני מנתק את עצמי ממנה, וממלמל שהחדר שלו ריק, שהוא לא פה, והיא אומרת שבטח שהחדר שלו יהיה ריק, זה ככה כבר מאתמול בלילה. ואני חוזר לחבק אותה, ולא מבין איך היא כל כך אדישה, המוח שלי לא מפסיק לעבוד, הייתי צריך להיות פה, אסור היה לי ללכת. הוא דווקא מחפש אותך, הוא לא התפלא לשמוע שאתה פה, לך אליו, הוא ישמח לראות אותך, ואני שומע אותה אומרת את זה, ואני לא מבין, איפה הוא, היא עונה שבהתאוששות, ושנייה לפניי שאני רץ לשם בטירוף, אני תופס שאמא שלך צוחקת, לא בוכה. בהתחלה רצתי, אח"כ האטתי, ושוב, למרות הטשטוש בעיניים הלחות, רצתי אליך, ישבת עם הגב אלי, סתם קראת ספר או משהו, נעצרתי ממש מולך, אבל אתה לא שם לב, ואני עומד לידך, מתנשף לרגע, ואז פשוט קראתי לך, גלעד, הופתעתי מהקול שלי, שלא רעד, אבל גם לא נשמע ממש בוטח. אתה משמיע מן נהימה כזו ומסתובב. ואתה מביט בי, כאילו מופתע, גבי! היי, מה נשמע!! ואני נבוך ומושיט לך יד ואתה לוחץ אותה ומושך אותי אליך, מחבק אותי, ואחרי רגע אני מחבק אותך, מסרב לעזוב, ואני כבר לא מצליח לעצור את הדמעות, ואתה צוחק קצת, איפה אתה, אתה אומר לי, ומשתחרר ממני לאט, ואוחז בי, יד על כל לחי, זה בסדר, אני כאן, אתה אומר לי, ומוסיף, וגם אתה. ואני מנסה להגיד לך משהו, ואני סתם מגמגם, ואני מרגיש מנוזל כזה, כאילו אני נמס מבפנים, ואתה מחבק אותי, ראשי על חזך, אומר לי שאני בסדר, שהתגעגעת אליי. אח"כ אנחנו יושבים, צוחקים על האוכל שאחות זקנה הביאה, נזכרים בכל מיניי פדיחות כייפיות, שותקים קצת ביחד, זה כייף לא להגיד כלום, אתך זה לא יוצא רגע של אי נעימות, זה יותר אינטימי, למרות שזה נשמע טיפשי. שאלת מה אני חושב על רוני, אני באמת חושב שהיא נפלאה, עוד מעט תשאל אם יש לי מישהו, ואני סתם אחייך ולא אגלה לך אפילו לא קצת, תשאל אותי איך בצבא, ותשאל אם התגברתי על הכל. אני אספר מעט, אבל אתה תבין הרבה, ואנחנו נמשיך לדבר, ואני כבר צריך ללכת, ואתה צריך לנוח, ואתה מבקש שאני אבוא מחר, אני אשמח, אני אפילו מבטיח להביא את הלאפ-טופ החדש שלי, אתה יודע כמה שתמיד רציתי אחד, אני מרגיש כל כך שונה, ואתה כבר לוחץ לי את היד חזק חזק, אומר לי תודה, ואני עוד מספיק חצוף לשאול אותך שנייה לפני שאני יוצא אם סלחת לי, אתה עושה את הפרצוף החושב שלך, מגלגל את העניים למעלה, שם אצבע על השפה התחתונה, מגרד שנייה בראש ואומר לי "טוב, אפשר להבין אותך, איך אפשר שלא לאהוב אותי?" אז בורח לך גרפס קטן שנראה לי מכוון היטב, אנחנו צוחקים, ביי אחרון עם היד, ואני בחוץ, רוני שם, מעשנת לה רחוק מאמא שלך, כי היא שונאת את הריח. נו, מה הוא אמר, נכון שהוא מאמי קטנצ'יק, ואני מחייך אליה חיוך של הסכמה, והיא לוחצת לי את היד "אה, אני לא יודעת, לפעמים הוא ממש טיפש" אני צוחק, מושך את היד שלה אלי ומנשק אותה באביריות, להתראות, אני אומר לה ויודע שלא אראה אתכם יותר אף פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה