אאוטינג לרגש, הדחקה של כאב ישן והחצנה של מה שאני מסוגל כשאני מקבל הזדמנות.
30/01/08 | יום רביעי
אנחנו בעצם דיי דומים
הרבה יותר ממה שאתה חושב
ואתה היית נורא עסוק, מסתבר
בזמן שאני ישבתי על הכסא וחיכיתי שתעזור לי
אני לא קשור אליו, לכסא כלומר, אני יכול לקום
אני יכול להיות עסוק! אני יכול להיות! ע ס ו ק !
מצד שני, זה לא כוחות
אתה לא יודע במקרה למה הוא לא מדבר איתי יותר, נכון?
כמה שנים עברו? ואתם עדיין חושבים שזה כי אהבתי אותו?
אני ארמוז שזה קשור למחשבים,
אני ארמוז שהייתי נואש אז (אז קמתי מהכסא ונהייתי עסוק נורא)
אני ארמוז שאני דיי נואש כרגע,
עצבנת אותי קצת.
בוא לא נבדוק מי יודע לשחק טוב יותר בתקשורת.
אתה מבין, אני יודע למחוק עקבות.
אתה יכול פשוט לבוא אלי ולצעוק, כמובן. אתה יודע איפה אני, כולם יודעים...
אתה יכול להתקשר. דיי קל לאיים עלי, אני מאויים בקלות.
ואני יודע, אני יודע - אני אתנצל ואני אתקפל ואני לא אבין מה חשבתי לעצמי,
איך העזתי להפיל את זה על מישהו תמים שלא קשור
הטרדה בגלל טרדה אישית
אבל אולי אתה בכל זאת קשור? אולי אני קושר אותך פה בגורלי שלי?
שנים ישבתי, שנים! ופתאום אתם צצים.
מי מרשה לך לרקוד במועדון ולהיות מאושר?! אתה בכלל זוכר איך מנעתם ממני אז?
ולא אכפת לי שלא ידעת מי אתה. זה היה מתפקידי לגלות לכם.
אז אני מאוד מצטער, באמת, הלב שלי כבד עליך, אבל אתה הקורבן שבחרתי.
הנה רעיון חדש: לא תמיד אני מבכר את השתיקה. בוא נדבר.
לא חייבים פה. אני בר תושיה רבה בכל הנוגע למציאת דרכים ומקומות להדברות.
רק תזדרז.
אין לי עוד הרבה זמן.
אני גוסס לאט ואני לא מתכוון להיות נחמד לקראת מותי.
- - - - - - - - - - -
הטקסט הזה הזוי משהו ושוב אובדני כצפוי. ניחה, מה אתם מבינים...
ובכל זאת, למטיבי לכת ולי עצמי אם איי פעם אתקל בכתובים שלי שוב בעתיד:
זהו פוסט המשך ל "גלעד" (פרוייקט אלעד ויסמן) והוא מסמן איזשהי אבן דרך שלי בהבנה של רשתות חברתיות.
http://blogs.atraf.co.il/membersPages/Blog.aspx?zrzor4P1qr=KEEKL&Oy1t_vq=JIGME
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה