שידור חוזר לאור בקשות הקהל. ונדטה, פרק ב', אמור להתכתב עם הפתרון לזה. בינתיים אזכיר את המילים: פחמימות, בדידות, אהבה, מעכבי קליטת סרוטנין ואפדרין.
31/10/06 | יום שלישי
10 דברים שלא ידעתם על אנשים בדיכאון:
א. הכי חשוב - כשאני שם וכואב לי עד שממש אני מקופל על הרצפה במטבח, נשען על המקרר, אני הכי בעולם צריך מישהו. כל אחד שיגיד לי שאני בסדר, שילטף לי את העורף, אפילו המוכר בפיצוציה הוא נחמה מצוינת לבדידות הזו. אבל אני לא יכול ליזום את זה. כשאני שם אני יכול רק לקבל, לא רוצה לתת כלום, אין לי את הכח לחייג לאף אחד ואפילו אם אמא תתקשר עשרים פעם רצוף אני לא אענה ולא אקשיב להודעות. לא טוב לי שם לבד. אני לא נהנה מהסבל הזה. אני צריך שמישהו יבוא ויקים אותי ויוציא אותי בכח ויגיד לי מה נכון ומה לעשות. אבל אני לא יכול לבקש. אני מנותק זמנית וזה נמשך ונמשך ולא מראה שום סימן לשיפור. אל תיקחו את זה אישית, נמאס לי לשנוא את עצמי בגללכם. אל תפטרו את מה שאני מרגיש בביטול, אל תמעיטו בערך של הריקנות הזו שכבשה כמעט הכל. אל תתייאשו ממני כל כך מהר. אתם יכולים לעשות משהו, אפילו אם אני לא יודע מה בדיוק זה צריך להיות.
ב. ברור שיש לי סיבות טובות להיות בדיכאון אבל דבר ראשון תאשימו את עצמכם. אתם מכירים אותי? יופי, אתם החשוד העיקרי. עם כל כשלון אחר בחיים אני יכול להתמודד אבל אל הבגידות הקטנות שלכם באמון שלי אין מחילה. גם אם אני לא אגיד כלום זה אתם ואתם ואתם. איך לא ראיתם? מה לכל הרוחות חשבתם לעצמכם? לא יכול לקחת עצמי בידיים ולעשות משהו, לספר הכל, לשחרר, לנסות ולהרגיש פחות.
ג. אני לא שונאים את העולם, אני שונא את עצמי אבל מאשים את הנסיבות. נשארת רק המסכה שמראה שאני עדיין אוכל ומתרחץ ומתלבש יפה רק לא להיות מריר, להמשיך לתת הרגשה שכיף איתי. רק לא להראות שאני בעצם רוצה לעצום את העיניים ולישון.
ד. אל תעיזו להגיד לי שזו תקופה ושזה יעבור. זה לא שלב ולא התבגרות זה אני עכשיו. אם אין לכם רעיון טוב אז אל תנחמו, זה רק משפיל את האגו שלי שאיננו. אני מיואש ומתוסכל ואומלל אבל לא מפגר.
ה. כלום לא טוב לי, מעט מאוד דברים באמת גורמים לי אושר קל, יש המון מה לעשות אבל זה לא שאין לי חשק, פשוט לא יכול. הכי מתחשק לי להישאר בבית כל היום, לנדוד מהמיטה למטבח ולא לא לחזור לחיים לעולם, תמשיכו בלעדי, זה באמת לא משנה לי כבר. ממשיך בשביל לשרוד. אני ממציא לעצמי סיבה לקום; עבודה, משפחה, חברים. למראית העין אני עדיין בסדר. לא אני לא בסדר. אני מבטיח לכם. לגמרי מתחשק לי שיקרה לי משהו נורא ממש שיצדיק את הכל, לא החלטתי איך לגרום לזה לקרות.
ו. אתם יכולים להגיד לי שאתם מבינים ושזה קורה לכולם מתישהו. לא אכפת לי, אתם לא מבינים, אין סיכוי שתקלטו כמה עמוק זה פנימה וכמה רחוק זה לוקח אותי. שאני שם אני לבד וזה לוקח אותי למקומות אחרים לגמרי, למצבי רוח שאני לא מבין. למדתי לא לבטוח במה שאני מרגיש ואם טוב עכשיו זה בטח ישתנה, כבר גלשתי לצד השני ממזמן.
ז. יש אנשים במצב הרבה יותר קשה. נכון. יופי להם. אז מה? הסבל הזה הוא שלי והוא אבל פרטי שלי על החיים שאין לי ועל כל מליון הדברים שהייתי יכול להיות ואלף הדברים שאני יכול לעשות. כלום לא מונע ממני להתחיל את השינוי חוץ ממני. אבל אני מרוח על הרצפה ואני לא יכול לקום. מרגיש דרוס לגמרי, יש כל כך הרבה דברים שצריכים להיות אחרת שאני כבר לא יודע מה לנסות לשנות קודם. אז מה אם אני מכוער? אם מחר אקום רזה בעשר קילו אני אחייך כל היום? אם אתעורר עשיר אני יהיה מאושר?
ח. אין שום חומה אחת שנשארה לי, כלום, הכל חודר. תגידו לי שהחולצה טיפה מקומטת ואני אעצור בעצמי עד לשירותים ושם אבכה לגמרי. אני מגיפה, אני וירוס, ממשיך בשביל להמשיך. חצי גאון וחצי אדיוט. מעולם לא הייתי כל כך בטוח בזה שאני לא מכיר את עצמי בכלל. יודע בעיקר מה אני לא רוצה. לא רוצה שיחשבו שאני נואש וזקוק למישהו שיציל אותי.
ט. מת להיות עצבני, זה תמיד שינוי מבורך, כל כך הרבה יותר טוב מהשיתוק הרגיל. רוב הזמן פשוט לא אכפת לי מכלום. לא מצליח לעשות ספורט, ליצור משהו חדש, לצאת לסרט. לפחות כבר כלום לא מפחיד אותי. אני מיוחד וחד אבחנה ורגיש ומקסים, לא תמצאו עוד מישהו כמוני, אני זן נכחד, הדבר האמיתי, זה שרואה דרך עיניים אחרות את הכל, כל כך הרבה פוטנציאל מבוזבז. אבל היום יום הפשוט ניצח אותי והתמוטטתי וקרסתי לתוך עצמי.
י. בסוף אני אסתדר, או שלא. מה שיישאר זה רק אני. איבדתי כל כך הרבה, כלום ממני כבר כמעט לא נשאר.
31/10/06 | יום שלישי
10 דברים שלא ידעתם על אנשים בדיכאון:
א. הכי חשוב - כשאני שם וכואב לי עד שממש אני מקופל על הרצפה במטבח, נשען על המקרר, אני הכי בעולם צריך מישהו. כל אחד שיגיד לי שאני בסדר, שילטף לי את העורף, אפילו המוכר בפיצוציה הוא נחמה מצוינת לבדידות הזו. אבל אני לא יכול ליזום את זה. כשאני שם אני יכול רק לקבל, לא רוצה לתת כלום, אין לי את הכח לחייג לאף אחד ואפילו אם אמא תתקשר עשרים פעם רצוף אני לא אענה ולא אקשיב להודעות. לא טוב לי שם לבד. אני לא נהנה מהסבל הזה. אני צריך שמישהו יבוא ויקים אותי ויוציא אותי בכח ויגיד לי מה נכון ומה לעשות. אבל אני לא יכול לבקש. אני מנותק זמנית וזה נמשך ונמשך ולא מראה שום סימן לשיפור. אל תיקחו את זה אישית, נמאס לי לשנוא את עצמי בגללכם. אל תפטרו את מה שאני מרגיש בביטול, אל תמעיטו בערך של הריקנות הזו שכבשה כמעט הכל. אל תתייאשו ממני כל כך מהר. אתם יכולים לעשות משהו, אפילו אם אני לא יודע מה בדיוק זה צריך להיות.
ב. ברור שיש לי סיבות טובות להיות בדיכאון אבל דבר ראשון תאשימו את עצמכם. אתם מכירים אותי? יופי, אתם החשוד העיקרי. עם כל כשלון אחר בחיים אני יכול להתמודד אבל אל הבגידות הקטנות שלכם באמון שלי אין מחילה. גם אם אני לא אגיד כלום זה אתם ואתם ואתם. איך לא ראיתם? מה לכל הרוחות חשבתם לעצמכם? לא יכול לקחת עצמי בידיים ולעשות משהו, לספר הכל, לשחרר, לנסות ולהרגיש פחות.
ג. אני לא שונאים את העולם, אני שונא את עצמי אבל מאשים את הנסיבות. נשארת רק המסכה שמראה שאני עדיין אוכל ומתרחץ ומתלבש יפה רק לא להיות מריר, להמשיך לתת הרגשה שכיף איתי. רק לא להראות שאני בעצם רוצה לעצום את העיניים ולישון.
ד. אל תעיזו להגיד לי שזו תקופה ושזה יעבור. זה לא שלב ולא התבגרות זה אני עכשיו. אם אין לכם רעיון טוב אז אל תנחמו, זה רק משפיל את האגו שלי שאיננו. אני מיואש ומתוסכל ואומלל אבל לא מפגר.
ה. כלום לא טוב לי, מעט מאוד דברים באמת גורמים לי אושר קל, יש המון מה לעשות אבל זה לא שאין לי חשק, פשוט לא יכול. הכי מתחשק לי להישאר בבית כל היום, לנדוד מהמיטה למטבח ולא לא לחזור לחיים לעולם, תמשיכו בלעדי, זה באמת לא משנה לי כבר. ממשיך בשביל לשרוד. אני ממציא לעצמי סיבה לקום; עבודה, משפחה, חברים. למראית העין אני עדיין בסדר. לא אני לא בסדר. אני מבטיח לכם. לגמרי מתחשק לי שיקרה לי משהו נורא ממש שיצדיק את הכל, לא החלטתי איך לגרום לזה לקרות.
ו. אתם יכולים להגיד לי שאתם מבינים ושזה קורה לכולם מתישהו. לא אכפת לי, אתם לא מבינים, אין סיכוי שתקלטו כמה עמוק זה פנימה וכמה רחוק זה לוקח אותי. שאני שם אני לבד וזה לוקח אותי למקומות אחרים לגמרי, למצבי רוח שאני לא מבין. למדתי לא לבטוח במה שאני מרגיש ואם טוב עכשיו זה בטח ישתנה, כבר גלשתי לצד השני ממזמן.
ז. יש אנשים במצב הרבה יותר קשה. נכון. יופי להם. אז מה? הסבל הזה הוא שלי והוא אבל פרטי שלי על החיים שאין לי ועל כל מליון הדברים שהייתי יכול להיות ואלף הדברים שאני יכול לעשות. כלום לא מונע ממני להתחיל את השינוי חוץ ממני. אבל אני מרוח על הרצפה ואני לא יכול לקום. מרגיש דרוס לגמרי, יש כל כך הרבה דברים שצריכים להיות אחרת שאני כבר לא יודע מה לנסות לשנות קודם. אז מה אם אני מכוער? אם מחר אקום רזה בעשר קילו אני אחייך כל היום? אם אתעורר עשיר אני יהיה מאושר?
ח. אין שום חומה אחת שנשארה לי, כלום, הכל חודר. תגידו לי שהחולצה טיפה מקומטת ואני אעצור בעצמי עד לשירותים ושם אבכה לגמרי. אני מגיפה, אני וירוס, ממשיך בשביל להמשיך. חצי גאון וחצי אדיוט. מעולם לא הייתי כל כך בטוח בזה שאני לא מכיר את עצמי בכלל. יודע בעיקר מה אני לא רוצה. לא רוצה שיחשבו שאני נואש וזקוק למישהו שיציל אותי.
ט. מת להיות עצבני, זה תמיד שינוי מבורך, כל כך הרבה יותר טוב מהשיתוק הרגיל. רוב הזמן פשוט לא אכפת לי מכלום. לא מצליח לעשות ספורט, ליצור משהו חדש, לצאת לסרט. לפחות כבר כלום לא מפחיד אותי. אני מיוחד וחד אבחנה ורגיש ומקסים, לא תמצאו עוד מישהו כמוני, אני זן נכחד, הדבר האמיתי, זה שרואה דרך עיניים אחרות את הכל, כל כך הרבה פוטנציאל מבוזבז. אבל היום יום הפשוט ניצח אותי והתמוטטתי וקרסתי לתוך עצמי.
י. בסוף אני אסתדר, או שלא. מה שיישאר זה רק אני. איבדתי כל כך הרבה, כלום ממני כבר כמעט לא נשאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה