דֶּקָדֶנְס

ניפוץ הרסיסים שנשארו

13/06/07 | יום רביעי



אין שום דרך לתאר את השבועות האחרונים. הכל, אבל אני מתכוון: הכל, הולך ובורח לי מבין האצבעות. אם זה בדברים הכי טיפשיים כמו האופניים שלי, שן שדורשת עקירה לפני שבועיים, צ'קים של שכ"ד שחוזרים ולא יכובדו עוד בחיים או ההשמנה המטורפת שקפצה עלי בעקבות הפסקת דיאטת אטקינס היקרה לטובת פחמימות זולות, משביעות ומעל הכל סוכרים שאמורים להחזיק לי את מצב הרוח שלא אתרסק.

כל כך הרבה דברים רעים קרו, קורים ועוד עתידים באופן ברור לקרות ועדיין, איכשהו, חומת האש עומדת איתנה. אמש הבחנתי בסדק קטן. ישבתי על המדרכה מול האינטרקום של הבית של ההורים שלי ולא ידעתי מה לעשות, עישנתי סתם ותהיתי אם זה חכם לא להיות מסוגל לבכות בגלל הכדורים, אולי היה מוטב אם הייתי פורק את הכל ומשתחרר קצת במקום להריץ בראש את כל תרחישי האובדנות הרגילים שלי.

ואז אבא שלי חנה מולי, חזר בדיוק מאיזה שיעור בישיבת הערב שלו, מחזיק עדיין את השטיינזלץ הענק מתחת לזרועו.

"כבר שלוש עישנת?" והוא מחווה בראשו לבדלים שמסביבי, מתעלם מהעובדה שהוא בעצם מעולם לא ראה אותי מעשן לפני זה.

-"אחרי חמש אני בדרך כלל נרדם. אני צריך להעביר את הזמן. לוקח לכדורים שעה לפעול..." ואני אפילו לא מרים אליו את המבט שלי שתקוע בסנדלים שלו. וזה ציטוט מדויק, אולי אחותי קוראת את זה עכשיו אחרי שמצאה לינק לפרופיל שלי באטרף בדף שלי ביו טיוב שהראתי לה. אולי היא תשאל את אבא אם זה באמת היה ככה, אולי היא תראה לאמא שלי שעשיתי סמים ואמא שלי תחשוב שאני הוצאתי על זה את הכסף שהיא שלחה לי בדואר ואז באמת אין לי למה לחיות.

הוא יגיד משהו שאני לא במצב טוב, אני אמלמל משהו בחזרה, הוא יגיד שאני צריך לחשוב ברצינות על חזרה בתשובה, אני אזכר באיציק ובכמה שאני לא מוכן לחזור לשם, לא משנה כמה שהמצב שלי יהיה רע, אני הרווחתי בדם את האישיות הקלוקלת שלי ואני לא מביט אחורה לשניה. רואה רק את מה שיכלתי להיות ולא מה שהייתי, זה באמת לא רוולנטי. שופטים אותי ממילא על פי מה אני עכשיו אז למה לטרוח להזכיר שאני הוא המשה גבאי ההוא. הוא היה, הוא מת ועכשיו יש משה אחר, גלגול רביעי ויותר של המקור ועכשיו, וזה לגמרי ברור, אני לפני הסאלטה הבאה בתור. הגיע הזמן ממזמן להחליף עור, לעשות שינוי רציני לגמרי בחיים שלי, להחליף הכל אבל נראה לי שאני אולי איחרתי בענק ומה שקורה עכשיו זה שאני נסחף עמוק לתוך התהום של משה האחרון שהוא עודנו אני ואין לי מושג איך לצאת מזה.

אני שואל את עצמי אם לרשום פה, ממש כמו ברשימת מכולת, את כל הבעיות שצצו החל מלפני שבועיים ולהראות את ההתדרדרות הסיסטמית שבה הכל התנהל עד לקריסה שמתרחשת עתה.

ממילא אף אחד לא יקרא את זה, מלבד כמה חברים אמיצים ותו לא, אז למה לטרוח. וזה כשלעצמו זה סעיף ענק בפני עצמו. הכתיבה שלי, הדבר היחיד שחשבתי שאני טוב בו מתברר לי לנגד עיני כמו משהו שלא גורר אחריו יותר מידיי תשומת לב. וזה לא שחסר לי ביקורת על עצמי, באמת שניסיתי, החלפתי שמונה סגננות כתיבה, שילבתי אמיתות בפיקציה טהורה, צילמתי סקופים שבורחים לכם מתחת לאף שלכם בזמן שאתם מרימים את הוודקה קריינבריז באויטה ומרחרחים אותו לאט.

מילא שאני לא ממש מעורר סקרנות בעיני הקוראים בבית, מילא שאנשים לגמרי לוקחים אותו בתור פסיכי שרוצה רק להתפרסם אבל כשזעקתי לפני שבועיים על הכתוב שאני רעב! אני צריך אוכל! ומאז עד עכשיו רק איש אחד בא אלי לחנות ואמר, תשמע, קראתי ואני מאמין לך והוא השאיר לי עוף בגריל ארוז יפה והלך. והאיש הזה היה איציק.

שזה כשלעצמו הוא סעיף מטורף שנוגע לכל הקשרים שלי עם הסביבה. אני מנסה לבדוק מי אני מכיר שלא פגע בי ומגלה שיש כה מעט עד שנשאר לי לשער שאם אתן להם להתקרב, לאותם מתי מעט, הרי שהם יפגעו בי ויצטרפו אל כל השאר. ואפשר לחשוב שאני מן אחד שנפגע בקלות, רגיש מידיי. כוס עאמק! יש לי שריון של פיל בגלל כולם, אני היחיד שיכול לעמוד מול כולם ולא להתייאש. להמשיך לצאת ערב אחרי ערב ולצפות שמישהו יפתיע אותי ולא יהיה נדוש לרגע. נמאס לי לשמוע מאנשים "יוו, משה, אתה חייב קצת לעבוד על עצמך/ תסתפר כבר/ הידיים שלך נורא דקיקות, לא הגיע הזמן לקצת הרמות?/ אתה לא עושה פייס ליפטינג? יש לך מלא שחורים/ מה, אתה נגד טרימינג? מה זה הסוודר הזה?/ לא חבל, היית חתיך כזה כשהיית רזה..."

תמותו. המצב שלי קשה הרבה מעבר למה שתוכלו בכלל לתאר לעצמכם, אתם בכלל לא מצליחים להבין כמה עמוק זה הפעם. חסר רק גיץ קטן ואני אלחץ על הכפתור הישן ההוא שמשמיד את הכל ולא משאיר אחריו כלום, כבר שנה שלא קירבתי את עצמי ללחיצה עליו. עכשיו זה הזמן.

קראתי לעזרה ואף אחד לא שמע. מה כבר יכלתם לעשות? אני לא יודע. אני מאשים אתכם? הלוואי, אזי לא הייתי מאשים את עצמי והרי ברור לי שאני האשם היחיד במצבי.

אבל, וזה קרן אור שאני נאחז בה, יש בי מעט זעם על הקרובים ביותר שהייתי שם עבורם כשהיו צריכים ועכשיו, כשאני ממוטט לגמרי הם לא פונים בשביל לבדוק מה איתי.

כלומר, אני יודע שזה לא חוכמה, אבל באותה שבת שניסיתי, מהסלון של ירון, להשיג קצת כסף באטרף, אותה שבת ירון עשה לי ג'סטה ולקח אותי לצ'יץ' ביץ', ראה איך אני ממורמר למוות עם הדיאט קולה המזדיינת שלי ואז, אני נשבע באלוהים, הוא פשוט נעלם. התקשרתי, לא ענה, יצאתי החוצה וראיתי שהאופניים שלו כבר לא קשורות לשלי.

הפעם הוא ענה. הוא היה במקדונלנדס. לא חשב שאני ארצה לבוא איתו אז הוא הלך בלעדי. נשארתי עם אופניים (שבורות אגב) ועם הרגשה לא ברורה. עברו יומיים, הרעב שלי ללחם הגיע לרמה כזו שאני אשכרה גנבתי את הכיכרות הישנות שהשאירו מחוץ לסופר לשם החזרה. אני משדר עסקים רגיל לכולם אבל בחייאת, ירון יודע טוב מאוד את המצב שלי ואם הוא חיכה שאני אבקש הרי שביקשתי. ואז הוא אמר שהוא רוצה לבוא ללימה לימה. שיהיה, עסקים כרגיל, כאמור, אז אלעד ודייב באים לגרור אותי בכל מהבית והם גורמים לי לחייך ואני מת עליהם והנה, ביציאה מהבית ירון מגיע, לבוש באימונית: "בוא תראה לי איפה יש את המכבסה שלך, אני צריך לעשות כביסה", ואני שמחתי כי אולי הוא יחלץ משם את הכביסה שלי ששוכבת שם כבר קרוב לשבועיים בלי שיהיה לי הכסף לשחרר אותה, כמה מביש אותי לעבור לצד השני של הרחוב רק שלא יראו אותי שם חולף ולא בא לשלם. אני מסמן לו לכיון המכבסה, מודה לו שהסכים להציל את התחתונים והגרביים שלי שמתייבשים על המדף של כביסקל והוא אומר שהוא יגיע לפגוש אותנו בלימה וזהו, לא שומעים ממנו עוד. בטח שלא רואים אותו בלימה.

הערב שאחרי זה אני לגמרי מרוט עצבים, הכאב בשיניים הפך לבלתי נסבל. היה שלב שבו נעלתי את החנות מבפנים ופשוט נשכבתי במחסן על הרצפה לאיזה רבע שעה להרגע מעוצמה של ה-בומים שהרגשתי בלסת. אפילו האוזניים שלי הפכו לחצי משותקות, כל צליל החריש אותי לגמרי. לא היו לקוחות נחמדים, הבוסית לחצה שהמנכ"ל בטח יעבור והוא יכעס אם החנות לא תהיה נקייה ואני רק על פיצה חושב, פ י צ ה ! אני לא מאמין שאני בכזה מצב ואז, השעה תשע פקינג בערב וירון בדרך לחדר כושר, שלא יפסיד אפילו בערב ההלוויה שלי, נכנס להגיד שלום.

עכשיו, נכון שציפיתי שזה יקרה כי ירון עבר לגור לידי ולהתאמן בשייפ הסנטר ונכון ושאני ידעתי שזה אמור לקרות אבל איכשהו התזמון היה כל כך לא נכון שישר הוצאתי עליו את הכל. איפה לכל הרוחות היית? יא מניאק, למה כשאני צריך אותך אתה תמיד יודע להיעלם? אפשר לחשוב מה זה בשבילך להזמין אותי לארוחת ערב עם המשכורת בגובה 5 ספרות שלך שאתה לא מזיז בה אצבע. את כל זה רציתי להגיד אבל לא יצא לי בכלל, סתם צעקתי עליו, ועוד ממש לפני ערן שבדיוק הגיע להגיד שלום, אמרתי לו שיפעיל בראש שלו סימולטור קטן שיקרא "הראש של משה" ושיריץ בו את התסריט הבא: למשה אין כסף. משה רעב. ירון יודע. עדיין: ירון איננו. מה משה אמור לעשות? הוא לרגע חשב לענות, אללי, אבל אז הוא, ואני נשבע בחיי אמא שלי שככה זה קרה, פלה לעצמו את הזיפים שנשארו לו בקצה של הסנטר, הסתובב והלך. זהו.

מאז לא שמעתי ממנו.

בשישי ראיתי אותו עם אפי במצעד, פגשתי שם גם את יאיר וגדי שהביאו לי פלאיירים של פסטיבל הסרטים לחלק.

אבל בערבו של אותו היום, כשהגעתי בלי כוונה עם אלעד לאויטה שמחתי להבין שהוא שם יחד עם כל החברים ש ל נ ו כמו אפי ויאיר, מפתיע אותי טיפה שאף אחד מהם לא טרח לשאול אותי למה לא באתי איתם כרגיל (כי לא הוזמנתי), כאילו הוא טירפד מראש את השתתפותי במפגש חברתי של אנשים שמכירים את שנינו. מקסים, אולי גם אני אארגן כמה כאלה ואגיד להם "אבל אני לא רוצה את ירון שם". נראה לכם? אני באמת מסוגל לעשות דבר כזה? ובכן, הוא יכל והם השתתפו. התנהגתי למופת, כמובן והייתי הכי חמוד ומצחיק כמו שאני תמיד מצליח להעמיד פנים שאני. אוי כמה שאני משקר טוב.

עוד דבר: כמה שווה לו הכבוד שלו בשביל שלא יחשוב לרגע על המצב שלי. למה זה יהיה מוגזם להגיד: הוא פגע בי, הוא צעק עלי ללא סיבה ואני עצבני עליו אבל אני יודע שהוא במצב רגיש אז מבלי לסלוח לו או להבין אני בוחר להבין את המצב שלו, לשים את זה לרגע בצד ובינתיים אני אעזור לו ואחר כך נתחשבן.

אבל לא.

כאילו, צעקתי עליו "למה אתה לא עוזר לי" ואז הוא ברח ומאז הוא לא חשב לרגע שהוא יכל לשנות משהו באיך שדברים מתנהלים פה. זה לגמרי בכוחו, הוא לא יפסיד דבר, הוא אפילו ירוויח לחייך ולראות אותי במפלתי אבל אפילו את התענוג הזה הוא מונע מעצמו ומחליט לתת לי להסתדר לבד.

אוי. אוקי.

הייתי רוצה לראות איך הוא היה מסתדר יום אחד בחיים שלי.

ונכון שחזיתי פה מליון פעם את הפגיעה הזו בי, שוב, ואין לי ספק שהוא עוד ישוב ויפגע בי כי נחזור לדבר כמו תמיד. השאלה היא למה תמיד התזמון הוא הדבר הכי גרוע בסיפור הזה. אני כל כך צריך חיבוק עכשיו וחוץ מארול, אלעד ודייב, שבודקים אותי אבל אפילו לא מתחילים להציץ לעומק הבאר שלי, אין לי אף אחד.

אני אחזור: אין לי אף לא חבר אחד.

אני לא משלה את עצמי, אני יודע שאני אולי חזק עכשיו מאי פעם, שצברתי מספיק עוצמה בשביל לבצע את הקפיצה הבאה והנדרשת כל כך בחיים שלי. אבל הסופה הפעם כל כך חזקה שדיי ברור לי שאני אהנה סוף סוף להרפות ולתת לה לסחוף אותי לגמרי, דיי, נמאס לי מכל המלחמה המפגרת הזו של לשמור על השפיות. נמאס לי לתעד חיים של אחרים דרך חיי הרקובים. מצאתי דרך אחרת והיא נקראת להכנע. זו דרך ישנה שכבר בחרתי בה בעבר ואז לא היה לי האומץ, הייתה לי האופוריה של התקווה אבל עכשיו אין צורך בשום כוח, רק לפסיק להלחם לרגע, רק להרגע, לנוח שניה בתוך עין הסערה שעוד יבוא בתוך כמה ימים וזהו, החיים עצמם כבר יעשו את כל השאר ואני אהיה אינני.

וזו ההקלה היחידה שיש לי.

לא עוד רוטינה של "טוב לי" – "רע לי". אלא סיום יפה, חרישי ורגוע למלחמה קשה שניסיתי לנהל במשך כל כך הרבה זמן עד ששכחתי בכלל למה אני עמדתי בפרץ עד עכשיו.

אני לא אכביר במילים פומפוזיות. מכתב ההתאבדות כבר פורסם לפני חצי שנה ויותר ולא הניב אפילו לא בדל של תגובה ראויה ואולי טוב שכך, אולי פשוט אעתיק ואדביק אותו בתור פוסט חדש ואף אחד לא יקרא גם אותו. אולי מישהו יגיד שפתאום הבלוגים שלי לא מתעדכנים יותר, שעבר המון זמן מאז שניראתי באטרף, שלא רואים אותי באויטה וזהו, זה כל מה שאשאיר מאחור.

אבל פה, וזו בכלל לא נחמה אלא יותר אירוניה, פׂה זהו המקום היחיד שבאמת אחסר בו. הרישום הדק שהשארתי בחיי הוא אוסף תווים ששמורים איפשהו בצפון בתור שרת שקובע לנו את כל מה שמעבר לעבודה: את החיים עצמם.

ואטרף, ידידי הנאמן, אני יודע שנשבעתי לנקום ולהוריד אותך איתי. ואתה, אס קיו אל חמוד שלי, יודע שאכן, יש לי את הכוח כבר עכשיו אבל אני לא רואה שום טעם. אני הולך בלעדיך ואפילו מבטיח לנסות לזכור לקחת איתי את ונדטה.

אז זהו סופו של משה.

אנדריי-אודין מחיפה פרש. יריב-אפולו אגוזי פרש. מאו פרש. אייל-אקלימי נשנש פרש. יאיא פרש. כל הענקים התקפלו ואני המשכתי. חמש שנים? יכול להיות? ואחרי שאני אעזוב, ישאר רק הדף שלי באטרף כמו גלעד שהקמתי לעצמי מבעוד מועד. אני מת על זה.

אז, שוב, אני נפרד יפה יפה מכולם. מסדר עניינים אחרונים, משלח לרשת כל מה שנשאר על המחשב שלי שעוד לא פורסם וממשיך לתוכנית הסופית.

ביי ביי.