עכשיו נגמר האבל, תם הריבאונד, אני קם על שני הרגליים ופותח את התחרות מחדש.
25/08/06 | יום שישי
כשהתלבשת בבוקר כבר שמת לב שהחולצה הצמודה שלך כבר לא כל כך צמודה, חייכת לעצמך במראה ומיששת את הבטן שלך לאט. אח"כ ויתרת שוב על האוכל וירדת, מנסה לשרוק כל הדרך למטה. נסעת באופניים על הכביש המהיר, היה ריח של בוקר והיה לך נעים כל כך שאפילו לא מיהרת, נסעת לאט.
בעבודה אנשים חייכו לך, התחלת להכיר פה אנשים, ישבת ליד אחד בוגר כזה בארוחת הצהרים והוא סיפר לך על החיים שלו והיה לך טוב.
ראית את ההתחלה של השקיעה בקצה של האיקליפטוסים הענקיים מהחלון של המשרד, שמעת את הרחש של הרוח שהזיזה אותם, סגרת את המחשב, סידרת קצת את השולחן ויצאת. הגעת ישר לחדר הכושר והייתה לך שעה מצוינת. הרגשת כאילו המשקלות קלות קצת יותר מהפעם הקודמת, אפילו רצת במכונה וכמעט לא הזעת. בדרך חזרה קנית את הגבינה היקרה שאתה אוהב. בבית התקלחת ואכלת את הסלט הכי טעים שהכנת אי פעם. דיברת עם כמה חברים בטלפון, המזגן דלק על המקסימום, אכלת מול החדשות של ערוץ 10 וכשנגמר הלכת לחדר שלך ובדקת את הדואר מהאוניברסיטה.
אח"כ בדקת את ההודעות שלך באתר ההוא והיו לפחות חמש הודעות ששמרת, פתחת את חלון השיחות והפעלת את רשימת ההשמעה שלך. אחד הציע שתבוא אליו עכשיו. שלושה שירים אח"כ התחיל השיר מאז.
עד הבית השני הצלחת לרשום לפחות שני הודעות ואז הפסקת והסתכלת על ההשתקפות שלך בזכוכית של החלון ממול, השיר המשיך, קמת וסגרת את המזגן, פתחת את שני החלונות שבחדר ולא הייתה רוח, השיר הגיע לשיא ואתה עומד עכשיו ונמתח, מסובב את הראש באיטיות, כשהשיר נגמר מתחיל שיר אחר. אתה סוגר את המחשב ומתיישב על המיטה. שקט כל כך בחדר ואתה לא נרגע. אתה לוקח את הטלפון ומתקשר. צלצול אחד ואני עונה.
אתה שואל אם הכל בסדר ואני שותק כרגיל, אח"כ אתה אומר שאני צריך להפסיק עם זה ושאני צריך לתפוס את עצמי בידיים ולהמשיך, שכולם דואגים לי שככה לא מצליחים להשיג אותי. אני ממשיך לשתוק ואתה יודע שאני בצד השני שומע הכל עכשיו. אתה מוציא אויר וכמעט נאנח בקול כשאתה שואל אם אני רוצה להפגש.
פחות משעה אח"כ אתה אוסף אותי ואנחנו נוסעים בשקט, החלונות פתוחים והרוח עדיין לא מרגיעה אותך. אנחנו יושבים בספסל שלנו מול הים וממשיכים לא לדבר.
אני מוציא עוד סיגריה ואז אתה אומר לי שאתה רוצה לדעת איך זה אצלי, אני מביט בך ואתה מתחיל לגמגם. כלומר, איך זה מרגיש בפנים, מה קורה לי בראש כשאני שותק, למה לך אני לא מספר את זה, למה לך אני לא מספר.
אני מכבה את הסיגריה על הספסל. אתה רוצה שאני אקח אותך לשם? אתה רוצה באמת לדעת? ואתה פתאום מביט בי אחרת כמו ילד שלא יודע ואתה אומר שכן, זהו.
אז אני קם ולוקח את היד שלך ואני מושך אותך איתי, מחזיק לך את היד שתלך צמוד אלי, הצעדים שלי מהירים, ואני מתחיל לדבר.
זה התחיל לפני שהגעת אלי, זה היה כמו הרגשה של לפני שמצוננים, מן משקל מיותר על הכתפיים שרדף אותי בכל מה שעשיתי ולא הבנתי למה, החיים שהמצאתי לי היו חזקים וטובים יותר ממה שאיחלתי לי. עדיין, הכל התחיל לאט לאט להיות אפור, התחלתי לאבד עניין בכל מיני דברים שאהבתי. הפסקתי לצאת לבלות, ישבתי המון בבית, שמעתי מוזיקה כשאני שוכב על המיטה בלי לעשות כלום, לא החזרתי טלפונים, לא הברקתי בעבודה כרגיל.
פתאום אהבתי להיות לבד. לא רציתי כלום. לא לעשות, לא להיות, כלום. אפילו לא רציתי שיקרה משהו שישנה את זה. הייתי צל של עצמי הישן וההסתגרות שמרה עלי. ואז פגשתי אותך.
זה כאילו ידעתי מי אתה, כאילו הכרת אותי ממזמן וזה שטף את שנינו בגלים ענקיים. אני זוכר מה אמרת, אני זוכר את החולצה, הריח, אני זוכר הכל. לרגע לא יכלת בלעדיי בכלל, היינו כמו משהו שאמור היה לקרות ממזמן. פרחנו. הפכנו להיות משהו אחר, כל אחד מאיתנו ושנינו ביחד, שייכים אחד לשני במן משהו תמים מאוד, כולם ראו את זה, כולם רצו להיות ליד הזוהר ששפכנו בלי לשים לב ובכמות מוגזמת לכל כיוון, כל כך נהנינו מזה, כל כך רצינו שידעו כולם, שיראו כמה שזה טוב, כמה שהביחד הזה הוא רק שלנו, משהו שאנחנו שייכים לו והם לא. אחרי חודש זה הרגיש כבר כל כך נכון שנדמה כאילו היינו תמיד ביחד, לא זכרנו איך היה לפני וזה רק הלך והתעצם, העולם היה שלנו לכל מקום שהלכנו אליו, בכל מקום בו היינו ביחד. הרגשה של בית.
שנה אחרי ואתה מתחיל לחזור מאוחר לבית, אומר שהעבודה שוחקת אותך, בהתחלה זה לא מפריע לי אבל פתאום אני שם לב שאנחנו כמעט לא עושים אהבה, רק השבוע אמרת שוב שאתה הרוס והלכת לישון, בסוף שבוע ליטפתי אותך כל אחר הצהריים אחרי שחזרנו מהחוף, הפשטתי אותך והתחלתי לגעת בך כמו שאתה אוהב, היית מאוד מהיר, עשית את זה בכח, בצורה שאתה יודע שאני לא אוהב, ומייד אחרי הלכת להתקלח ויצאת להתעמל, אמרת שאתה לא אוהב את איך שגוף שלך נהיה. מה זאת אומרת נהיה? זה הגוף שלך, זה אותו הגוף שאני מחבק כל לילה, מה השתנה? אבל אתה המשכת, בארוחות עם החברים צחקת פחות, בשבת עם המשפחה אפילו התווכחת עם אבא שלי על משהו אדיוטי שהיה בחדשות.
שבועיים וחצי לפני יום השנה ואני מרגיש כאילו עברנו עשור ביחד שחלף בלי ששמתי לב, כאילו מישהו גנב את הזמן ואני שואל אותך מה אתה רוצה לעשות, זה לא עניין גדול, זה כולה שנה, ואתה מגרד את הראש תוך כדי שאתה אומר את זה כאילו זה מטריד אותך. מטריד אותך שזה כבר שנה או שזה רק שנה אני שואל אבל אתה כבר הלכת למקלחת. מחר בלילה שאני אשאל אם אתה רוצה לדבר על משהו, הזכרתי טיפול בזוגיות, חופשה באילת, אמרתי שאולי הגיע הזמן לדבר על יחסים פתוחים ואתה רק תבטל אותי ותפחיד אותי עוד יותר עם השתיקה שלך. שבוע וחצי לשנה ואני ממש מרגיש את הסערה. המרחק שגודל ביננו מעיר בי משהו ישן שהכרתי שעוצר בי את כל הכעס שאני חש, משהו אפל ושקט, כאילו מישהו אחר לוחש לי בתוך הראש ואני מנסה כל הזמן להלחם בזה, אומר שזה לא משנה באמת, שלא יקרה כלום, שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר גמור.
עכשיו ערב, יומיים לשנה. אמרת שתאחר אז היה לי זמן וויתרתי על ההתעמלות שלי ויצאתי מוקדם מהעבודה, עשיתי קניות בשוק של כל מה שאנחנו אוהבים, בישלתי המון, סידרתי את השולחן הנמוך בסלון עם נרות בכל מקום אפשרי, אפילו הזמנתי כרטיסים להצגה ההיא, לכל מקרה, אולי יתחשק לנו לצאת. התקלחתי ושמתי את החולצה מאז, ההיא בה אתה פגשת אותי. היא עלתה עלי מצוין ושהבטתי על עצמי במראה ראיתי כמה שאני בעצם יפה, הרגשתי שלם ובריא ומלא ביטחון, אפילו ממש צחקתי לעצמי, אני זוכר ששמעתי את הצחוק הזה באוזניים שלי ממש, אומר לעצמי שאיזה אידיוט אני שככה דאגתי, אתה אוהב אותי, אני אוהב אותך ואנחנו מאוהבים בלהיות ביחד.
עברו ארבעים ושבע דקות, אני יודע כי הבטתי בשעון. רוב הנרות כבר כבו, חלק טפטפו שעווה חמה על הארון היקר שבחרנו בסוף שבוע ההוא בצפון, באיזהו שלב קמתי וכיסיתי את האוכל וסגרתי את הדיסק שהתחיל להתנגן כבר בפעם השלישית. הלכתי לחדר שינה להביא את הפלאפון ועוד לפני שהספקתי לחייג, מנסה להרגיע את עצמי, שמעתי את המפתח שלך בדלת.
אתה עומד בפתח הדלת, תיק העבודה הכבד שלך על הכתפיים ואני בפתח החדר שינה, אתה מביט בי ואז מביט על הסלון המוחשך, לאט, עובר על כל הפרטים ואז שוב מביט בי במבט אחר ממה שהכרתי, אני זוכר את המבט הזה, זה המבט שהיה לאמא שלי כשחזרתי מהגן בוכה פעם בגלל איזה ילד שהעליב אותי, זה מבט של רחמים.
ואני מתעשת מהר וניגש ללחוץ על הכפתור של המערכת שיהיה קצת מוזיקה שוב ואתה עוצר אותי בחצי הדרך ומסמן לי עם היד שלא, שיש לך כאב ראש. אתה מתיישב על הספה ובוהה באוכל, בכוסות, ביין. אתה רעב, אני שואל ואתה רק שותק ואומר לי לשבת, אבל לא לידך, אתה לא אומר את זה אבל אתה מצביע על השרפרף ממול. הכל בסדר פאפי? אני מנסה, היה משהו במשרד?
אתה משחרר את העניבה שלך ופותח שלוש כפתורים, מביט אל משהו מעבר לכתף שלי ומתחיל, יורק את המילים כאילו לא יכול להחזיק אותם יותר.
אני הבחור הכי יפה שפגשת בחיים, היחיד שגרם להרגיש לך ככה, אתה אומר לרצפה, רק איתי הצלחת להרגיש טוב עם עצמך, הצלחת להבין כמה שאתה גבר אמיתי, שאתה צריך אותנו. מעולם לא חשת ככה מקודם, אתה אומר בקול שקט ומסביר כאילו הייתי ילד קטן, וזה הבעיה, אהבת אותי יותר מידיי, עד כדי כך שאני היחיד שלא יכלת להתמודד איתו, הדבר היחיד שלא היה בשליטה שלך וזה עצבן אותך, כל כך עצבן אותך עד שבזמן האחרון אתה מוצא את עצמך רוצה להכות אותי, לחבוט בי עד שאתנער מהשטויות שלי, שאתחיל לחיות לבד, להראות שאני שלם לבד, שהבחור שלך עצמאי, שהוא בוחר להיות איתך למרות שהוא לא צריך. אבל זה לא ככה, אתה מבין, אתה שואל אותי וממשיך להביט ברצפה, אני לא מרגיש בנוח לידך. אני מרגיש צריך להסביר, חייב, כאילו אני מוכרח להחזיק את עצמי לידך.
אחרי שאמרת את כל זה אתה אומר גם שיש אחרים. לא הרבה, אבל הם שם. חשבת בהתחלה שזה יעזור לך, שתגרום לעצמך להתגעגע אלי, אבל כשלא הרגשת יותר אשם הבנת שזה נגמר. אתה תסתדר, אתה גבר יפה וחזק ומוצלח, סתם עצרתי אותך, אתה אומר ומביט בי וזהו. עכשיו אני מביט בך כמו בפעם הראשונה ולא יודע כלום. מה זה אומר כל זה, איך יכול להיות שזה באמת קורה?
ואז אתה קם והולך לחדר שינה, אני עוקב אחריך לאט ורואה איך הכתפיים שלך אפילו לא שמוטות כשאתה דוחף לתוך שקית ישנה כמה בגדים, הפנים שלך רגועות ושלוות, אתה מאוד מרוכז, יודע מה באת לעשות פה.
ואתה אתה עומד רגע בדלת, ממלמל משהו על זה שתעבור במשך בסוף השבוע לקחת את השאר, שעדיף לי שאני אלך לשבת להורים, שזה יעשה לי טוב, עוד רגע אחד, אתה נשען על המשקוף ומייד אח"כ אני נשאר באמצע הסלון עם דלת פתוחה ורעש מתרחק של רשרוש שקית.
עד לפה אתה יודע. עד לפה הגעת יחד איתי. אני עוצר ואנחנו עומדים ככה, היד שלך עדיין בתוך היד שלי. הגענו לחוף של יפו כמעט, הפה שלי כמעט יבש. תמשיך, הוא אומר ולוחץ טיפה ביד, אל תפסיק, תמשיך, ואני מלטף לך את העורף כמו שלא עשיתי כבר כמעט שנה ומתחיל מחדש.
המשכתי. לא אכחיש, המשכתי מייד, לא עצרתי לרגע, עבדתי כמו חמוד במשרד, בערב יצאתי לכל המסיבות, הזדיינתי עם כל מה שזז, הרגשתי טוב וחזק וריק לגמרי, כאילו זה לא אני בכלל, כאילו אני באיזה סדרת טלויזיה מפגרת שרק מראה כמה שאפשר להתגבר ומהר. ואז הגעגועים, בלי שום התרעה, חזקים ועצומים, גוש ענק באמצע החזה. כל דבר הזכיר לי אותך, ראיתי אותך בכל מקום, בכל איש שנגעתי בו. פעם אחת פרצתי בבכי באמצע שזיינתי מישהו והוא נבהל, התלבשתי מהר יצאתי משם והרגשתי לגמרי ערום. לא הגעתי ימים שלמים לעבודה, לפעמים אפילו לא התקשרתי להגיד שאני חולה. שתיתי המון. המון סרטים בכבלים, המון אוכל מוזמן מבחוץ, המון לכלוך בבית. אחרי זה כבר הפסיקו להתקשר אלי כולם, רק השאירו הודעות קצרות מידיי פעם, נשמעים נבוכים או נעלבים מזה שאני עצבני. אני עצבני? על מי? איך אני יכול להיות עצבני בכלל, אני כלום, רק הראש שלי שמתפוצץ כל הזמן מרוב רעש לבן כזה, רעש של כלום שלא נותן לי להתרכז. אני מתחיל לעבוד מהבית, עושה רק את מה שצריך באמת ולא סובל דיחוי. אני לא מתקלח, לא שוטף כלים שבועות שלמים. רק הגשם הנורא הזה בחוץ המשיך במן חורף נורא וארוך שלא ידעתי בחיים.
כשהלכתי לרופא בסוף עם הדלקת ריאות הוא הביט בי בשקט, הוא מכיר אותי ממזמן, ונתן לי חוץ מהאנטיביוטיקה משהו אחר. וזה עזר. לקחתי עוד ועוד וכשזה הפסיק לעבוד לקחתי כדורים אחרים, ועישנתי, או כמה שעישנתי, הייתי ער בלילה, ישן ביום, מתקלח רק אחרי ששלשלתי בשירותים, אוחז בבטן מרוב בחילה.
וזה לא נגמר. לא פתחתי את הדלת לאף אחד. גם לאקס שלי, החבר הכי טוב בעולם, הוא דפק פעם על הדלת בעצבים, צעק לי שהוא יודע שאני בפנים, שהוא שמע רעש ושהוא לא מתכוון ללכת. אחרי שעה גם הוא הלך. השליח של הפיצה הכניס איתו את הפתק שהוא השאיר מאחוריו, אומר רק "חבל".
אז היה השקט המדהים הזה בראש, ואז כבר לא היה אכפת לי מכלום, לא אכלתי ימים שלמים, ואז הפסקתי להרגיש כלום, יצאתי לזרוק זבל כי הסריח והשמש סנוורה אותי מאוד ואז הפסקתי להרגיש, הכל, הפסקתי להרגיש את הטעם שבקפה מהמכונה היקרה שלנו, הוא הרגיש כמו מים. הפסקתי להריח את הריח של הגוף שלי, של המאפרות המלאות, הפסקתי להגעל מהנמלים במטבח, לסגור את הטלויזיה מתישהו, להחליף גופיה אחרי שבועיים מלוכלכים, הפסקתי.
היה לילה אחד שעמדתי מול המראה, הבטתי בעצמי ואח"כ בכל מה שמסביב והתחלתי לבכות, ובכיתי ובכיתי, כל הלילה, כשקמתי בבוקר, העיניים שלי היו אדומות ונפוחות, התרחצתי במים קרים, התלבשתי הכי יפה שיכלתי והלכתי לבנק. לקחתי הלוואה גדולה, משם הלכתי למשרד תיווך, שני דירות, ומצאתי את זו שקניתי מייד, מעבר מיידי ציינתי שוב לסוכן, משם הלכתי לספר, ואז ישבתי במסעדה ואכלתי דג מצוין, הלכתי לסופר וקניתי חומרי ניקוי וסבון מים המלח. עוד לפני שחזרתי לבית כבר היתה שם המנקה שהזמנתי, היא שוטפת ואני ממלא שקיות בכל מה שיש לי בבית, ספרים, אלבומי תמונות, דיסקים, בגדים, הכל. הורדנו את הכל למטה ביחד, שמנו ליד הזבל, ונפרדנו בחיוך. הבית היה פתאום אחר, ענק, לא אתגעגע אליו, אני מוחק את כל הזכרונות, לא יהיה לי כואב לרגע.
פחות משבוע ואני בדירה החדשה ויש לי ראיון עבודה במקום נחמד, מיד לאחר שהתקבלתי אני עושה מנוי לחדר כושר במקום חדש, חודש אחרי ואני מקבל רכב מהחברה והוא יפה ונוח, אני נוסע בו הרבה, ביחוד בסופי שבוע, לשום מקום, רק לא להיות במקום אחד, לזוז, להיות עסוק.
מידי פעם אני נתקל באיזה מישהו מפעם, אני ממלמל משהו על זה שהייתי בחו"ל ושעכשיו אני נורא עמוס וכמה שנפלא לראות אותך, ומה איתך, ושמעת ממנו? מה, אתם לא בקשר? ויאללה, להמשיך אל החיים החדשים.
דרך האינטרנט מצאתי מישהו, הוא חושב שאני מרתק, שיש בי משהו מיוחד, זה לא משנה, נעים לי איתו, הוא מרשה לי לשתוק ולהיות קר אליו גם כשאני לא מתכוון, בסוף השבוע שעבר הוא אמר שאני צריך לדבר איתך, לסגור את זה, לשחרר את עצמי ממך. הוא חכם. יונתן קוראים לו, והוא יפה וגברי ומוצלח ועדיין לא מתקרב אליך או למה שחשתי כלפיך.
אז הנה אנחנו פה ובאתי לעשות את מה שאמרו לי. נמאס לי שאתה מרחם עלי, אני לא רוצה להמשיך לשפוט את עצמי ולהרגיש כל כך אשם בכל זה. ואיך שאני גומר את המשפט אני שם בעדינות את היד שלי על החזה שלך, ממתין רגע ואז דוחף אותך חזק לרצפה. אתה נופל עם הגב על החול ומביט בי המום. אני יורד על ארבע ומוריד ממך את החולצה, אתה עדיין לא עושה כלום. אני מקרב את השפתיים שלך לחזה שלך ומריח אותך לאט, את כל הבטן, עולה אל הכתף ואז מתחיל לטעום אותך בעורף, אתה מנסה לרגע להתנגד ואני תופס את שני הידיים שלך ומניח את השפתיים שלי על שלך, לא מנשק אותך עדיין, עכשיו אתה, אתה צריך לעשות את זה. ואתה מנשק אותי, לא חשבתי אחרת, אתה עוצם עיניים ושוקע בי לחלוטין, משתחרר מהאחיזה שלי ומוריד ממני את החולצה, משחרר את האבזם של החגורה שלך, אנחנו מתנגשים זה בזה, מגושם נורא, ואז זה הכל זורם כמו פעם, כאילו נזכרנו, אנחנו עוטפים את השני, לרגע מתחבקים ככה חזק חזק ועוד הפעם, אתה נושך אותי, אני חובט בך על החזה ואנחנו מזדיינים, בלי לחשוב, מזדיינים חזק, לאט, בקצב ששיך רק לנו, המגע הישן, הזיעה שלי שמתערבבת בשלך, ואז עוד, ועוד ועוד, וזה לא נגמר, אנחנו לא רוצים שזה יגמר, חזק ולאט, חזק ולאט עד שבסוף אנחנו קורסים ביחד אחד על השני, מותשים לגמרי, אנחנו נופלים על הגב מתנשפים ואתה סוחב את עצמך ומניח את הראש שלך על החזה שלי, אני שומע את הנשימות שלך ליד האוזן שלי ואני מנשק לך את המצח ורק הגלים עכשיו, רק רעש לבן וטוב, מרגיע, מרגיע מאוד, כמו מוזיקה ששוטפת אותנו.
כמה זמן היינו ככה? כמה זמן עד שהבנו שהקסם שוב נגמר ועכשיו חזרנו שוב להיות שני אנשים על החוף, ואנחנו עומדים בלי לדבר אחד מול השני, מטוס חולף מעלינו, רק העיניים שלך, לטבוע, לטבוע עכשיו. ואנחנו מתחבקים חזק ולא מרפים ולאט אני מרגיש איך אנחנו מתנתקים, מפרידים את האחיזה והנה שנינו הולכים עכשיו לכיוונים שונים בתיאום מושלם, לא מביטים אחורה, אני יכול להשבע שראיתי את החיוך, שלך, גם אני מחייך עכשיו.
לקחתי מונית לבית, התנתקתי במקלחת ונכנסתי למיטה ליד יונתן. הוא כמו ילד כזה, כמו שאתה היית כשפגשתי אותך, הוא לא ידע בחיים, אפילו אם כן לא יגיד, הוא אוהב אותי, אתה מבין, ואני אוהב אותך וככה היה תמיד וזה בסדר. מעכשיו הכל יהיה בסדר גמור.
25/08/06 | יום שישי
כשהתלבשת בבוקר כבר שמת לב שהחולצה הצמודה שלך כבר לא כל כך צמודה, חייכת לעצמך במראה ומיששת את הבטן שלך לאט. אח"כ ויתרת שוב על האוכל וירדת, מנסה לשרוק כל הדרך למטה. נסעת באופניים על הכביש המהיר, היה ריח של בוקר והיה לך נעים כל כך שאפילו לא מיהרת, נסעת לאט.
בעבודה אנשים חייכו לך, התחלת להכיר פה אנשים, ישבת ליד אחד בוגר כזה בארוחת הצהרים והוא סיפר לך על החיים שלו והיה לך טוב.
ראית את ההתחלה של השקיעה בקצה של האיקליפטוסים הענקיים מהחלון של המשרד, שמעת את הרחש של הרוח שהזיזה אותם, סגרת את המחשב, סידרת קצת את השולחן ויצאת. הגעת ישר לחדר הכושר והייתה לך שעה מצוינת. הרגשת כאילו המשקלות קלות קצת יותר מהפעם הקודמת, אפילו רצת במכונה וכמעט לא הזעת. בדרך חזרה קנית את הגבינה היקרה שאתה אוהב. בבית התקלחת ואכלת את הסלט הכי טעים שהכנת אי פעם. דיברת עם כמה חברים בטלפון, המזגן דלק על המקסימום, אכלת מול החדשות של ערוץ 10 וכשנגמר הלכת לחדר שלך ובדקת את הדואר מהאוניברסיטה.
אח"כ בדקת את ההודעות שלך באתר ההוא והיו לפחות חמש הודעות ששמרת, פתחת את חלון השיחות והפעלת את רשימת ההשמעה שלך. אחד הציע שתבוא אליו עכשיו. שלושה שירים אח"כ התחיל השיר מאז.
עד הבית השני הצלחת לרשום לפחות שני הודעות ואז הפסקת והסתכלת על ההשתקפות שלך בזכוכית של החלון ממול, השיר המשיך, קמת וסגרת את המזגן, פתחת את שני החלונות שבחדר ולא הייתה רוח, השיר הגיע לשיא ואתה עומד עכשיו ונמתח, מסובב את הראש באיטיות, כשהשיר נגמר מתחיל שיר אחר. אתה סוגר את המחשב ומתיישב על המיטה. שקט כל כך בחדר ואתה לא נרגע. אתה לוקח את הטלפון ומתקשר. צלצול אחד ואני עונה.
אתה שואל אם הכל בסדר ואני שותק כרגיל, אח"כ אתה אומר שאני צריך להפסיק עם זה ושאני צריך לתפוס את עצמי בידיים ולהמשיך, שכולם דואגים לי שככה לא מצליחים להשיג אותי. אני ממשיך לשתוק ואתה יודע שאני בצד השני שומע הכל עכשיו. אתה מוציא אויר וכמעט נאנח בקול כשאתה שואל אם אני רוצה להפגש.
פחות משעה אח"כ אתה אוסף אותי ואנחנו נוסעים בשקט, החלונות פתוחים והרוח עדיין לא מרגיעה אותך. אנחנו יושבים בספסל שלנו מול הים וממשיכים לא לדבר.
אני מוציא עוד סיגריה ואז אתה אומר לי שאתה רוצה לדעת איך זה אצלי, אני מביט בך ואתה מתחיל לגמגם. כלומר, איך זה מרגיש בפנים, מה קורה לי בראש כשאני שותק, למה לך אני לא מספר את זה, למה לך אני לא מספר.
אני מכבה את הסיגריה על הספסל. אתה רוצה שאני אקח אותך לשם? אתה רוצה באמת לדעת? ואתה פתאום מביט בי אחרת כמו ילד שלא יודע ואתה אומר שכן, זהו.
אז אני קם ולוקח את היד שלך ואני מושך אותך איתי, מחזיק לך את היד שתלך צמוד אלי, הצעדים שלי מהירים, ואני מתחיל לדבר.
זה התחיל לפני שהגעת אלי, זה היה כמו הרגשה של לפני שמצוננים, מן משקל מיותר על הכתפיים שרדף אותי בכל מה שעשיתי ולא הבנתי למה, החיים שהמצאתי לי היו חזקים וטובים יותר ממה שאיחלתי לי. עדיין, הכל התחיל לאט לאט להיות אפור, התחלתי לאבד עניין בכל מיני דברים שאהבתי. הפסקתי לצאת לבלות, ישבתי המון בבית, שמעתי מוזיקה כשאני שוכב על המיטה בלי לעשות כלום, לא החזרתי טלפונים, לא הברקתי בעבודה כרגיל.
פתאום אהבתי להיות לבד. לא רציתי כלום. לא לעשות, לא להיות, כלום. אפילו לא רציתי שיקרה משהו שישנה את זה. הייתי צל של עצמי הישן וההסתגרות שמרה עלי. ואז פגשתי אותך.
זה כאילו ידעתי מי אתה, כאילו הכרת אותי ממזמן וזה שטף את שנינו בגלים ענקיים. אני זוכר מה אמרת, אני זוכר את החולצה, הריח, אני זוכר הכל. לרגע לא יכלת בלעדיי בכלל, היינו כמו משהו שאמור היה לקרות ממזמן. פרחנו. הפכנו להיות משהו אחר, כל אחד מאיתנו ושנינו ביחד, שייכים אחד לשני במן משהו תמים מאוד, כולם ראו את זה, כולם רצו להיות ליד הזוהר ששפכנו בלי לשים לב ובכמות מוגזמת לכל כיוון, כל כך נהנינו מזה, כל כך רצינו שידעו כולם, שיראו כמה שזה טוב, כמה שהביחד הזה הוא רק שלנו, משהו שאנחנו שייכים לו והם לא. אחרי חודש זה הרגיש כבר כל כך נכון שנדמה כאילו היינו תמיד ביחד, לא זכרנו איך היה לפני וזה רק הלך והתעצם, העולם היה שלנו לכל מקום שהלכנו אליו, בכל מקום בו היינו ביחד. הרגשה של בית.
שנה אחרי ואתה מתחיל לחזור מאוחר לבית, אומר שהעבודה שוחקת אותך, בהתחלה זה לא מפריע לי אבל פתאום אני שם לב שאנחנו כמעט לא עושים אהבה, רק השבוע אמרת שוב שאתה הרוס והלכת לישון, בסוף שבוע ליטפתי אותך כל אחר הצהריים אחרי שחזרנו מהחוף, הפשטתי אותך והתחלתי לגעת בך כמו שאתה אוהב, היית מאוד מהיר, עשית את זה בכח, בצורה שאתה יודע שאני לא אוהב, ומייד אחרי הלכת להתקלח ויצאת להתעמל, אמרת שאתה לא אוהב את איך שגוף שלך נהיה. מה זאת אומרת נהיה? זה הגוף שלך, זה אותו הגוף שאני מחבק כל לילה, מה השתנה? אבל אתה המשכת, בארוחות עם החברים צחקת פחות, בשבת עם המשפחה אפילו התווכחת עם אבא שלי על משהו אדיוטי שהיה בחדשות.
שבועיים וחצי לפני יום השנה ואני מרגיש כאילו עברנו עשור ביחד שחלף בלי ששמתי לב, כאילו מישהו גנב את הזמן ואני שואל אותך מה אתה רוצה לעשות, זה לא עניין גדול, זה כולה שנה, ואתה מגרד את הראש תוך כדי שאתה אומר את זה כאילו זה מטריד אותך. מטריד אותך שזה כבר שנה או שזה רק שנה אני שואל אבל אתה כבר הלכת למקלחת. מחר בלילה שאני אשאל אם אתה רוצה לדבר על משהו, הזכרתי טיפול בזוגיות, חופשה באילת, אמרתי שאולי הגיע הזמן לדבר על יחסים פתוחים ואתה רק תבטל אותי ותפחיד אותי עוד יותר עם השתיקה שלך. שבוע וחצי לשנה ואני ממש מרגיש את הסערה. המרחק שגודל ביננו מעיר בי משהו ישן שהכרתי שעוצר בי את כל הכעס שאני חש, משהו אפל ושקט, כאילו מישהו אחר לוחש לי בתוך הראש ואני מנסה כל הזמן להלחם בזה, אומר שזה לא משנה באמת, שלא יקרה כלום, שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר גמור.
עכשיו ערב, יומיים לשנה. אמרת שתאחר אז היה לי זמן וויתרתי על ההתעמלות שלי ויצאתי מוקדם מהעבודה, עשיתי קניות בשוק של כל מה שאנחנו אוהבים, בישלתי המון, סידרתי את השולחן הנמוך בסלון עם נרות בכל מקום אפשרי, אפילו הזמנתי כרטיסים להצגה ההיא, לכל מקרה, אולי יתחשק לנו לצאת. התקלחתי ושמתי את החולצה מאז, ההיא בה אתה פגשת אותי. היא עלתה עלי מצוין ושהבטתי על עצמי במראה ראיתי כמה שאני בעצם יפה, הרגשתי שלם ובריא ומלא ביטחון, אפילו ממש צחקתי לעצמי, אני זוכר ששמעתי את הצחוק הזה באוזניים שלי ממש, אומר לעצמי שאיזה אידיוט אני שככה דאגתי, אתה אוהב אותי, אני אוהב אותך ואנחנו מאוהבים בלהיות ביחד.
עברו ארבעים ושבע דקות, אני יודע כי הבטתי בשעון. רוב הנרות כבר כבו, חלק טפטפו שעווה חמה על הארון היקר שבחרנו בסוף שבוע ההוא בצפון, באיזהו שלב קמתי וכיסיתי את האוכל וסגרתי את הדיסק שהתחיל להתנגן כבר בפעם השלישית. הלכתי לחדר שינה להביא את הפלאפון ועוד לפני שהספקתי לחייג, מנסה להרגיע את עצמי, שמעתי את המפתח שלך בדלת.
אתה עומד בפתח הדלת, תיק העבודה הכבד שלך על הכתפיים ואני בפתח החדר שינה, אתה מביט בי ואז מביט על הסלון המוחשך, לאט, עובר על כל הפרטים ואז שוב מביט בי במבט אחר ממה שהכרתי, אני זוכר את המבט הזה, זה המבט שהיה לאמא שלי כשחזרתי מהגן בוכה פעם בגלל איזה ילד שהעליב אותי, זה מבט של רחמים.
ואני מתעשת מהר וניגש ללחוץ על הכפתור של המערכת שיהיה קצת מוזיקה שוב ואתה עוצר אותי בחצי הדרך ומסמן לי עם היד שלא, שיש לך כאב ראש. אתה מתיישב על הספה ובוהה באוכל, בכוסות, ביין. אתה רעב, אני שואל ואתה רק שותק ואומר לי לשבת, אבל לא לידך, אתה לא אומר את זה אבל אתה מצביע על השרפרף ממול. הכל בסדר פאפי? אני מנסה, היה משהו במשרד?
אתה משחרר את העניבה שלך ופותח שלוש כפתורים, מביט אל משהו מעבר לכתף שלי ומתחיל, יורק את המילים כאילו לא יכול להחזיק אותם יותר.
אני הבחור הכי יפה שפגשת בחיים, היחיד שגרם להרגיש לך ככה, אתה אומר לרצפה, רק איתי הצלחת להרגיש טוב עם עצמך, הצלחת להבין כמה שאתה גבר אמיתי, שאתה צריך אותנו. מעולם לא חשת ככה מקודם, אתה אומר בקול שקט ומסביר כאילו הייתי ילד קטן, וזה הבעיה, אהבת אותי יותר מידיי, עד כדי כך שאני היחיד שלא יכלת להתמודד איתו, הדבר היחיד שלא היה בשליטה שלך וזה עצבן אותך, כל כך עצבן אותך עד שבזמן האחרון אתה מוצא את עצמך רוצה להכות אותי, לחבוט בי עד שאתנער מהשטויות שלי, שאתחיל לחיות לבד, להראות שאני שלם לבד, שהבחור שלך עצמאי, שהוא בוחר להיות איתך למרות שהוא לא צריך. אבל זה לא ככה, אתה מבין, אתה שואל אותי וממשיך להביט ברצפה, אני לא מרגיש בנוח לידך. אני מרגיש צריך להסביר, חייב, כאילו אני מוכרח להחזיק את עצמי לידך.
אחרי שאמרת את כל זה אתה אומר גם שיש אחרים. לא הרבה, אבל הם שם. חשבת בהתחלה שזה יעזור לך, שתגרום לעצמך להתגעגע אלי, אבל כשלא הרגשת יותר אשם הבנת שזה נגמר. אתה תסתדר, אתה גבר יפה וחזק ומוצלח, סתם עצרתי אותך, אתה אומר ומביט בי וזהו. עכשיו אני מביט בך כמו בפעם הראשונה ולא יודע כלום. מה זה אומר כל זה, איך יכול להיות שזה באמת קורה?
ואז אתה קם והולך לחדר שינה, אני עוקב אחריך לאט ורואה איך הכתפיים שלך אפילו לא שמוטות כשאתה דוחף לתוך שקית ישנה כמה בגדים, הפנים שלך רגועות ושלוות, אתה מאוד מרוכז, יודע מה באת לעשות פה.
ואתה אתה עומד רגע בדלת, ממלמל משהו על זה שתעבור במשך בסוף השבוע לקחת את השאר, שעדיף לי שאני אלך לשבת להורים, שזה יעשה לי טוב, עוד רגע אחד, אתה נשען על המשקוף ומייד אח"כ אני נשאר באמצע הסלון עם דלת פתוחה ורעש מתרחק של רשרוש שקית.
עד לפה אתה יודע. עד לפה הגעת יחד איתי. אני עוצר ואנחנו עומדים ככה, היד שלך עדיין בתוך היד שלי. הגענו לחוף של יפו כמעט, הפה שלי כמעט יבש. תמשיך, הוא אומר ולוחץ טיפה ביד, אל תפסיק, תמשיך, ואני מלטף לך את העורף כמו שלא עשיתי כבר כמעט שנה ומתחיל מחדש.
המשכתי. לא אכחיש, המשכתי מייד, לא עצרתי לרגע, עבדתי כמו חמוד במשרד, בערב יצאתי לכל המסיבות, הזדיינתי עם כל מה שזז, הרגשתי טוב וחזק וריק לגמרי, כאילו זה לא אני בכלל, כאילו אני באיזה סדרת טלויזיה מפגרת שרק מראה כמה שאפשר להתגבר ומהר. ואז הגעגועים, בלי שום התרעה, חזקים ועצומים, גוש ענק באמצע החזה. כל דבר הזכיר לי אותך, ראיתי אותך בכל מקום, בכל איש שנגעתי בו. פעם אחת פרצתי בבכי באמצע שזיינתי מישהו והוא נבהל, התלבשתי מהר יצאתי משם והרגשתי לגמרי ערום. לא הגעתי ימים שלמים לעבודה, לפעמים אפילו לא התקשרתי להגיד שאני חולה. שתיתי המון. המון סרטים בכבלים, המון אוכל מוזמן מבחוץ, המון לכלוך בבית. אחרי זה כבר הפסיקו להתקשר אלי כולם, רק השאירו הודעות קצרות מידיי פעם, נשמעים נבוכים או נעלבים מזה שאני עצבני. אני עצבני? על מי? איך אני יכול להיות עצבני בכלל, אני כלום, רק הראש שלי שמתפוצץ כל הזמן מרוב רעש לבן כזה, רעש של כלום שלא נותן לי להתרכז. אני מתחיל לעבוד מהבית, עושה רק את מה שצריך באמת ולא סובל דיחוי. אני לא מתקלח, לא שוטף כלים שבועות שלמים. רק הגשם הנורא הזה בחוץ המשיך במן חורף נורא וארוך שלא ידעתי בחיים.
כשהלכתי לרופא בסוף עם הדלקת ריאות הוא הביט בי בשקט, הוא מכיר אותי ממזמן, ונתן לי חוץ מהאנטיביוטיקה משהו אחר. וזה עזר. לקחתי עוד ועוד וכשזה הפסיק לעבוד לקחתי כדורים אחרים, ועישנתי, או כמה שעישנתי, הייתי ער בלילה, ישן ביום, מתקלח רק אחרי ששלשלתי בשירותים, אוחז בבטן מרוב בחילה.
וזה לא נגמר. לא פתחתי את הדלת לאף אחד. גם לאקס שלי, החבר הכי טוב בעולם, הוא דפק פעם על הדלת בעצבים, צעק לי שהוא יודע שאני בפנים, שהוא שמע רעש ושהוא לא מתכוון ללכת. אחרי שעה גם הוא הלך. השליח של הפיצה הכניס איתו את הפתק שהוא השאיר מאחוריו, אומר רק "חבל".
אז היה השקט המדהים הזה בראש, ואז כבר לא היה אכפת לי מכלום, לא אכלתי ימים שלמים, ואז הפסקתי להרגיש כלום, יצאתי לזרוק זבל כי הסריח והשמש סנוורה אותי מאוד ואז הפסקתי להרגיש, הכל, הפסקתי להרגיש את הטעם שבקפה מהמכונה היקרה שלנו, הוא הרגיש כמו מים. הפסקתי להריח את הריח של הגוף שלי, של המאפרות המלאות, הפסקתי להגעל מהנמלים במטבח, לסגור את הטלויזיה מתישהו, להחליף גופיה אחרי שבועיים מלוכלכים, הפסקתי.
היה לילה אחד שעמדתי מול המראה, הבטתי בעצמי ואח"כ בכל מה שמסביב והתחלתי לבכות, ובכיתי ובכיתי, כל הלילה, כשקמתי בבוקר, העיניים שלי היו אדומות ונפוחות, התרחצתי במים קרים, התלבשתי הכי יפה שיכלתי והלכתי לבנק. לקחתי הלוואה גדולה, משם הלכתי למשרד תיווך, שני דירות, ומצאתי את זו שקניתי מייד, מעבר מיידי ציינתי שוב לסוכן, משם הלכתי לספר, ואז ישבתי במסעדה ואכלתי דג מצוין, הלכתי לסופר וקניתי חומרי ניקוי וסבון מים המלח. עוד לפני שחזרתי לבית כבר היתה שם המנקה שהזמנתי, היא שוטפת ואני ממלא שקיות בכל מה שיש לי בבית, ספרים, אלבומי תמונות, דיסקים, בגדים, הכל. הורדנו את הכל למטה ביחד, שמנו ליד הזבל, ונפרדנו בחיוך. הבית היה פתאום אחר, ענק, לא אתגעגע אליו, אני מוחק את כל הזכרונות, לא יהיה לי כואב לרגע.
פחות משבוע ואני בדירה החדשה ויש לי ראיון עבודה במקום נחמד, מיד לאחר שהתקבלתי אני עושה מנוי לחדר כושר במקום חדש, חודש אחרי ואני מקבל רכב מהחברה והוא יפה ונוח, אני נוסע בו הרבה, ביחוד בסופי שבוע, לשום מקום, רק לא להיות במקום אחד, לזוז, להיות עסוק.
מידי פעם אני נתקל באיזה מישהו מפעם, אני ממלמל משהו על זה שהייתי בחו"ל ושעכשיו אני נורא עמוס וכמה שנפלא לראות אותך, ומה איתך, ושמעת ממנו? מה, אתם לא בקשר? ויאללה, להמשיך אל החיים החדשים.
דרך האינטרנט מצאתי מישהו, הוא חושב שאני מרתק, שיש בי משהו מיוחד, זה לא משנה, נעים לי איתו, הוא מרשה לי לשתוק ולהיות קר אליו גם כשאני לא מתכוון, בסוף השבוע שעבר הוא אמר שאני צריך לדבר איתך, לסגור את זה, לשחרר את עצמי ממך. הוא חכם. יונתן קוראים לו, והוא יפה וגברי ומוצלח ועדיין לא מתקרב אליך או למה שחשתי כלפיך.
אז הנה אנחנו פה ובאתי לעשות את מה שאמרו לי. נמאס לי שאתה מרחם עלי, אני לא רוצה להמשיך לשפוט את עצמי ולהרגיש כל כך אשם בכל זה. ואיך שאני גומר את המשפט אני שם בעדינות את היד שלי על החזה שלך, ממתין רגע ואז דוחף אותך חזק לרצפה. אתה נופל עם הגב על החול ומביט בי המום. אני יורד על ארבע ומוריד ממך את החולצה, אתה עדיין לא עושה כלום. אני מקרב את השפתיים שלך לחזה שלך ומריח אותך לאט, את כל הבטן, עולה אל הכתף ואז מתחיל לטעום אותך בעורף, אתה מנסה לרגע להתנגד ואני תופס את שני הידיים שלך ומניח את השפתיים שלי על שלך, לא מנשק אותך עדיין, עכשיו אתה, אתה צריך לעשות את זה. ואתה מנשק אותי, לא חשבתי אחרת, אתה עוצם עיניים ושוקע בי לחלוטין, משתחרר מהאחיזה שלי ומוריד ממני את החולצה, משחרר את האבזם של החגורה שלך, אנחנו מתנגשים זה בזה, מגושם נורא, ואז זה הכל זורם כמו פעם, כאילו נזכרנו, אנחנו עוטפים את השני, לרגע מתחבקים ככה חזק חזק ועוד הפעם, אתה נושך אותי, אני חובט בך על החזה ואנחנו מזדיינים, בלי לחשוב, מזדיינים חזק, לאט, בקצב ששיך רק לנו, המגע הישן, הזיעה שלי שמתערבבת בשלך, ואז עוד, ועוד ועוד, וזה לא נגמר, אנחנו לא רוצים שזה יגמר, חזק ולאט, חזק ולאט עד שבסוף אנחנו קורסים ביחד אחד על השני, מותשים לגמרי, אנחנו נופלים על הגב מתנשפים ואתה סוחב את עצמך ומניח את הראש שלך על החזה שלי, אני שומע את הנשימות שלך ליד האוזן שלי ואני מנשק לך את המצח ורק הגלים עכשיו, רק רעש לבן וטוב, מרגיע, מרגיע מאוד, כמו מוזיקה ששוטפת אותנו.
כמה זמן היינו ככה? כמה זמן עד שהבנו שהקסם שוב נגמר ועכשיו חזרנו שוב להיות שני אנשים על החוף, ואנחנו עומדים בלי לדבר אחד מול השני, מטוס חולף מעלינו, רק העיניים שלך, לטבוע, לטבוע עכשיו. ואנחנו מתחבקים חזק ולא מרפים ולאט אני מרגיש איך אנחנו מתנתקים, מפרידים את האחיזה והנה שנינו הולכים עכשיו לכיוונים שונים בתיאום מושלם, לא מביטים אחורה, אני יכול להשבע שראיתי את החיוך, שלך, גם אני מחייך עכשיו.
לקחתי מונית לבית, התנתקתי במקלחת ונכנסתי למיטה ליד יונתן. הוא כמו ילד כזה, כמו שאתה היית כשפגשתי אותך, הוא לא ידע בחיים, אפילו אם כן לא יגיד, הוא אוהב אותי, אתה מבין, ואני אוהב אותך וככה היה תמיד וזה בסדר. מעכשיו הכל יהיה בסדר גמור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה