משה העכבר מזמר ושר

הרהורים על מצבנו העגום – או – מושון, נביא הזעם של הקהילה, חוזר ובגדול

21/05/07 יום שני



א. חרף גזירת האסקפיזם הטהור אשר בגינה דנתי את עצמי להתרחק מאקטואליה באשר היא, לא לקרוא חדשות, אפילו להתעלם מהכותרות של העיתונים במעמד ליד הדוכן של הגלידות באיי אם פי אם, למרות שהוצאתי את הטלויזיה מביתי ולרגע לא חשבתי להזמין אינטרנט לביתי הקט, הכל בשביל לשמור על קדושת הבועה שלי, מזעור הנזקים מהסביבה הקשה בה אני מתנהל. חרף כל אלה עדיין התגלגל אלי גליון של המקומון "זמן תל אביב" מהסופ"ש האחרון ובו – שימו לב – חשיפה, ואני מצטט: "סטודנט למשפטים שהגיע לראיון עבודה במועדון הדום גילה כי הכישורים הנדרשים הם ריבועים בבטן ושרירי חזה מוצקים".

אם הייתי אפרוזינה, השכנה שלי משכונת ד' צפון בואכה ב"ש, הייתי וודאי תופס לעצמי עם היד באזור איפה שאמור להיות הלב והייתי נושא עיני אל השמיים ומילל בפלצות: אוי הבְּרוךְ! לאיזה מצב התדרדרנו, איזו פריצות ותועבה פשתה בעם הקדוש שחזר לציון! בשביל זה הקמנו מדינה? בשביל שבחורים מטובי ארצנו ילכו ככה בלי בגדים רק בשביל שבחורים אחרים יעמדו ויסתכלו בהם? ככה גידלנו אנחנו את הדור הזה? איפה כל הערכים שהשרישו להם בבית הספר, את כל הנשמה נתנו להם: מורים טובים, צבא, משפחה. כּוּלוּם! כּ-וּ-ל-וּ-ם ! הכל הלך פאקקט! מה נהיה מהנוער הזה שהיו על הברכיים שלנו, שחלמנו בשבילם שיהיה להם בית טוב ופרנסה טובה ומשפחה שאנחנו נבוא לבקר.

בגדו בנו! שמו רוק שלהם בפנים שלנו אלה! ככה ממש! עושים לנו בושות ולא מפחדים יותר לבוא ברחוב שהם יודעים כמה שאין להם המשך אלה.

כשימותו, ימותו ולא ישאירו דבר, רימה ותולעה ואפילו שם טוב לא למשפחה שלהם שתתגעגע רק לילדים שהיו באים בשבת מהצבא ואיזה שולחן היינו פותחים להם.

ועכשיו בשבת הם יושבים באיזה טיז אל נאבי ושותים אלכוהול כמו פריץ שיכור מול העגלון הערום. אלה חיים זה? לא, אני שואלת אותך, תענה לי בספר התורה, זה חיים אלה? ככה אתה רוצה להגמר?

אבל אני לא אפרוזינה. אני נציג (גם שלא בטובי) של דור שלא ידע את פרעה, לא נלחם פעם אחת על הזכות להיות מיעוט שווה זכויות, נולד לצעוד במצעד, לקבל את הכל כמובן מאליו, ללכת בגאווה במקום העבודה בו ניתן להתרברב כמה שרוצים על האורגיה הפראית שהייתה לנו בסופ"ש, להרים ליד כל הסטרייטים שיקנאו בנו על החופש שלנו ואז ליבב לבד על הכרית ברגע שמתחיל קצת גשם ואז הפלזמה בסלון הריק מלבדך עושה בעיות.

רק לשם המחשה: ספרו בלב כמה ידידים הומואים יש לכם, כללו בתוכם את כל מי שאתם מכירים: אקסים, סתם זיונים, כאלה מהחד"כ ועוד. יופי, כמה יצא לכם? תחלקו בשתיים ותורידו עשרים ועדיין אני מוכן להשבע שיצא לכם מספר גדול פי שלוש לפחות ממספר ההומואים שאתם מכירים שחיים בזוגיות, אפילו אם פתוחה.

תראו איזה אחוז קטן מהקהילה עוסק בהתנדבות או במלחמת הסברה כמו "חושן" (כפירי יבדל"ה מדריך נוער? על מה הוא מרצה להם? על הקלות הבלתי נסבלת של הסטוץ בדירת הפאר של האקס היהלומן?) או האגודה (שמתה ממזמן. כמה מכם לקחו חלק, פעיל או סביל, בקבוצה כלשהי, איזוטרית ככל שתהיה באגודה? ועכשיו כמה מכם היו לפני אמשיים בווקס?). בכלל, פעם היה "קהילה". היום יש אטרף.

הקליקיה שלנו מורכבת מאנשים שהכרנו בדרך, במסיבה או בזיון ולא בקבוצת נוער או תמיכה או בכל דבר שמפעיל אזורים שלמים במוח שנדמה כאילו הוסרו מאיתנו בלובוטומיה ברוטלית במיוחד.

איך יכול להיות ששכחנו כמה קשה היה לגלות את הזהות המינית שלנו בתור ילד קטן? למה אף אחד מאיתנו היום, וכולנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה וקונים בקסטרו ומתברגים בכל עמדות המפתח האפשריים וצוברים עוצמה וכח וידע והשפעה, איך יכול שאף אחד ממי שאני מכיר לא נרתם לעזור לילדים כאלה?

ואני מכיר אותם. הם הופכים לידלדי סנטר, נודדים בין בית השנטי לגן העצמאות ומשם לבית דרור וחלילה, וזה במקרה הטוב. אני מכיר אותם כי חלק גדול, אבל עדיין לא מספיק, גומר אצלי בחנות ושם אני – צדיק אבל לא בסתר – מנסה למצוא להם עבודה למחייתם וקורת גג.

אבל אני לא מספיק. אני חולה במחלה שלא מאפשרת לי לעזור כפי שהייתי רוצה וגם כשאני רותם לעזרתי אנשים בעלי הון או השפעה אני לרוב מקבל לפנים את האמביוולנטיות הנבוכה של "צ'מע, אני לא יודע, אפשר לבטוח בו? זה חוקי בכלל? ואני בדיוק יוצא עם מישהו...". בחייאת ראבק, מה עובר עליכם אנשים? זה לא שמישהו בא אליכם ברחוב וביקש שקל, זה מישהו שחולק אתכם מצוקה שפעם הייתה לכם ולא ידעתם במי להעזר ועכשיו כשאתם יכולים אתם, בדיוק כמו הילד המוכה שהפך לאב מכה, אתם מפנים את הראש ונוסעים דוּךְ לאויטה, שלא יתפסו לכם את הספות.

מדהים כמה חזק היה קול הצעקה של אופיר (באר שבעי שהיה נלעג אז והיום בתור תל אביבי יותר מתמיד) ושל טל (הזיון הכי טוב שהיה לי בשנה שעברה, בעל פטיש ידוע לסיגרים וידיד שלי שאני לא חושש להשתלח בו, הוא יודע כמה שאני אוהב את אקונה מטטה שלו. וגם את דויד שלי) לגבי העישון באויטה.

היום נראה אתכם מנסים להשחיל מצית לתוך החלק הסגור שמה ותראו איך קופץ עליכם מארח חטוב שיסביר שמחמת פחד מתביעה נוספת אין לעשן במקום. איפה הקול הזה כשצריכים אותו באמת? איפה הכח הכה מדובר של הנתח המצליח כלכלית במדינה, נטול הוצאות על אשה וילדים ועסוק מתמיד בקריירה ובעצמו? אני אגיד לכם איפה הוא. בתחת שלי.

וסלחו לי שאני מזנה את השפה שלי בעבורכם אבל הרי ידוע עשן סיגריות, גם אם פאסיבי כמוכם, עלול לגרום לקמטים וזה, אוי שיט, הרבה יותר חמור מילד שאין לו איפה לישון כי ההורים שלו זרקו אותו מהבית. אבל זמן לחדר כושר יש לכם, אה? וכרטיס לאפטר שבועות במחיר מופקע כבר קניתם במוקדמת, נכון?!

העולם לא מושלם. תקבלו את זה. זה הסיבה שאני מונע מעצמי חדשות ושאני מצמצם את הוויתי בחיי בכלל. אבל לכם יש את הכח לשנות.

כמו שאמר מקסי ג'ז: אין-אקשיין איז אה וופן אוף מאס-דיסטקרשיין.

ואני לא בא פה לחנך אף אחד, אני חיידק שצועק מתוך צלוחית הפטרי שמשהו פה מסריח, אני חלק מכם. מה אתם חושבים? שאני מתחסד? גילוי נאות: גם אני לפעמים שם נקודה אחת וישר אנטר בחדר סטוצים של אטרף. ההבדל ביני לבניכם זה האובר מודעות שלי לעצמי ולסביבה ובתור אחד שלא נהנה להגדיר דור שלם אבל לא יכול להמנע מכך, מצר על זה שהוא לא עיוור אבל לא יכול לשאת את המראות בדממה, בתור אחד שכזה אני פה בשביל לשים לכם מראה מול העיניים. ככה אני ואתם נראים, ככה בדיוק.

וזה כל כך רע.

ב. ולא הייתי נזכר בזה בכלל לולה התגלגלה אלי עוד פיסת עיתון של מעריב ובו, בעמוד 24 של פרומו, הכפולה ליום ב' 21.05.07 – מחר, יש ספוט קטן, ריבועון בצד ימין תחתון של העמוד, על הסרט "בלו" שיוקרן ביס דוקו בעשר בלילה ואני מצטט: "סרט הבכורה של הבמאית מיה נאמני המביא את סיפורם של הנשים והגברים המניעים את תעשיית הפורנו הישראלי. האם מדובר בצורך כלכלי, אקסהיביציוניזם או אולי ברצון לאהבה, רגעית ושקרית ככל שתהיה? האם שווה לעמוד באודישנים משפילים בשביל סיפור לחבר'ה?".

ואני תוהה פה על הכתוב האם כל הסיבות לעיל בכלל היו לנגד עינם של בירדי מטבעון, יונתן מהפאג או טום ג'ובים המלצר שלכם באויטה כשהם וחבר מרעיו הורידו מחלצותיהם וזיינו ליוניק'ה את הצורה. (וכן, אני מודע שעכשיו איבדתי כל סיכוי להנחה, לעבור סלקציה, לזיין את בועז ובתמורה אזכה לקבל רוק בסלט פורטבלו הבא שלי). למה אנחנו לוקחים את זה בכזה סבבה? עוברים לידם ומהנהנים כשהם אפילו לא שוקלים להנמיך את הראש לשניה או להיות נבוכים ממה שהם עשו. מה, אם אני הייתי נראה כמוהם ואיתן טל היה מבקש יפה גם אני הייתי שם, מפרגע ללוקאס את הצורה על המזגן המקולקל. לא?!

את הסרט טרם ראיתי, זוכרים? אין טלויזיה. אני בוחר מה לראות, אתם לא תקבעו לי. אבל עדיין, הסקרנות הורגת אותו והפרומו נטחן לי בראש וחופר לו גומה של לופים אינסופיים בהם הפנים המאומצות בהגזמה של כל אחד מהכוכבים.

להגיד שהם לא לטעמי? להגיד שאם אחד מהם יפנה אלי אני אסרב לו בגין הסרט? על מי אני עובד, מייד אני אתקשר לכל אקס אפשרי ואדווח לו בדיוק מה תפסתי ברשת שלי ואם אפשר אני עוד אסריט את הכל בפלא-מיקי שלי ואשדר את זה בבלוג טי וי המחורבן שלי.

כי כאלה אנחנו וככאלה לא נגיע רחוק.

אז האם אני הסממן לשינוי הבא? האם אני משב רוח שמבשר את הסופה שתוליד פה גל חדש, טרנד של זוגיות טהורה למופת? מסופקתני.

אני רק קול קטן שמנסה נורא שלא להראות כמה שהוא זועק לתשומת לב. ואם היה לי בן זוג עדיין הייתי ממורמר ככה? לא יודע. הנה הבאתי לכם מלא טיעונים לרשום לי בטוקבק על הפוסט הזה. אני רק מנחש שזה יהיה הפוסט עם הכי מעט תגובות אֵבֵר.

ואני מאוכזב. בעיקר מעצמי. לרגע לא הייתי חושב לגזול ממני את הנטיה שלי. בגינה זכיתי להכיר כל כך הרבה צדדים חדשים שחדי הראיה שבהטרואים לא זכו להכיר אבל אני נבוך להגיד שאני לא רואה מנוס מלהכריז על פשיטת רגל. זהו, אני גמרתי איתכם. אני עכשיו הולך לאכול פחמימות עד מחר ולבטל את הצ'קים לג'ים ולקלל אתכם עד שאף אחד לא ישתין לכיוון שלי.

משום מה נראה לי שזו לא הדרך. אולי מה שאני צריך לעשות זה פשוט להמשיך להיות כביכול אחד מכם, ללכת אתכם באותה שורה אבל לא להפסיק לצעוק. אני סטיית התקן שלכם ואתם לא רק שתקבלו אותי בנדנוד ראש מרחם\ מבין אלא גם תשמעו מה שיש לי להגיד כי אני זה אתם וכל מה שאתם לא אומרים אני צורח.

השעה עכשיו היא אחת ועשרה לפנות בוקר יום שני ואני הולך לקחת את עצמי ואת יוסי 2 ולשבת בסגפרדו בדיזנגוף פינת פרישמן. אני אתחבר לוויירלס ואזמין נס חלש עם הרבה קצף. אחרי זה אני אזכר בזוועה שעבר המון זמן מאז שעשיתי סקס ועוד יותר אזדווע מכך שזה לא מזיז לי בכלל. זה מפריע לי שזה לא מפריע לי.

אחר כך אני אפתח את חדר הסטוצים וארשום נקודה אחת ואנטר ואראה מה יקרה.

תחשבו שאולי קצת זין יעשה לי טוב, מי יודע. אתם יודעים, אין יאוש בעולם כלל, יש מיזאטרפין.

בואו אלי.

אני פה.