לראות את ונציה ולמות. סיפור מסע מצמרר ולא גמור. אני עדיין שם.
20/01/08 | יום ראשון
יוסי 2 הוא המחשב הנישא השני שלי, כלומר הוא היה, עכשיו הוא כזה קצת מת וכאלה, אבל למה להתעסק בשטויות. הכל התחיל בשבועיים שלפני הנסיעה הזו. פתאום, אחרי שכבר חשבתי שזה לא יקרה לעולם, התחלתי להרגיש איך הזמן האין סופי שלי הולך ומתקמץ לו לימים ספורים בלבד.
הכל קרה, כמובן. גנבו לי את האופניים. המחשב, שאני לא זז בלעדיו, היה השני בתור להיכחד מחיי. אחרי זה כבר היה ברור לי שאם אני בוחר להשאר בחיים ויהי מה, אז אלוהים מצידו מעדיף לחסוך לעצמו את האירוניה ולא להרוג אותי באיזה תאונה שניה אחרי, אלא שמה שמחכה לי כאן הוא לא פחות משואה מוחלטת. אני יודע שסביר להניח שלא תהיה לי עבודה וכנראה גם לא ממש דירה. יהיו לי ימים ספורים בשביל להחליט איך אני מעיף את הדברים שלי לכל הרוחות מהבית שהיה שלי שנה וחצי ומתחיל לחשוב ברצינות על תוכנית חלופית. כרגע באר שבע על הפרק. מרגיש קצת לוחץ משהו אבל היי, העשרים וחמש חלף ןאני עדיין פה אז בטח משהו טוב יקרה, לא?
אבל אולי אני מקדים את המאוחר, אולי כדאי שקודם אני אספר איך הדברים נראים מפה.
דיי אותו דבר.
רק קר יותר. מה קר, קר כאילו אני בפאקינג אנטרטיקה. גלובל וורמינג מיי אס! כלומר, הבאתי מלא בגדים מהארץ אבל לא חשבתי שאני אאלץ ללבוש את כולם,בו זמנית, כל הזמן... ומילא זה. הגוף שלי הבין בשלוש שניות של אויר צפון-איטלקי מה שהיה לוקח למוח שלי להפנים שנים: אני חייב אוכל וחייב אותו חם, רצוי פחממתי ושיבוא בכמויות. מילא אם היה מדובר בכמה ימים אבל אני כותב את הדברים האלה כרגע לאחר שבוע אחת בטונדרה האיטלקית הזו מתוך שבועיים ויודע שאולי הקוראסון החמישי הבוקר היה מיותר אבל כל הארבע, שהגיעו לפניו ברצף, הצילו את חיי לגמרי. בחיי, יש כאלה שאוספים כוססי ציפורניים מכל ביקור בחו"ל, אני אוסף קלוריות.
אז ניחה, לרגע אני מניח בצד את כל העקבות ואוכל כאילו הייתי שאר האדם, אחרי כמעט שנה של הימנעות, פרט למינצ'וס עצבני קצר באמצע, נמנעתי באומץ מכל תענוגות האוכל ועמדתי בזה יפה ומה זה הביא לי? שיכלתי ללכת לפאג ולרקוד כמו משוגע עם הגופיה שלי על הבמה? בשביל זה? ראבק, אמרתי ואומר שוב, שוקולד לא יותר טוב מסקס, אבל כשהלה לא בסביבה, הוא נחמה גדולה.
בייחוד כשהוא מוגש כנוזל סמיך וחמים במאג מפלצתי עם ערימה של קצפת מעליו, משל היה סופר-מילקי חגיגי, רק בשבילי, בשלוש יורו וחמישים סנט בלבד! אוך, ההתפקרות. איפה היית כל חיי? ולחשוב שאני חיי כבר חמש שנים בתל אביב, מתי זה קרה בכלל שמהעיר הכי מלאה בתענוגות יצאתי כזה איש מיוסר ואומלל? אבל הנה, גם עכשיו, כשאני כותב בעיוור על המקלדת הפורטוגזית של ג'ורג', אני מצליח לראות, בין שגיאת כתיב אחת לרווח כפול, שאני חוזר על סגנון הכתיבה המאוד מפוזר שלי ומפוצץ השאלות. אז דיי.
החלטנו על שינוי, לא כך? אמרתי שאני הולך בשביל לחזור אחרת. אז הנה, משה האבוד שלכם כותב מנפתולי השינוי עצמו, מהבפכנו של הבלאגן. ומה אני אגיד? איי'ם ספּיצ'לס.
אם היה פה המחשב שלי אז בטח הייתי מפוצץ בכתיבה, קובץ וורד אחרי הבא אחריו, דפים שלמים שמספרים מה עובר לי בראש עת אני מביט בחלון ורואה את הנוף המתחלף במהירות ואת השתקפות חיי משם, פה, בשומקום התורן שאליו הזדמנתי.
אבל זה לא המחשב שלי ואפילו המחברת-גיבוי המזדרגגת שהבאתי איתי נרטבה וטוב שכך למה ממילא אני לא מצליח לכתוב שום דבר אמיתי עם דף ועט. מה שאני צריך זה להתרכז, לדעת שהזמן שיש לי כרגע מול המחשב הוא הזדמנות נפלאה להוציא החוצה, לחלוק שוב את הבלבולי ביצים הרגילים שלי עם כל העולם ולקוות שמישהו, אפילו אם זה יקרה בעוד שנים, ימצא את זה מעניין ומספיק מרתק בשביל משהו. כבר לא משנה לי מה.
אז נחתתי. קצת הפוך לגמרי מהג'ויינט ההוא באויטה ולגמרי אפוף מהמיזטרפין שבא אחריו. ג'ורג' אסף אותי לתוך הסמארט שהשכיר בשבילנו ויאללה, הנופש מתחיל.
הכפר שהוא גר בו קטן ומקסים. בלה, ג'ינה ואיתקה, החתולים הבאר שבעיים שלי מהחיים הקודמים, זוכרים אותי ובאים, צמריריים ומגרגרים, מתחככים לי ברגל שאאסוף אותם לתוכי לחיבוק ארוך, ולשניה אחת אני שוב המשה ההוא, הילד האבוד שיש לו הכל ולא כלום ואני מאושר ושוב, שניה אחרי זה אני מריח מעלי את הענן השחור שכנראה ארזתי בלי משים מהארץ, נפרס מעלי כמו הילה שחורה ואני יודע שיהיה קשה להסביר את המחלה הזו לג'ורג', לגרום לו להבין שאני פה עכשיו, אבל חלק ענק ממני שהוא הכיר כבר מת ולא יחזור עוד לעולם.
מה שמזכיר לי שבחמישי, ערב הטיסה, אני מוצא את עצמי מול הפסיכולוג של תום שהוא סידר לי במחיר מגוכח לפגישה אחת, והוא אומר לי שאני נראה כמו אדם אינטלגנטי שמבין ויודע את המצב שלי אז אין טעם להעמיד פנים: זה פה בשביל להשאר.
"תחשוב על זה כמו כאב כרוני", הוא אומר לי בקליניקה המדהימה שלו, "כאב שלא יעבור עד שתמות ולפעמים זה באמת קשה לחשוב על איך להתמודד עם זה אבל תראה שאין לך ברירה, אתה חייב לחיות עם זה..."
אמרתי לו שאני מכיר דרך לסיים את זה והיא דרך של פחדנים או של אמיצים והוא ביטל אותי בשניה: "תראה, זה כמו שאני לא באמת מבין אותך, כלומר לא רק את המחלה, אבל נגיד זה שאין לך כסף, שאתה לא יודע מה תעשה מחר, ממה תחיה. אני מעולם לא חוויתי בעיה שכזו אבל כאחד שזו העבודה שלו, לגרום לאנשים להבין שחייבת להיות יותר מדרך אחת לפתור את המשוואה הזו, אני אומר לך שאני לא באמת צריך להבין אותך בשביל להגיד לך שאתה יכול למצוא את הדרך החוצה מזה ושכנראה תצטרך לעשות את זה לבד. אני והחברים שלך פה בשביל לתת לך גב, לא יותר, את העבודה עצמה אתה תעשה לבד..."
ובאותה שניה הבנתי משהו חדש וידעתי שאני הולך משם לבית להתחיל לארוז. מה זה המשהו הזה? אני לא יודע. עד עכשיו ייסרתי את עצמי בתהליך אינסופי של היתוך עצמי.
הגיע הזמן לגל ההדף המתבקש. הגיע הזמן לביקוע.
אם היו לי ספקות עד לאותה השניה אני מחיתי אותם באותה השניה שיצאתי מהקליניקה שלו ופניתי למטה במדרגות, שומע אותו אחרי מדליק את האור ואומר לי, שאני צריך לעלות קומה, לא לרדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה