שתים וחצי לפנות בוקר. זה התחיל.
04/09/06 | יום שני
זה התחיל לפני זה, בערך לפני ארבע שעות, אבל זה לא משנה ממש, כמו כל שאר הדברים עכשיו. אולי לא הספקתי לברוח בזמן, אולי זה היה בלתי נמנע. שלב עשר, האחרון מבין עשרת השלבים אל הסוף נפתח ואני כמעט אדיש. הבהירות המחשבתית כל כך מפחידה.
הכאבתי לעצמי, סוג חדש של הרס עצמי מכוון ישר אל גמר ההצגה שלי. אני יודע שמפה אין שום דרך חזרה, כבר מאוחר מידיי. עכשיו זה רק עניין של זמן. הפצצה הונחה במקום מזמן, היום הפעלתי אותה. זה נמצא בדם שלי עד שאגמר.
ואני בוכה לכם ידידי, בוכה על עצמי, לא רוצה למות ככה, לא רוצה למות בכלל. יקרים שלי, המכתב הזה נכתב עבורכם, אולי המשפחה תדע גם אחרי זה, מה עשיתי, לפני כמה ימים זה נראה כמו שנות אור ממני ועכשיו זה פתאום אחרי. נשאנו ביחד את העול שלי, המון מחשבות, המון, כאלו שאי אפשר לתקן, כבר יותר משנה שמתחת לפני השטח היה מישהו אחר לגמרי שכמעט לא יצא מעולם והיום רק הוא נשאר בי.
אלוהים, מה נהייתי. נהפכתי לההיפך משורד, למבקש את האדמה. אתם יכולים לקחת ממני את הכל עכשיו, אימפריה של רגש מבוזבז, שדות של עצב, כמה מילים שאני משאיר מאחור. אתם תשתנו כמו שאתם יכולים והפעם אני נשאר מאחור בנקודה הזו, מאכזב אתכם בחולשה שלי.
החלק הקשה מאחורי, עכשיו אני יודע. הקור הנורא שאחז בי פתאום מתקבל אצלי באהבה, רק הוא יהיה עכשיו, צלול ומורה לי מה לעשות הלאה. אני זוכר הכל כל כך חד.
לא נשאר הרבה לעשות, רק לסגור כמה קצוות, סידורים אחרונים. וזהו.
ושוב ושוב ושוב: אהבתי את כולכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה