אם אני מצטט מישהו אחד זה העתקה אבל אם אני מצטט כמה במכה זה אומנות, נכון? אז בא לי לתמלל את החיים שלי פתאום.
18/05/07 | יום שישי
יום שישי בערב. אני דוחף למיקרו בשר בקר טחון עם חמש גבעולים של רוזמרין ושופך על הכל רוטב שהכנתי מאבקת פטריות ושמנת. הבית מוצף בריח מדהים ואני מוציא בזהירות את הצלחת ושופך עליה את הרוקפור שחתכתי לקוביות.
חצי שעה אחר כך ועשרים אחוז שירדו מהפרק האחרון של הירו ואני מפוצץ לגמרי. עדיין מוקדם ומרוב שעמום אני פותח את וירטואל אטומיקס די ג'יי ומתחיל לנגן משהו. משיר שאני ממקסס לשיר אני קולט שהולך ונבנה לו פה סט תותח לגמרי ואם הייתי מקליט אותו הייתי חופשי צורב אותו לחברים. דויד נכנס למוזה ולוקח אחת מהבובות שהוא מצא ברחוב ומתחיל לצייר עליהם משהו. אני נסחף לגמרי וברגע השיא דויד צועק לי "משה, לך לספריה שלך, תוציא איזה ספר שבא לך, פתח באמצע ותקריא לי שורה". אני שם את המוזיקה בלופ ומוציא דווקא את "טעם החיים", עוצם עיניים, מניח אצבע ומקריא לו: "היו ימים שהיא סירבה".
דויד חורט את המילים על המנוש של הבובה ואני מגיע לקטע הסיום. שנינו עם סיגריות מביטים אחד על השני בסיפוק. יצרנו משהו פה היום. אני מחליט כבר שבתחילת השבוע אני מביא את הבובה להתארח בחנות שלי שאנשים יראו.
אלעד וארול מתקשרים ואנחנו קובעים ללכת לווקס. פעם שעברה היה כיף ועם זה שכל הילדים ירדו לאילת הצפי היה שהמקום יאוכלס קהל בוגר ואיכותי.
איזה איכותי ואיזה נעליים. אנחנו בפנים, מרוחים על הספות ונכון שהאומצה אומצה דופק חזק בראש אבל משהו פשוט לא זה, חסר. שלוש חשפנים רוקדים על הבמה מול קהל מדולל ומשועמם, אפילו את החצר לא פתחו וכבר מתחיל להיות מאוחר. אנחנו מתקשרים לערן ואומרים לו שלא יעיז להכנס ושברגע שהוא מגיע שיתקשר אלינו ונצא.
מגיע, מתקשר, אנחנו יוצאים ומתחילים לזוז ל"יוד" בלבונטין 7. כבר בחוץ אנחנו מבינים שהגענו למקום הנכון, מלא גייזות, נכון, אבל מהסוג הנכון. אני לא מתנשא או משהו כזה אבל כבר בכניסה שרואים את הבאר ואת המדרגות שיורדות למטה משהו מבשר לי שהולך להיות פיצוץ.
אנחנו יורדים לחלל דיי קטן, משהו כמו ברזילי הישן אבל עם פי אלף יותר אנרגיות. וידאו שמוקרן על הקירות מראה מליון אימג'ים מתחלפים שעושים רק טוב ודיג'יאית אחת קטנה שקורעת את כולם על הרחבה. אוח, איזה כיף לשמוע סוף סוף מוזיקה אמיתית; אלקטרו – טכנו אסיד ונחמד, בלי שום האוס אחד להרגע. לא עוברים שלוש דקות ואני כבר עף.
אני כל כך נהנה שאני בכלל לא קולט שהפלאפון החדש שלי יושב לי בכיס ורק מחכה שאני אגלה אותו. אני מוציא אותו (העתקה מהשכן: לנייד החדש קוראים מיקי!) בשביל לצלם את החבריה ומיקי שואל אותי "לצלם וידאו?" ופתאום נופל לי האסימון, אני יכול להקליט את המסיבה!
בום טראח, אני מוצא מדבקה של פאקוטק (המסיבה בהאנגר 1 ב 25.5) ואני מצמיד איתה את הנייד לקיר ככה שהוא מופנה לרמפה ואני לוחץ על הכפתור. זהו, יותר מזה אני לא צריך לעשות כלום. אני רוקד והמצלמה מצלמת, איזה יופי. אני מרגיש כמו בטיול שנתי או בעיצומו של סיקור חשוב. מגניב!
אני מנענע את הטוסיק ליד איגי וקסמן, מקפצץ מול ערן, מלטף את ערן וחופר עם דויד.
אלי תחתונים מביט בי מצלם את עצמי בשירותים וצועק לי "כמה אהבה עצמית אפשר?!" ואני מחייך לו ויודע שאף אחד לא שונא אותי יותר ממה שאני שונא את עצמי.
ניחה. השנה למדנו שזה אני חולה בדיכאון לא אמור להפריע לי להמשיך לחיות עם זה, לדעת שזה החלטה שלי אם להמשיך או שלא ושתמיד בכיס מחכה לו כפתור קטן שאני רק צריך לבחור ללחוץ עליו, לבלוע אותו ואז בום. אין כלום, דבר לא ישנה, אני אינני.
מצד שני איך הגעתי לדסדקס ממסיבה להתאבדות?
ראיתם את "ווי קאם וואן", הקליפ של פיית'לס? כמו שהפגנה דומה מאוד לרייב ככה התפרקות במסיבה מקבילה אצלי ליאוש מוחלט. שניהם משחררים אותך מכל מה שמסובב אותך בחיים האמיתיים. אם כשאתה שרוי בעיצומה של סופה, כמוני במשך שנתיים כמעט, אז ממש כמו במסיבה הדברים מקבלים פרופורציות אחרות. ממש לא משנה לך אם אין לך כסף או שהדירה מלוכלכת: אתה, כרגע, בנקודה הזו בזמן, ופה אתה תקוע, אין עתיד. לפחות בא תנסה להוציא מזה את הכיף ותשתחרר.
זו לא פילוסופיית חיים; זה אינסטינקטק הישרדותי נטו.
דגניה א' (ר' "קבוצת האיכות שלי") יצאה החוצה לעשן ואני ואלעד הולכים לקנות קולה מהפיצוציה ליד. יושבים בתחנת אוטובוס ועושים פרצופים למיקי שמקליט ומקליט ומקליט.
">
"אתה לא רוצה את דויד, נכון?" אני שואל אותו ויודע שגם הפעם אני אקבל תשובה מהמעטפת ובכלל לא מאלעד עצמו. הוא מסדר את הקצה של המכנס שלו מסייבר דוג ומלמל משהו על זה שדויד לא מחבב אותו כי הוא בהמה. יומיים אחר כך אלעד יבוא לחנות שלי ויספר לי שהוא התחיל דיאטה ואני אמשיך לחשוב שזו הייתה טעות לתת לאלעד לראות איך ארול ודויד הולכים ומתקרבים אחד לשני בעוד הוא נשאר מחוץ למעגל הזה ומקנא.
אני רדוד ומגלומן וממש חושב שיש לי שליטה על הדברים ואולי אני סתם באשליה שכל זה אמיתי אבל אני יכול לעזור או להקל קצת אבל אין לי מושג איך. אלוהים, רק שדויד לא יפגע בארול, אלוהים תעשה שלא טעיתי שנתתי לדויד לעלות אליו, תן לי לדעת שאלעד יבין לבד שהוא כל כך יפה גם בלי להוריד קילו ושיש לו את האישיות הכי כובשת שראיתי מימיי.
שום קובייה בבטן של השרירן הכי הורס לא יחזיקו אותי בדייט מעבר לחמש קדות הנדרשות מחמת הנימוס. אני צריך שילהיבו אותי, אני אש, תן לי לכלות משהו. אם אתה סתם פלקט אני אפילו לא ארגיש כשאעבור לידך. ואלעד, אלעד הוא הדבר הכי כריזמטי שיש בתל אביב, היוצר הכי מוכשר שיש שבוחר שלא ליצור, אומן שלא עושה כמעט כלום עם האומנות שלו.
כולם מסכימים שהוא הדבר הכי מצחיק שיש, שהחיקויים שלו קורעים, הצחוק שלו מדבק, הביגוד שלו מושקע והביטויים שהוא הוגה מפתיעים כל פעם מחדש.
ואולי אני טועה והכשרון שלי הוא לא לזהות כשרונות באחרים. מה אם אני סתם טרחן.
אם ככה אז לפחות כולם יודעים ומאמינים לי שלא התכוונתי לפגוע באף אחד ושכל כוונותיי היו טהורות.
נגיד.
18/05/07 | יום שישי
יום שישי בערב. אני דוחף למיקרו בשר בקר טחון עם חמש גבעולים של רוזמרין ושופך על הכל רוטב שהכנתי מאבקת פטריות ושמנת. הבית מוצף בריח מדהים ואני מוציא בזהירות את הצלחת ושופך עליה את הרוקפור שחתכתי לקוביות.
חצי שעה אחר כך ועשרים אחוז שירדו מהפרק האחרון של הירו ואני מפוצץ לגמרי. עדיין מוקדם ומרוב שעמום אני פותח את וירטואל אטומיקס די ג'יי ומתחיל לנגן משהו. משיר שאני ממקסס לשיר אני קולט שהולך ונבנה לו פה סט תותח לגמרי ואם הייתי מקליט אותו הייתי חופשי צורב אותו לחברים. דויד נכנס למוזה ולוקח אחת מהבובות שהוא מצא ברחוב ומתחיל לצייר עליהם משהו. אני נסחף לגמרי וברגע השיא דויד צועק לי "משה, לך לספריה שלך, תוציא איזה ספר שבא לך, פתח באמצע ותקריא לי שורה". אני שם את המוזיקה בלופ ומוציא דווקא את "טעם החיים", עוצם עיניים, מניח אצבע ומקריא לו: "היו ימים שהיא סירבה".
דויד חורט את המילים על המנוש של הבובה ואני מגיע לקטע הסיום. שנינו עם סיגריות מביטים אחד על השני בסיפוק. יצרנו משהו פה היום. אני מחליט כבר שבתחילת השבוע אני מביא את הבובה להתארח בחנות שלי שאנשים יראו.
אלעד וארול מתקשרים ואנחנו קובעים ללכת לווקס. פעם שעברה היה כיף ועם זה שכל הילדים ירדו לאילת הצפי היה שהמקום יאוכלס קהל בוגר ואיכותי.
איזה איכותי ואיזה נעליים. אנחנו בפנים, מרוחים על הספות ונכון שהאומצה אומצה דופק חזק בראש אבל משהו פשוט לא זה, חסר. שלוש חשפנים רוקדים על הבמה מול קהל מדולל ומשועמם, אפילו את החצר לא פתחו וכבר מתחיל להיות מאוחר. אנחנו מתקשרים לערן ואומרים לו שלא יעיז להכנס ושברגע שהוא מגיע שיתקשר אלינו ונצא.
מגיע, מתקשר, אנחנו יוצאים ומתחילים לזוז ל"יוד" בלבונטין 7. כבר בחוץ אנחנו מבינים שהגענו למקום הנכון, מלא גייזות, נכון, אבל מהסוג הנכון. אני לא מתנשא או משהו כזה אבל כבר בכניסה שרואים את הבאר ואת המדרגות שיורדות למטה משהו מבשר לי שהולך להיות פיצוץ.
אנחנו יורדים לחלל דיי קטן, משהו כמו ברזילי הישן אבל עם פי אלף יותר אנרגיות. וידאו שמוקרן על הקירות מראה מליון אימג'ים מתחלפים שעושים רק טוב ודיג'יאית אחת קטנה שקורעת את כולם על הרחבה. אוח, איזה כיף לשמוע סוף סוף מוזיקה אמיתית; אלקטרו – טכנו אסיד ונחמד, בלי שום האוס אחד להרגע. לא עוברים שלוש דקות ואני כבר עף.
אני כל כך נהנה שאני בכלל לא קולט שהפלאפון החדש שלי יושב לי בכיס ורק מחכה שאני אגלה אותו. אני מוציא אותו (העתקה מהשכן: לנייד החדש קוראים מיקי!) בשביל לצלם את החבריה ומיקי שואל אותי "לצלם וידאו?" ופתאום נופל לי האסימון, אני יכול להקליט את המסיבה!
בום טראח, אני מוצא מדבקה של פאקוטק (המסיבה בהאנגר 1 ב 25.5) ואני מצמיד איתה את הנייד לקיר ככה שהוא מופנה לרמפה ואני לוחץ על הכפתור. זהו, יותר מזה אני לא צריך לעשות כלום. אני רוקד והמצלמה מצלמת, איזה יופי. אני מרגיש כמו בטיול שנתי או בעיצומו של סיקור חשוב. מגניב!
אני מנענע את הטוסיק ליד איגי וקסמן, מקפצץ מול ערן, מלטף את ערן וחופר עם דויד.
אלי תחתונים מביט בי מצלם את עצמי בשירותים וצועק לי "כמה אהבה עצמית אפשר?!" ואני מחייך לו ויודע שאף אחד לא שונא אותי יותר ממה שאני שונא את עצמי.
ניחה. השנה למדנו שזה אני חולה בדיכאון לא אמור להפריע לי להמשיך לחיות עם זה, לדעת שזה החלטה שלי אם להמשיך או שלא ושתמיד בכיס מחכה לו כפתור קטן שאני רק צריך לבחור ללחוץ עליו, לבלוע אותו ואז בום. אין כלום, דבר לא ישנה, אני אינני.
מצד שני איך הגעתי לדסדקס ממסיבה להתאבדות?
ראיתם את "ווי קאם וואן", הקליפ של פיית'לס? כמו שהפגנה דומה מאוד לרייב ככה התפרקות במסיבה מקבילה אצלי ליאוש מוחלט. שניהם משחררים אותך מכל מה שמסובב אותך בחיים האמיתיים. אם כשאתה שרוי בעיצומה של סופה, כמוני במשך שנתיים כמעט, אז ממש כמו במסיבה הדברים מקבלים פרופורציות אחרות. ממש לא משנה לך אם אין לך כסף או שהדירה מלוכלכת: אתה, כרגע, בנקודה הזו בזמן, ופה אתה תקוע, אין עתיד. לפחות בא תנסה להוציא מזה את הכיף ותשתחרר.
זו לא פילוסופיית חיים; זה אינסטינקטק הישרדותי נטו.
דגניה א' (ר' "קבוצת האיכות שלי") יצאה החוצה לעשן ואני ואלעד הולכים לקנות קולה מהפיצוציה ליד. יושבים בתחנת אוטובוס ועושים פרצופים למיקי שמקליט ומקליט ומקליט.
">
"אתה לא רוצה את דויד, נכון?" אני שואל אותו ויודע שגם הפעם אני אקבל תשובה מהמעטפת ובכלל לא מאלעד עצמו. הוא מסדר את הקצה של המכנס שלו מסייבר דוג ומלמל משהו על זה שדויד לא מחבב אותו כי הוא בהמה. יומיים אחר כך אלעד יבוא לחנות שלי ויספר לי שהוא התחיל דיאטה ואני אמשיך לחשוב שזו הייתה טעות לתת לאלעד לראות איך ארול ודויד הולכים ומתקרבים אחד לשני בעוד הוא נשאר מחוץ למעגל הזה ומקנא.
אני רדוד ומגלומן וממש חושב שיש לי שליטה על הדברים ואולי אני סתם באשליה שכל זה אמיתי אבל אני יכול לעזור או להקל קצת אבל אין לי מושג איך. אלוהים, רק שדויד לא יפגע בארול, אלוהים תעשה שלא טעיתי שנתתי לדויד לעלות אליו, תן לי לדעת שאלעד יבין לבד שהוא כל כך יפה גם בלי להוריד קילו ושיש לו את האישיות הכי כובשת שראיתי מימיי.
שום קובייה בבטן של השרירן הכי הורס לא יחזיקו אותי בדייט מעבר לחמש קדות הנדרשות מחמת הנימוס. אני צריך שילהיבו אותי, אני אש, תן לי לכלות משהו. אם אתה סתם פלקט אני אפילו לא ארגיש כשאעבור לידך. ואלעד, אלעד הוא הדבר הכי כריזמטי שיש בתל אביב, היוצר הכי מוכשר שיש שבוחר שלא ליצור, אומן שלא עושה כמעט כלום עם האומנות שלו.
כולם מסכימים שהוא הדבר הכי מצחיק שיש, שהחיקויים שלו קורעים, הצחוק שלו מדבק, הביגוד שלו מושקע והביטויים שהוא הוגה מפתיעים כל פעם מחדש.
ואולי אני טועה והכשרון שלי הוא לא לזהות כשרונות באחרים. מה אם אני סתם טרחן.
אם ככה אז לפחות כולם יודעים ומאמינים לי שלא התכוונתי לפגוע באף אחד ושכל כוונותיי היו טהורות.
נגיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה