פוסט פרידה מהפאג והיכרות עם הטוויסטד
[וגם: כמה סוגרים אפשר לדחוף בפסקה אחת לפני שימאס לכם???]
02/05/07 | יום רביעי
4 (וחצי) לפנות בוקר, לא נרדמת. אבל לא לדאוג, כבר לקחתי כדור.
אמש איפשהו לקראת אמצע היום אני מוצא את עצמי מביט בהשתוממות בבוסית שלי, חודש שמיני לא כולל הקאות, צובעת במרץ את כל הקיר של החנות אחרי הקופה, עושה חשבון למישהו וצועקת עלי לרוץ לגנוב עוד מגבונים מהקפה ממול למה מטפטף על הפאנלים, כל זה במכה אחת ובלי שהפוני החדש וה(מאמם) שלה יזוז אפילו.
אני מחליט לדחות לאלתר כל תכנון לדבר על העלאה במשכורת ובמקום זה מתרכז בלמצוא ת'שיר "זה לא שאני אור" של אריק ברמן באם פי שלוש שלי. חצי שעה אחר כך הבוסית כבר סינג'רה מישהו שיקפיץ אותה חזרה לבית ואני מוצא את עצמי ממשיך לשנות את החנות, מזיז שולחן ששוקל טונה ותולה מדפים באויר. אחר כך יבואו, דיי ברצף: דויד מביפר, דייב מלונדון, אלעד פרוזן, אפי ישיבה, דויד קעקועים, מודי מחשבים, קיריל תספורת, דיאנה סופר, אביבית תכשיטים, שטמלר תיקים, נועם ספרים, נדב חיפה, עדי סלקום, עופר זיפים, שרונה הרבנית ולסיום איציק כובע וארול ראי.
עובר לו חצי יום בקלילות עם הרבה קליפים של מיוז ביו טיוב, קפה מהפרקולטור, סיגריות על המדרגות והמון המון חוטיני סמבה (עם פוש אפ!) ויאללה, אני סוגר.
אני, דויד, איציק וארול מחליטים לאכול בחומוס אבו דאבי, מן ארוחת פרה מומולדת לדייב. המלצריתה מזהה אותי בתור הפסיכי שהזמין את המח'לוטה שלו עם 4 ביצים וכבר שואלת אם גם הפעם. אני לא מאכזב אותה ואנו סרים לדבר על עתידינו כבלוגרי העתיד, מגדירי הדור והמלכים הבאים של תל אביב. למרות שניסיתי אני לא מצליח לשכנע אף אחד לשתף איתי פעולה בכתיבה של משהו והדיון, כרגיל, נמשך לכיוון הטבלא המפורסמת (ימ"ש) שלי.
הולכים סוף סוף לבית. דויד מנמנם, אני קורא טור נהדר של אמיר דובינסקי אחד (אם אתה קורא את זה: תעשה לי ילד!) וערן מגיע. מתדלקים חופשי על ויסקי ורד בולים (אני על דיאט אשכוליות, שונא ת'דיאטה שלי!) ושומעים פוליקר (וואט דה פאק? גם ככה אני עוד שניה חונק את עצמי על איך שאני נראה במראה עם הגופיה המפגרת הזו של טו אקזיסט. עאלק 18 יורו ונראית עלי כמו סינר), אני מעמיד את המוהוק יפה יפה עם הג'ל חלב החדש ועולים על מונית. וואלה יופי הוא רוצה 35 שקל, מה קרה, אלא הספקתי להגיד פאטוץ' וכבר אני מזהה את יוסי ג'והנסון בצומת, "תעקוב אחורי זה ותפעיל מונה" אני אומר בקול הכי אקטיבי שלי (ואני נשמע בערך כמו טיפטיפון) ובום, 23 שקל (מה תוספת יום שישי מה?! לפני רגע היה חמישי) ואנחנו עומדים בתור. אוחובסקי מחייך לקהל כמו מקסימום היה פריס הילטון והחבר החדש של עיברי נראה בערך כמו הנגטיב הדהוי של ויצמן.
"כמה אתם?" יונתן שואל ועוד לפני שאני עונה הוא גם מוסיף "נהנית בקומפורט, אה? קראתי את הבלוג שלך" ואני מאותו הרגע בעננים! יוהוו! אני מ פ ו ר ס מ ת !!!, אני מרים את יד ימין שלי עם הקעקוע של השם שלי, המתוקים על הרשימות מחייכים לעצמם ושולפים ת'הנחות ו 40 שקל אחר כך ואנחנו שוב בפאג. (עם מי אני צריך לשכב בשביל לקבל את הכרטיס הצהוב "תכניסו אותי"? מת למסגר אחד מעל המיטה שלי).
אוי אוי הפאג, איזה נורא זה לחלוק לך כבוד אחרון ככה. מה לא עברתי פה, הכל קרה פה. פה ראיתי לראשונה את האקסים שלי מתנשקים עם אחרים והבנתי שכמה בירה שלא תזרום לי בדם (על מי אני עובד?! וודקה אוכמניות. וקרח, הרבה קרח, בקרח אין קלוריות) ולא משנה כמה המוזיקה טובה, האנשים מסביב יפים והטורסו שלי יהיה נפוח - תמיד זה כואב.
פה הכרתי (במציאות) את אסף המהמת, את צביקה (סורי, תומס. נא לא להרביץ לי) ובחל"ו ארז (בהצלחה בברלין), את עדיקה, ארז טיגר, כפירי שיער, רוני רופא, דרור, רוסו, דוידי, צור ועוד כל כך הרבה אנשים שגרמו לי להבין שמסיבה דבר ראשון קמה ונופלת על סוג האנשים שבה ואיזה כיף לרקוד עם מלא גברים שנמצאים איתך באותו ראש, פחות או יותר.
מקבלים חולצת פאג מתנה בכניסה (מה זאת אומרת אין בסמול? בחרתי צהוב!) אני חוצה את ים האנשים ברחבה, מחביא את החולצות של החברי'ה מאחורי הרמקול ועולה לבמה הריקה, נעמד בדיוק באמצע ומביט בהם, בכל מי שרוקד פה מולי עכשיו. הדיג'י מולי נותן בראש בסט פסיכודלי משהו, אני מתנועע בקלילות, שומר לעצמי אנרגיות ללאחר כך ובאמצע כל העולם. אני מביט בהם, מזהה המון פנים. כשאני פה למעלה הם כולם שלי, ככה זה מרגיש, כל מי ששם למטה שייך לי, אני רק צריך לבחור. ואני מתאים את התנועות שלי לקצב ואני קופץ ואני משתגע ומתחרמן על ערן ומנשק את דויד וכיף לי וסבבה לי לפנים.
ואז "ערב טוב פאאאאאג!" ואביחי פרטוק עולה ושיעזור לי אלוהים, הוא שם איזה שיר של מדונה מתקופת הינקות שלי שממשיך באיזה משהו של הפט שופ מאותו תקופה ואני מבין שזה בדיוק הזמן לברוח החוצה ולקלל את אלוהים על עשור שלם של מוזיקה מחורבנת וכמה טוב שאני נולדתי באיחור.
מעשנים על המדרגות מול הפיצוציה, ערן לא רואה בעיניים ודוד מסטול טילים ורק אני משגע את עצמי למצוא מילה משלי במקום "מעלפת" של אלעד.
"בואינה, מאמי, אני מגשדרת" נפסל, ככה גם: מתרחבת, מתחלחלת, מתנקנקת, מתמתנת, מתפעלת, מתגרדבת ופתאום, תוך כדי שאני מחקה את "לא בת 16" של ריטה, כולל ההמרחות על הרצפה אז דוד הוגה את "מתפוגגת" ואנחנו מבינים שפה זה נגמר, אנחנו גמורות לגמרי.
דוד עושה את "עוף גוזל" בגרסת העארס, אני מקליט בפלאפון, למחרת כבר נתפרק מצחוק כשנישמע את זה. אני מפחיד כמה סטרייטים מסביב כשאני מתעקש לשיר את "קליפה" של איה כורם ואאוט אוף דה בלו דויד אומר שהוא שומע מכיוון הפאג, מהקצה השני של הרחוב בכלל, את הפרודג'י. וואלה, זזים ולא הספקתי להגיד סמאק מיי ביטץ' אפ וכבר אני על הבמה באמוק של ריקוד פסיכוטי, אני בועט באויר, מאגרף ידיים למעלה, קופץ בול בקליימקס וכבר מתחיל להזיע למוות כשפרטוק שם את "יו גונה וונט מי" של טיגה ואיך שאני קולט את המקצב [כל 3 מחיאות כפיים - הרביעית כפולה] ואני משתלט לי על חלקי בבמה, נתלה על המעקה, עוצם עיניים ועף עם הידיים, עף למעלה מעל כולם, ואני נסחף וצורח "באט וון יו וונט מי, איט מייט בי א דיפרנט סטורי" וכמעט הורג בטעות את ג'ורג' קעקוע המסטול באיזה הנפה חסרת רסן.
רבע לארבע בול ודוד מתנשק עם מישהו הורס לחלוטין, נשיקה ארוכה ארוכה ואיטית, כאילו הם פה לבד, אני כל כך מקנא ואני אפילו לא בטוח במה. ערב אחרי דוד יספר לי איך הם הזדיינו בשירותים כי הבחור לא יכל לקחת אותו לבית שלו, פשוט הבן זוג שלו יושן שם כרגע. פשוט רע, כל כך רע כשאני שומע את זה, אפילו טלפון הם לא החליפו, "למה? כבר הזדיינו, היה סבבה" דוד אומר לי ואני מרגיש ריק, כמעט אדיש אבל רק כמעט. הלוואי והייתי יכול גם לקבל את זה כמובן מאליו.
ערן נעלם, המוזיקה סתם באה לי לא טוב ודוד יושב בחוץ עם ההוא ומעשן. אני אוסף את החולצה הצהובה שלי ונפרד יפה מכולם.
במונית הנהג אומר לי "תשמע, תשמע איך קובי פרץ בוכה, שברה לו את הלב המלאונה, ככה הם, תאמין לי, לא שווה את כל האבוג'ה ראס" ואני רק מהנהן כשהוא מוסיף: "לא עזר כנגדו ברא אותן אלו, רק כנגדו. וואלה הלוואי והייתי יכול להיות כמוכם שאוכלים בתחת, באים בום טארח וזהו, אה מה, יודע הבן אדם מה הוא אוהב ואני מה לעשות אוהב כוס, כמו שאתה יודע שאתה לא נמשך לעזים ככה אני עם טיטות גדולות שרוקדות לי מול העיניים, לא ככה?" ואני משלם ויורד ונכנס לבית, לוקח את הכדורים שלי כמו ילד טוב, מעביר את הזמן בינתיים בלהוריד למקלדת את מה אני חושב שאני מרגיש וזה לא הרבה, לא מספיק.
יום שישי קצר, אני עובד לבד וטוב לי. אני לא מספיק לשתות שני קפה ונכנס לחנות מישהו חמוד ואני כמה שאני מתחיל בביטחון מלא עם כולם לא מצליח אפילו לרמוז לו כמה שהוא מתוק בעיני. חנן כזה, עם משקפיים וכלבה חמודה: "אני צריך גופיה לאימונים" הוא אומר ואני נותן לו כמה שימדוד, פאק יש לו נמשים! כבר אני רואה מטושטש ומתחילים אצלי בגוף כל מיני ריאקציות שאני לא מוכן להם בשעה הזו ובטח לא בעבודה. לא מוצא חן בעיניו הירוק והשחור והוא מתנצל, אני אומר לו שזה בסדר לגמרי ושילך לדלתא (אני מפנה לקוחות אל האויב?) ואם שאם הוא מוצא שם משהו שיבוא להראות לי, הוא מחייך יפה ולוחץ לי את היד. "ירון" הו אומר ואני מביט בו כשהוא הולך ומקלל את עצמי על הפחדנות שלי, עד שפעם במיליון שנה מישהו ממש מוצא חן בעיני... בטוח שאם הייתי שואל הוא בכלל היה נשוי עם ילדה.
לקוחות, בלאגן ובסוף אני בולס איזה מוסאקה מהטריפוליטאית בשוק האוכל יחד עם מודי אבל ירון הזה לא יוצא לי מהראש (שוב ירון, מה קורה?). עופר מגיע ואני אומר לו שהחנות שלו ואני טס לצד השני של הסנטר ונכנס לדלתא. הם לא ראו מהבוקר שום גבר עם כלב בכלל ואני חוזר מיואש לחנות ומתחיל לארגן עניינים, סוגר מוקדם, צריך להשלים שנות שינה.
בבית חצי שעה אחרי הזודורם ואין רמז לעייפות בגוף שלי. אני קורא את "המדונה של הפרחים", שוטף כלים וצופה בשני פרקים של הירוס בסטרים של טי וי לינקס ודוד מתקשר.
חושבים לאן לצאת, אלעד מאוד רוצה לרוקו ודווקא יש לי חינם אחד אבל זה בקצה השני של העיר ולדוד בא דווקא לממן לי את היציאה לטוויסטד. מתקשרים לפליקס אבל הוא בדיוק מכין ארוחת ערב רומנטית ככה שאני ודייב הולכים סתם לאויטה ויושבים עם מארון שמכיר לנו את פרי החמוד. אחרי דין ודברים הוחלט: הולכים למימד החמישי.
טסים לנמל, עומדים איזה חצי שעה בתור ורואים איך כל מי שהגיע אחרינו נכנס הרבה לפנינו למרות שאנחנו ברשימה של החינמים, אני מנסה להרגיע את דוד למה מה שרק חסר עכשיו זה שמישהו יגיד לו משהו לא במקום והוא כבר יוציא עליו את כל האגרסיות של ההמתנה המביכה הזו.
המקום סבבה, מן האנגר חמוד, אח קטן של הפאג, תאורה חזקה לפרקים ואלקטרו חזק לאוזניים. דוד מתדלק חופשי בירות אחת אחרי השניה ואני עושה ספירת מלאי. נוכחים: תומס, ארז, יוסי, יאיר וכל שבאב אל ח'יר, המקום כמעט מלא אבל לא מפוצץ ואני דוד זזים לרחבה להתפרק קצת.
אני מענטז עם אלי, איש התחתונים שלי, מלטף את יוני, מוריד מדוד את החולצה, מכיר את רועי המזופם וטוב לי ונחמד לי ואני לאט לאט (החיים ללא אלכוהול) נכנס לזה והריח של הזיעה, האורות שמהבהבים והעוצמה של הווייבים באויר סוחפים אותי ואני משתחרר ורוקע ברגליים, קופץ ומניף את האגרוף שלי קדימה ואחורה, קדימה ואחורה עד שכבר כואב לי העורף מרוב מתיחות ואני מתיישב בצד לצפות בכולם, להקליט בראש את כל הפנים שמסתובבים שם, כל תנועה, כל מחווה שמישהו עושה לעומתי, אחר כך יהיה לי מה לנתח בלילה לפני שהשינה תבוא. מטורף, אני יודע, פעם נלחמתי בדחף הזה לדעת הכל, לטחון כל דבר אבל היום יאללה, אני זורם עם זה, הוכח לי כיעיל זיכרון הפיל שלי לא פעם, רוב האנשים שוכחים אפילו מה הם עושים במסיבות, בייחוד מה הם עשו. אני פה בשביל לזכור הכל.
לא הספקתי להגיד דמבו ואני תופס שאני לא יכול להוריד את העיניים שלי מאיזה אחד שנותן בחפירות, מתנועע עם כל כך הרבה חן, עוצם עיניים ומאושר כל כך עד שאני מבין שהוא האיש שרוקד הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
אני מצטרף ומנסה לזרוק לו "מה אתה לקחת?" כי כאלה אנרגיות אין לאף אחד שאני מכיר אבל הוא מניע בראש לשלילה ומנשק אותי על הלחי ופתאום בום, זה תפס אותי, שיט איזה הדחקה, זה תום, הבן זוג של תומס מהטיול לרמות מנשה, איך לא זיהיתי אותו עד עכשיו?! אני לוקח רוורס ונותן לזיכרון להציף אותי: היינו באותה שבת עם רע, מה שכבר מסביר את הבלוקינג בראש שלי, טיילנו במוחרקה, היה ממש ממש כיף, תום ותומס היו הזוג הכי יפה שראיתי כבר שנים, בזבזתי את כל כרטיס הזיכרון שלי בלצלם אותם עוד ועוד, אוחזים ידיים ומשתרכים אחרינו, כל כך אהבתי לראות אותם, זה עשה לי כל כך נעים להביט עליהם מהצד.
תום בא ומתיישב לידי, הוא אומר שתומס בגרמניה, עוד חודש חוזר. בדיוק הוא ביקר אותו שם ויש להם קצת בעיות. שיט, לא, אסור לי, ואני מנסה איכשהו לצחוק איתו ולהגיד לו שחסר לו אם הוא לא שומר על הזוגיות שלו ושהם מקסימים ביחד אבל זה רק נראה יותר ויותר כמו פלרטוט מצידי ואני מבין כמה מגוחך אני נראה אז אני רק מחבק אותו ונותן לו נשיקה. תום מנשק אותי חזרה. מביטים אחד על השני מבלי להרוס את זה עם מילים וחוזרים לרחבה.
הדי ג'י התחלף והנוכחי מביא אותה בפטישים לראש, אלקטרו עצבני עם נגיעות פסיכודלי, חלק מהאנשים כבר התעייפו ואני ודויד פורשים החוצה לקנות לי קפה ולו בירה. שיוו אני כל כך עייף, בא לי להזריק לעצמי קפאין ישר לוריד. המוכרת בפיצוציה לגמרי משתגעת מהקעקועים שלי ושל דויד והוא אומר לה, שעכשיו, כשהיא יודעת שאנחנו נשנשים (אני מכחיש בתוקף וטוען לסטרייטיות, מה שמביא מבול תגובות של "נשית נשית נשית" והתפשרות על "אתה מקסימום גברית") אז הוא יכול להגיד לה מכל הלב שהיא מדהימה ויפיפייה אמיתית. היא, כולל הבלונד והכחול בעיניים, צוחקת אלינו ואני זורק לה "וואלה, בא לך שאני אפנק אותך באיזה שוקולד? באשכרה, מה שבא לך מאמי" והיא מודה לי ומסרבת ואני מדדה לי עם כוס לאטה ביד אחת ועם דיאט קולה לימון בשניה לצומת, צווח "אוחתי, מה איתך?!" לחבורה של עארסים שחולפת לידנו ודוד מציל את המצב עם יריקת מוחטה ענקית ש"מאשרת" להם לא להתעסק איתנו.
עכשיו יושבים על הרצפה מול המועדון ועושים תחרות גרפסים ורואים את כל הטיפוסים שיוצאים מהמועדון, כולם יצירים כאלה ואחרים של חד"כים למיניהם. כמה שכולם יפים וחלקים ואיך שהגופיה יושבת עליהם פגז וכמה שזה דוחה.
חוזרים פנימה ובדיוק רועי עולה. כפארה עליו, רוסו היה דיג'י נערץ עלי הרבה לפני שנהיה מכר ככה שאני משוחד לגמרי אבל פאק כמה היה שווה לחכות לסט שהוא דפק שם; אלקטרו נקי וטוב, מינימלי אבל עדיין ישר לראש. כל מי שנשאר קורע את עצמו על הרחבה ואני בניהם, מפזז עם אלי, איש התחתונים, נמרח על דוד , שבדיוק הוריד חולצה, באקט שנראה מחאתי לגמרי אל מול חבורת הילדים שהתחרמנו בלי חולצה (דוד: "תראה תראה, באמא שלי אורגיית חשופיות, רק לפזר עליהם מלח וכולן ינמסו". משה: "אומרים ימסו". דוד: "תשבעי". משה: "שואבת") ושוב לגמרי מזיל ריר על איך שתום רוקד.
אני כבר עייף ועוד אמרנו שנחזור ברגל לבית שלי אז יוצאים אל הבוקר ותופסים מונית שירות עד לבוגרשוב, אני לא מאמין שגרתי פה. אפילו לא מתקלחים וישר מורידים בגדים, אני לוקח את הכדורים כמו ילד טוב והופל'ה אני מתעורר לבד, דוד כבר עזב לטובת מסיבת היומולדת שלו בחורשת הזיתים בקיבוץ ואני מרוב שמעום ומחסור כבד במוזה מחליט לנקות את כל הדירה: מחליף ציפיות, סדינים, אוסף בגדים לכביסה, ממרק את הכיור ושוטף את כל הבית פעמיים.
מייד אח"כ אני הורס לעצמי שעות שלמות מהחיים בצפיה בכל הפרקים של הירוס, טוחן פיסטוקים ותוהה ברצינות גמורה האם הירו נאקמורה יהרוג את עצמו העתידני ומה יהה הסוף של ניו יורק.
פרי התקשר (מי? פרי. פריאל מהאויטה אמש, מארון ניסה לשדך אותנו ובסוף החלפנו מספרים) וקבענו לדייט באויטה, אני מגיע, מוכן נפשית לאכזבה ולריבאונד בגיי שלופן במקסים (מה? לא הייתי במסיבה כבר כמה שעות, על מה אני אמור לכתוב?!) ובינתיים אני מעביר את הזמן עם ניר - רפאל עם הכנפיים. פרי מגיע (עם יוני - ג'סטין) ואנחנו מגלים שאנחנו מאוד מוצאים חן אחד בעיני השני.
הבחור מצחיק וחמוד וטרם הושחת מהקהילה, מה שלגמרי חדש בשבילי, כלומר לשבת עם מישהו שלא נטחן כבר בכל מסיבה, לא נשרף בשום בר ועוד לא איבד את התמימות ואת התקווה שאהבה זה משהו רציונלי לבקש. השיחה קולחת, אני אפילו בולס איזה סלט ויוצאים החוצה.
מה קרה מפה אני לא ממש יודע להסביר אבל ביום שני בערב אני יושב עם דוד ועם ירון בדירה שלי ופרי על הקו שואל אם אני החלטתי אם אני רוצה לחזור לירון או להשאר איתו.
מצד אחד: מה עובר עלי, חודשים אני מתבכיין שאין צדיק אחד בסדום ושכולם מניאקים וצבועים ורוצים רק סקס ואין אחד שמתעניין במשהו מעבר ופתאום אני כבר שומע משפטים שאני לא חשבתי שאני אשמע עוד ואני מרגיש דחף לא מוסבר לברוח, לא יודע ממה.
לא יודע מה לא בסדר איתי, פרי מקסים ואומר את כל המילים הנכונות, נותן לי את הספייס שאני צריך ומכבד אותי. אפילו מקבל בהבנה את המחלה שלי אבל אני במקום להנות עד השמיים הפכתי להיות לחוץ ואני רק בונה עוד ועוד קירות של קור מלאכותי בשביל להרחיק אותו.
אז זה באמת קשור לירון? איך לכל הרוחות, הרי לבן אדם אין טיפת כבוד אליו, אוהב אותי או שלא, והוא פגע ויפגע בי בוודאי שוב, ינפץ את האמון שלי בו, האמון שאני לא מצליח לאחות עוד מהפעמים הקודמות.
אז נראה לי שהחלטתי: אני בוחר בי, בעצמי. כרגע אני בשביתה לבינתיים ונראה מה יהיה הלאה, קצת התנזרות לא הרגה אף אחד. אני לא רוצה אף אחד, לא מעוניין לבחור במישהו בשבילי ולא שאף אחד יבחר בי.
בינתיים אני פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה