סיר לחץ ושמו משה

משהו קורה. אני לא יודע מה זה אבל אני יודע שהוא אוטוטו כאן.

26/05/07 | שבת


אני אפילו לא יודע איך להתחיל לספר מה בדיוק התחולל בסוף השבוע שחלף. הכל נהיה עיסה של רסיסי זיכרון שאני והפלאפון שלי חולקים ביחד עכשיו ואני לא מצליח לחבר שום דבר לכדי מקשה אחת, יודע שאם אני אמתין אולי ינבוט בראש שלי אישזהו מסר שלמדתי מכל העניין או לפחות אוכל לספר את החוויה כפי שהייתה באמת אבל אני לא רוצה להמתין, גם ככה הדיליי הזה בין מה שמסתובב לי בראש עכשיו לבין מה שאפרסם הוא מטורף. אני אנסה. לא מבטיח שתצליחו לעקוב אבל ניחה. מי בכלל קורא אותי...

הסתובבתם פעם בדיזנגוף סנטר באמצע הלילה? בחייאת, כגייז מן המניין בטוח שאתם חוזרים לפחות פעם בשבוע מאיזה מסיבה לקראת אור ראשון. המלצת הבית: טלו את גופייתכם המיוזעת ונודפת ריח הסיגריות וסיימו את הלילה בטיול הזוי בסנטר. השער שמול האוזן השלישית פתוח 24/7 ותמיד תוכלו להנפיץ לשומר שאתם הולכים לג'ימי, החד"כ על הגג.

סיבוב קצר בסנטר יכול לדכא למוות גם את האוחצ'ה הכי מלאה בקוק שיש. המקום כל כך נטוש וכל כך מפחיד שנראה כאילו בכל רגע יצא איזשהו רוסי שיכור, מההומלסים שיושבים לפני היציאות, וירדוף אחריכם.

לא בא לכם על טיול לילה? לא צריך. קחו את עצמכם באמצע השבוע, או אפילו בטור הרגיל שאתם מרביצים בסנטר ביום שישי ותרדו לקומה מינוס שלוש. חברייה, ככה תראה תל אביב אחרי הפגזה גרעינית. אם חשבתם שאתם יודעים איך נראה חניון אתם הולכים להרחיב את עולם המושגים שלכם ומהר מאוד. פתאום כל סרט של נייט שמיילן יעבור לכם מול העיניים ובכלל, רצוי שלא תטיילו שם לבד: אנא הצטיידו בפאג האג מהסוג הגברי, או לחלופין, בלזבה בוטץ'.


הנה הצד השפוי של החניון שאתם מכירים:


">


והנה אזור הדמדומים:

">

">


">


">


">


">


">


">


">


">


">


">


">


">


">



וזה רק מה שתפסתי במיקי שלי, תחשבו איזה מקום פיצוץ זה לעשות בו מסיבה...


ככה, שלראות דברים פתאום באור שונה זה לא חדש לי אבל בבוקר יום שבת העולם היה נראה לגמרי אחרת ממה שחשבתי. הכל התחיל, כמו תמיד, ביום חמישי בכלל. הבוסית התקשרה להעיר אותי בצעקות שאיך אני מכניס חברים שלי לחנות כאילו היא של אמא שלי, שזה לא פאב שכונתי שצריך להרגיש שם בבית, שהחנות מטונפת ושבכלל, אני אשם אישית בכך שהחנות לא מרוויחה יותר.

גם תוך כדי ערפילי הבוקר בעיני והמאמץ לשטוף מעצמי במים קרים את כל שאריות כדורי השינה מאמש עדיין הרגשתי איך הסופה שבי מתקרבת בצעדי ענק. לא, לא להיות מדוכא, לא עכשיו. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתגר עוד פעם אחרי שכבר התקדמתי כל כך. מה שחסר לי עכשיו זה ממש לשכב במיטה בבית ימים שלמים ולרצות למות.

בטלפון הרבעי שבו היא צורחת עלי אמרתי לה שאין לי מה להגיד לה נכון לעכשיו כי אני נורא לא מסכים איתה, כי ממילא אני עובד 12 שעות בחנות גם ככה ואם אחרי זה לא העברתי וויש במחסן אז זה לא ביג דיל ושאני מינימום שילשתי את ההכנסות של החנות מאז בואי. יעיד השבוע החלש באופן מזעזע שעבר על החנות בזמן שהייתי לא מזמן בפורטוגל.

באתי לחנות והבאתי לשנינו קפה מקפנטו שממול. בדיוק היה שם אבי, האקס של חיימון שהוא האקס שלי שסיפר לי שאבי הזה מזדיין עם שי שהוא גם אקס שלי וזה קצת מוזר כי: א. לשי יש בן זוג ולא קוראים לו אבי, ו-ב: כי אותו השי כמעט ורצח אותי במכות כשראיתי אותו בגלידת תל חנן בגלל שחיבקתי אותו והוא יוצא ככה גייז.

אני ואבי התעלמנו אחד מהשני באלגנטיות ואח"כ אמרתי למירב שאני מאוד לא מעוניין לריב איתה, שאני יודע שאסור לה בגלל ההריון להתעצבן, שאני מבקש סליחה אם היא מרגישה שמעלתי באמון שלה, שזה שאלנה, המנהלת של סניף שנקין שמרוויחה אולי פי ארבע ממני במשכורת ועושה אולי אחוז ממה שאני עושה בסניף שלנו, אם היא הלשינה שראתה מישהו מאחורי הקופה זה רק כי היא מקנאה ושהמישהו הזה זה דויד שהוא כמו בעלי ואין סיכוי בעולם שאני אגיד לו להתחפף מהחנות שלי.

לא דיברנו. עבר זמן והיא מצאה לה טרמפ לבית ואני נשארתי לסדר מדפים. דויד הגיע וכששמע את הסיפור אמר לי לקחת את הדברים שלי וללכת. שאין לי מה לחפש במקום שבו אני גם לא מרוויח כלום וגם לא נהנה. אמרתי לו שבעיקרון אני יכול פשוט לשכוח לסגור את הדלת של החנות ביציאה ושתלך המשכורת שלי לעזאזל, ממילא אף אחד לא יודע עלי כלום מלבד שמי. מעולם לא לקחו ממני שום פרט מה-תעודת זהות ואני מקבל צ'ק פעם בחודש וזהו אבל אני חש בכל זאת אחריות ושאין לי ספק שעם העבודה אני גם מרוויח מסגרת כמו טיפולית שגורמת לי לקום כל בוקר ונותנת לי משהו לעשות, עוצמה חדשה שלא הייתה לי עד כה.

דויד יוצא וארול נכנס. גם הוא מזועזע ואני דיי שמח לראות שהחברים שלי תומכים בי והנה גם ערן וגם עופר וכל העולם ואשתו מגיעים להגיד שלום והם בשוק שככה היא צרחה עלי. לא גמרתי להגיד "שביתה איטלקית" ופתאום אמא שלי בחנות.

אני אחזור: אמא שלי. מה? איך? כל הדרך מבאר שבע? וכן, היא ואחותי הקטנה באו לטייל בתל אביב והחליטו לקפוץ לבקר אותי בסנטר. וככה, אמא שלי שואלת למה אני נראה כזה רזה ולמה אני לא בקשר ומספרת לי על אחי הקטן שבדיוק התגייס לזיקים ואני מכיר לה את ארול ואומר שחבל שהיא פספסה את דויד שמעולם לא יצא לה לפגוש.


">


לא גמרתי להגיד "האקס עם הקעקועים" ופתאום דן, סטוץ שלי, אקס גדי ובכלל מישהו שחם עלי, נכנס לחנות ומתחיל ללטף אותי. הזוי. איציק מגיע ומתחיל עם הסרטים שלו שוב. ואני מרגיש מותש ומאוד לא ברור.

אני חוזר לבית עם דויד וארול ואני רואה איזה יופי שדויד כבר גמר לצבוע לי לפחות חצי דירה ואיזה עבודה מדהימה הוא עשה. אנחנו יושבים ומדברים שטויות, אני כמובן מקליט הכל, בדאבל, חצי בראש וחצי במצלמה, ואז אנחנו יוצאים לטיול בכיכר דיזנגוף ושמה שני בנות חמודות מתחילות להתעווז עלינו.

"תגיד, אתה בארון" היא שואלת אותי במבטא כשהיא מבחינה בקעקוע שלי ואני עונה לה "וואלה, אם היה פה ארון הייתי קורע לו את הצורעעע!". מבטיח לצרף עדויות מצולמות מהשטח. היה קורע.

יום שישי אני קם. מירב מתקשרת ואומרת שהיא לא תבוא ואני מתחיל לסדר את החנות לקראת יום שישי טיפוסי בסנטר. מלא אנשים, מלא ריח של אוכל מהיריד שמולי, מלא חברים ולקוחות קבועים של יום שישי. ופתאום מגיע תום.

תום ההוא מהטיול עם רע, שרקד כל כך יפה בטוויסטד הראשון עד שלגמרי הבנתי שאני מתאהב בו עוד שניה. אני בדיוק עם לקוחות אבל בין לבין הוא מספר לי שהוא נפרד סופית מבן הזוג שלו שנשאר בינתיים בגרמניה ושהוא כבר מסתובב עם מישהו. שניות לפני שאנחנו נפרדים אני זורק לו, קבל עם ולקוח: תגיד, רוצה את המספר שלי? נשתה קפה או משהו... והוא מחייך ואומר שהוא כבר יתפוס אותי, משאיר אותי אדמומי לבהות בבוקסר סליפ ירוק ולהסביר ללקוח למה זה בדיוק מה שהוא צריך לקנות ועכשיו.

ככה עוברות להם השעות בדיכי לפרקים ופתאום תום חוזר ומביא לי את שני מספרי הנייד שלו ויוצא.

יוהו!!! כבר אחרי הצהריים ונעליים חדשות אני לא אספיק לקנות אבל אני לא נותן לתום לראות אותי הערב כמו שהוא ראה אותי בחנות, דבר ראשון חייבים מייק אובר רצחני: אני מחליט לעבור מייד לעדשות, להתגלח ולקפוץ לקסטרו לפני שיסגרו.

שעה אחרי, 700 שקל פחות בחשבון הבנק שלי ושקית ענקית ואדומה ביד שלי ואני סוגר את החנות ומועד לאיטי לכיוון הבית. מפה אתם כבר רגילים: אני לוקח זודורם, מעשן סיגריה ונוחת על המיטה בתקווה להרדם ומהר.

איזה מהר ואיזה נעליים, אחרי שעה של בטן גב אני קם ומתחיל להבריק את הבית: תרמתי 2 כיסאות וספה אחת למכולת לידי, שטפתי וקירצפתי, החלפתי כל מה שאפשר להחליף ובום, השעה קרובה לחצות והטלפון מתחיל לרטוט. כולם מתאמים עמדות, מחליטים מי בא עם מי ומתי להפגש וירון שלא הבריז לי
(כנראה כי הבטחתי לו חינם) אוסף אותי וזזים לנמל. טויסטד. פעם שניה.

מחר, אני מבטיח, מחר תשמעו הכל.