איך להפסיק לכתוב

אולי מה שאני צריך זה פשוט להתעצבן? בוא ננסה:
31/01/08 | יום חמישי



לכבוד אדון קנול היקר, שלום רב.

בהמשך לשלך מאמש הנה תשובתי: לא.

אני לא חושב שזה עצוב שיש לי הרבה חברים בפייס בוק. אני חושב שמה שעצוב זה מה שאנחנו עושים שם.

אנחנו דור של אנשים שעובדים פחות קשה מההורים שלנו ומרווחים כפול ואיכשהו, אנחנו הדור הכי בודד. אם הדיכאון לא תפס אתכם עד עכשיו, אל תדאגו, הנה, עוד רגע כל הבלוג המוזר שלי יהיה התנ"ך שלכם ותרוצו אלי לשאול מה לכל הרוחות קורה לכם.

שניה לפני זה, בואו נספר לכם איך זה עובד:

כל יום אנחנו הולכים למשרד שלנו, מתיישבים מול המחשב ועובדים קצת, מציצים לרגע באטרף, חוזרים לבדוק מיילים מהבוס, מציצים בפייס בוק, מגלים אפליקציה נחמדה, הולכים לצהריים, חוזרים ובודקים אם יש התאמה כפולה בפייבוריטים, עונים על סקר בפרינדס, ממלאים טריוויה ומקבלים חיית מחמד מפגרת. מגיע סוף היום, הולכים למכון ומשם לבית, קצת על המחשב, אולי משהו השתנה, לשים נקודה בחדר סטוצים, אולי משהו מעניין יקרה, אולי לצאת אבל למי יש חשק בקור הזה לשים גופיה, לקרוא בלוגים? אההה. משעמם מידיי. ולא משנה מה כבר תראו בטלויזיה לפני שתירדמו אתם ואני יודעים שלא הרווחתם כלום, לא יצרתם שום הישג ביום הזה. למדתם כלום.

תענו לי רק על זה: האם אבא או אמא שלכם רשומים בפייס בוק? ולהם באמת יש חברים מהעבר, כאלה שהם ישמחו לדעת מה קורה איתם היום.

והרבה כתבו על פייס בוק, הרבה ניסו לפניה. רק בארץ היו את "חבריי'ה" של היידפארק, הפורומים של פרש והאתר "מקושרים" אבל איכשהו אף אחד לא הצליח, נניח כמו אטרף.

מממ.... למה באמת אטרף הצליח במקום שכל שאר הרשתות החברתיות נכשלו?

רמז: זה קשור לסיילים מטורפים בזארה.



פייסבוק לאנושות היא מה שאטרף היה לגייז בארץ כבר לפני שנים. ואנחנו הרי חיות חברתיות ידועות, גם לפני שהיה בכלל אינטרנט יכלתם לתקוע אותנו בפלוגה נידחת וישר אנחנו נמצא מי קצת אחרת, מי דומה לנו.

אנחנו הכי חברמנים, הכי יוצרים קשרים בעולם, יוצאים לפה ומגיעים לשם, אושיות כולנו, חצי סלב, כתבו עלי, אני במקום שיש לו השפעה, אני עובד עם אנשים, אנשים מכירים אותי, מכירים את השם שלי. אנחנו הכי לא מתחתנים, הכי לא נעלמים לתוך משפחה עם ילדים, אנחנו החברים המושלמים, רווקים לנצח, הכי יפים שיש והכי לבד, אנחנו שם מתי שרק צריך. כולם רוצים אותנו. מעודכנים וציניים וחדים. מתנהגים כמו כלבות מהגיהנום, רק אל תשכחו להגיד תודה שאנחנו חברים שלכם.

וזה כל כך עצוב, שאם נרצה או שלא, סטאטיסטית אנחנו השלב הבא באבולוציה, המוטציה הבאה שהטבע הקיא מתוכו, יודע שאנחנו נפתור את בעיית הדמוגרפיה העולמית: אנחנו לא מעמידים צאצאים, אנחנו מעמידים מסיבות.

ואם באמת אנחנו הכי יצירתיים שיש, בעלי הטעם הכי אנין ובעלי הכשרון הכי טבעי שרק אפשר, איך יכול להיות שכל הכשרון הזה מתנקז למשרדי פרסום ומסיבות של שירזי? כמה אמנים גאים אתם מכירים שמתפרנסים מזה? אני מכיר שניים והם לא מכירים אותי. ואגב, שניהם אשכנזים אבל זה כבר פוסט אחר (מה שחסר לי עכשיו זה טוקבקיסטים שאומרים לי שזה לא המוצא שלי שאשם).

אני חושב שזה נורא עצוב שאנחנו מנויים ברשתות חברתיות בכלל. איזה דבר אדיוטי זה לנדב כל פרט אישיותי שדף אינטרנט מבקש לטובת פרסומת בחזקת: אולי מישהו יראה את זה, יזהה אותי וירצה להיות חבר שלי.

אלוהים ישמור, יש סיבה שבעטיה איבדתי את הקשר עם אנשים מהעבר, פשוט לא התאמצנו מספיק לשמור עליו. למה לי לחדש את ייחסַי עם מישהו מבית הספר היסודי לעזאזל? בשביל להשוות איך מאותה נקודת הפתיחה, לאן כל אחד מאיתנו הגיע כיום? בשביל לרכל סבתאית "מה עם ההוא? שמעתי שהתחתן..."?

אין על הגייז, אנחנו לקחנו את הרשתות החברתיות למקום בו הם אמרות לרחוש: בואו נמצא אנשים ש: א. נראים טוב, ב. עוד לא הזדיינו איתם!

בעצם על מה אני מלין? אני חב את כל המערכות יחסים האחרונות שלי לאטרף. אני חב את דגניה א' לאטרף ואת כל הזיונים האחרונים שלי.

עדיין, יש בכל זה טעם של משהו לא טבעי. לא ככה היינו אמורים להכיר. ופאק איט רומנטיקה.

אני אחד מכם, מהלך באותם השבילים בהם כולכם מטיילים, גן עצמאות גדול אחד של החיים, שלב אחרי שלב עברתי אתכם הכל והגענו לכל מקום פרט לנחלה שהבטחנו לעצמנו.

המקסימום שנשיג הוא השקט שבהשלמה שאולי בסוף הדרך נהיה מפורסמים, אפופי חברים, מסודרים, בעלי הישגים נערצים.

אבל נגיע לשם לבד. רוב הסיכויים שלא נלך יד ביד לבית האבות עם אהוב ליבנו ומה שבטוח זה שכשנמות שום ילד לא יגיד עלינו קדיש יתום.

וזה קנטרני להתבכיין פומבית על נושאים עמוקים שכאלה כשאני עובד בחנות תחתונים לגברים בלבד בדיזנגוף סנטר. וזה לא יפה שאני יורק לבאר שכלכלה אותי לכאורה, אבל בחיינו, כמה פתטי זה להטביע את יגון הבדידות שלך בקנייה של זוג תחתונים יקרים להחריד שאין לך שום צורך בהם. נכון, רוב לקוחותי הם גייז מהשורה, שוב - בדיוק כמוני, אבל אחרי שנה וחצי יש לי כמה הארות מאוד לא מחמיאות עלינו כלהקת טרף שלא מוצאת שובע.

על הדרך זכיתי להכיר את הסנטר טוב יותר ממה שרציתי ואין דבר שמעציב אותי יותר מלעמוד בתור בקופה של הסופר כשמצד ימין שלי הקופות מלאות בנשים, זקנים וטף עם עגלות מלאות כל טוב (אוכל באריזות ענק חסכוניות! ערימות על ערימות של צנצנות גרבר לתינוק, מתגלגלות על הסרט הנע בדרך אל הקופאית... תחבושות הגייניות!!!) ורק אני בקופת האקספרס עם 2 יוגורט ביד מביט בקיבורת הזרוע המנצנצת מזיעה של הבחור שבדיוק יצא משייפ והחליט לעשות קניות, יש לו בתוך סלסלת היד המפגרת הזו - ואני משתדל לדייק - גמבה אחת, קיווי אחד, לחמניה אחת מקמח מלא ובקבוקון מים מינראליים.

אלוהים קח אותי עכשיו. אני לא חושב שיש לי עוד למה לקוות במידה ואצא מהצרות שלי, דיי מגעיל אצלכם בעולם המושלם.

ואני בכל זאת מנסה לדון אתכם לכף זכות ולהזכר בכל הזוגות הנחמדים שאני מכיר (4 מתוך 5 זוגות במערכת פתוחה, 3 לא ישרדו יותר משנה, 2 יפרדו ואז יחזרו ואז יפרדו שוב וישמיצו את האקס בכל העיר, יכנסו לדיכאון, ילכו למכון פי ארבע יותר, יתפוצצו במסיבות ויזדיינו כמו זונות ממקסיקו, יחטפו איידס וימותו בידיעה שהספיקו דיי הרבה, בשביל גיי. זוג אחד בלבד הוא צדיק בסדום, אולי אפילו אחד מהם מתנדב בחוש"ן בזמן שהשני מנסה לקדם את שוויון הזכויות לגייז בארץ בו בעת שהוא מבשל ארוחת ערב לבית דרור, עונה למישהו שהתקשר לקו הלבן ומכין קונדומים לחלק במועדון) ובמקום להיות עצבני עליכם, עלינו, אני סתם מאוכזב.

כל כך הרבה פונטציאל וכל כך מעט מוצר סופי.

לא טעינו איפשהו בכל הדרך הזו? אולי במקום עוד חגיגת לאף ועוד שלוק מ-השוט היינו צריכים ללכת השבת להורים, לצבוע את הדירה, להחליט כמה החלטות חדשות שאנחנו דוחים כל הזמן. כמו למשל למה שלא, חס וחלילה וחס, לבטל את המנוי לחדר הכושר ובמקומו לרכוש מנוי לאיזה ספריית וידאו נחמדה? נכון, נכון, שרירים יגרמו לכולם לצאת אתכם לדייט, אבל אם חלילה מתחתם יהיה משהו לדבר עליו, כל דבר לעזאזל, אז אולי, אם ירצה האל, תכירו מושג חדש ונחמד שנקרא דייט מספר שתיים.

כל כך מגעיל אותי לראות איך אני ואתם מתחרמנים מכל ההורסים עם הזיפים ושרירי הדלתא שמורידים ת'גופיה במועדון ואיך אנחנו נגעלים מכל השמנמנים שעומדים בצד עם החולצות האובר סייז שלהם, איך הם הורסים לי ת'סבבה שלי. מבאס לחשוב שלא כולם בעילית, נכון? מעצבן לקבל תזכורת חזותית באמצע היכל התענוגות הזה עם כל העומצה-עומצה והבום בום בשירותים. מפריע לי בעין לראות אנשים מיואשים, אנשים לא מאושרים, אנשים לא יפים. כולנו מ(א)ממים לא?

וכמה מנחוס זה לקבל בבוקר שיחה ממישהו שהזדיינו איתו אמש כי היינו חרמנים, לנסות ולהגיד לו שאנחנו לא חושבים שזה רעיון טוב להפגש פעם שניה, שאנחנו בתקופה שאנחנו צריכים את הספייס שלנו ובכללי כי ממש לא מתאים לנו לצאת עם מישהו שכל מה שקרה איתו היה חייתי ונהדר באותו הרגע אבל למחרת, שזה כמה שעות אחרי, כשנזכרנו, זה כבר היה מגעיל והתרחצנו שעות מתחת לזרם.

כמה מחורבן זה לראות את העיניים שתוקעים בנו האוחצ'ות, לראות איך הלירד הגברי והמדהים ההוא לא שם עלינו בשיט ולהבין שעוד כמה שנים האוחצ'ות יכנסו למכון והם יהיו חטובים כמו שאנחנו כבר לא נחלום להיות, שאף אחד כבר לא יסתכל עלינו אז, הלירד המדהים ישלם לאנשים תמורת קצת חום, ואנחנו רק נקווה להיות עם מספיק כסף עד אז רק בשביל שנוכל להטביע את כל הריקנות הזו באיזה טיול מדהים בחו"ל או בקניה של המסך הכי גדול שרק אפשר, בקניה של המון סמים שאפשר לעשות עם החברים, שיהנו, שיהיו קטעים ושיגועים ומוזיקה טובה ושיאהבו אותנו ושרק יחזרו, שלא יעלמו.

אנחנו לא הולכים לשום מקום.

וכשלא נהיה כאן יותר, אנחנו לא משאירים שום דבר בעל ערך מאחור.

אנחנו יכולים לשנות את זה, אלו אנו שיוצרים את המציאות הזו עם השגרה הזו אנחנו כל כך אוהבים. מה אם המילים שלי, אלו שעכשיו מרצדות לכם על המסך, מה אם הם אלו שיובילו אתכם לשינוי, מה אם השינוי הזה הוא מה שיגרום לכם להיות מאושרים? האם תנסו להיות קצת פחות סטריאוטיפים, קצת פחות שטחיים, קצת פחות אגואיסטיים בשביל לשנות משהו? מסופקתני.

הדבר הכי אירוני שראיתי מימי זה מישהו שהיה מתעלל בבן הזוג שלו אבל הקפיד למחזר. מה? חייבים להציל את האקולוגיה למען הדורות הבאים, לא? אנחנו כולנו ירוקים עכשיו, זה הייפ מטורף עכשיו. אפילו הקרוקס החדשות הולכות להיות מתכלות ואני חושב שהגופיה שקניתי ב-האנס? היא מתפוררת כבר עכשיו אֵז וְי סְפִּיקִנְיג!

אני מכיר אותכם טוב מכדי לא להיות ציני. אני מכיר אותי טוב לא פחות ויודע שאני לא יכול להבדיל את עצמי מכם. זה אולי לא יעשה לכם טוב אבל אנחנו כולנו הרבה יותר דומים ממה שאתם חושבים.

אז בואו נתרכז בי לרגע. אולי אם נפתור אותי אז נפתור אתכם.



הזמן עכשיו הוא מלחמה שקטה ונוראית. וזה לא הולך להסתיים בקרוב.

אני יכול לסיים את זה מהר, כבר צרחתי את זה לא פעם, אבל החלטתי להשאר. החלטתי להשאר ולהשתנות, להיות כל מה שחלמתי עליו. אבל בינתיים זה אותו המשה הרגיל רק עם הצרות החדשות. ואין שום דרך לנסות ולהסביר לי שיהיה טוב, כי הרע כבר פה שנים ועכשיו זה פשוט ריסוק של השאריות הבודדות שנשארו ממני. אפוקליפסה איטית ונפלאה: בוא נראה מה ישאר ממני עד סוף היום. אבל אני קם כל בוקר וזו כבר התחלה. היו ימים שסירבתי.

אני מניח שאני יכול לראות את הדברים אחרת. אני יכול להגיד לעצמי: היי, המלחמה הזו יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, טלטלה מספיק חזקה שתגרום לך לרגע לחשוב בכל זאת על מה בעוד שנה, מה בעוד שנתיים. להפסיק לשרוד עד הסופ"ש, להפסיק לחשוב על האוכל למחר: לחשוב על החיים שעוד יכולים להיות לי.

ובמקום דרבון, כל המחשבות האלו גורמות לי להיות משותק. אני יכול לעשות המון דברים אבל אני לא עושה כלום. אני יכול לכתוב ספר שלם, אבל התותחים רועמים והמוזה מתה כבר ממזמן.

היום לדוגמה רע. לא משהו ספציפי, לא קרה שום דבר מיוחד שאני יודע עליו, ועדיין, החולצות שמדדו הלקוחות מחכים לי בצד של הקופה ואני מסרב להתחיל לקפל. שיחכו, לא אכפת לי. היום אני עצבני, לא כדאי להן להתעסק איתי.

אז במקום זה אני מחבר למערכת את האיי פוד של דייב ושומע שירים. אני גולש לאתרים הרגילים, מפרסם הודעה שאני משכיר את הדירה שלי, מחפש לשכוח אחרת, שולח קורות חיים לעבודות שאני בטוח לא אתקבל אליהם, מחטט באטרף ולא מצליח למצוא שום מנוחה. משהו לא טוב מתרחש פה ואני יודע בדיוק מהו ואני לא מצליח לכתוב אותו. איך אני יכול? כל כמה דקות אני פתאום מתעשת ונזכר מה בדיוק המצב בו אני נמצא והוא לא מצב נוח לכתוב בו.

לראשונה, אני מבכר את השתיקה.



אולי אקשיב לעצה שלי מפעם ופשוט אתחיל לכתוב וזה יבוא? הנה, על הכתיבה:

חיידק הכתיבה הוא מושג שגוי. זה לא חיידק, זה וירוס. ההתפתחות שלו לא לינארית ולא בַּטִיח. הכתיבה היא המפלט היחיד שלי והכלא שאני לא יכול להתחמק ממנו.
לא. זה פשטני מידיי. אולי אכתוב על מה שבאמת קורה? אולי לספר על משהו זה כבר חצי דרך בדרך לפתרון.
אם כך אז באמת שקרה הרבה ואני שומר את זה עמוק בפנים ולא יכול עדיין להגיע לשלב בו המוח שלי עורך את כל המחשבות לכדי מילים בעלי רצף כלשהו. האם זה יומרה מיותרת לנסות ולהעתיק מחשבות שלמות מתוך הראש שלי לתוך מסמך מחשב? הרי הן עולות אחת על השניה וברגע שכתבתי אחת הרי אחרת באה ותופסת את מקומה, מהירה מידיי מכדי שאוכל לתפוס אותה.
בואו נתחיל:
הייתי במילאנו, טיול שהייתי חייב לעצמי בשביל להבין כמה דברים. וכן, אני עלוקה מגעילה, כל הטיול הזה לא עלה לי שקל. ג'ורג' שילם בעצמו את הכל, מכרטיס הטיסה ועד האוכל שאכלתי. ואכלתי המון.
זה כאילו אני נותן לגוף שלי את כל מה שהוא מבקש: מאוכל, דרך מנוחה נטולת כל פעילות ספורטיבית ועד סקס מיותר לחלוטין שהוא מבקש ואני נותן בלי לחשוב על התוצאות, שאני יודע שיגיעו. המון כדורים ירוצו פה בקרוב.
ואני נותן לו את כל זה רק שירגע, רק כדי להרוויח עוד קצת זמן לתקן את הבלאגן הגדול שאני הולך להתמודד מולו. ואין דבר יותר מקומם מאלו שאומרים לך שבשביל לצאת מהבְּרוךְ הזה אני בסך הכל צריך לקבל את הטוב שבעולם, להעריך את עצמי יותר ושאפילו שזה נשמע לא נכון אין דבר יותר אמיתי מאשר להיות אופטימי ולדעת להיות חיובי.

אתם מפגרים לגמרי כאילו? בחיי, הבא בתור שיגיד לי לקרוא איזשהו ספר שיפתח את העיניים שלי, אני שולח אותו לבלוג שלי, שיקרא קצת, אולי הוא יעצום את שלו.

הצורה בה אתם מתנהלים זרה לי: מכחישים את הכאבים של אחרים ועוד גורמים לנו, האנשים קשי היום, להרגיש אשמים. איזו בורות. לא כולם יכולים לעוף, תבינו. לומר "תקח את עצמך בידיים" או "תעשה משהו עם החיים שלך" זה דבר נפלא להגיד אבל לא הכי הגיוני לבצע שאין לך שום דרך אפשרית לעשות את זה. אני מסוגל למחוק את כל החיים שלי עד כה? פשוט להתכחש לחובות שלי כלפי הבנק, כלפי הזכרונות שהלב שלי מסרב לנטוש? אי אפשר. אין לי איך ללמוד מקצוע, אין לי איך למצוא עבודה מכניסה, אין לי איך לחזור למקום ממני הגעתי ואין לי איך להמשיך להתקיים כמו שאני התקיימתי עד עכשיו.

אני תקוע.

וקשה להסביר לכם את הדברים, אני יודע, הם סתומים בעינכם. משפטים מבולבלים של מישהו אבוד.

אתם טועים. אני אבוד לגמרי אבל המשפטים שלי הם שלי והם נכונים כמו שכל משפט שאתם תכתבו יהיה רהוט ומובן לכם עצמכם.

אני אנסה שוב, מי זה משה גבאי:

אני שונא את עצמי אבל לא את החיים. אני אובדני אבל עוד לא ממש הרגתי את עצמי, לא לגמרי. שונה מהשאר אבל מתאמץ נואשות לא להראות את זה, לתת לכם תחושה נינוחה לידי. אני גוסס כבר שנים ולא רוצה שתעזבו את הכסא שלכם ליד המיטה שלי.

תישארו עוד קצת, אולי זה יגמר אוטוטו, אולי אני פשוט אחלים ואקום איתכם ונצא מפה, רק אל תרחמו עלי, אל תתנו לי להרגיש שנמאס לכם להיות שם בעמדת הש.ג על הנפש הרצוצה שלי, משגיחים עלי מפני עצמי ודואגים שלא אעשה שטויות, לא עוד.

ומה כל כך מתיש בלהיות ידיד שלי לעזאזל? כן, אני מדוכא אבל לא מדכא, אל תדאגו, אם תעזרו לי לא יקרה לכם שום דבר רע, מקסימום תרגישו קצת טוב לגבי עצמכם.



אבל אני עדיין פה, המשה הישן עם כמה החלטות חדשות.

החלטה אחת היא להשאר, והסיבה להשאר היא נקודת האור היחידה שלי כרגע.

אני נשאר כי אופיר הוא משורר אמיתי ויוצא דופן.

אני נשאר כי ארול, דייב וסער כותבים, אחד לשני ולפעמים לעצמם, ואני לא יכול להפסיק לקרוא.

אני נשאר כי ירון עוזר לי, שומר עלי מרחוק ובודק שלא אפול.

ואני נשאר כי אני הולך לכתוב את כל מה שיקרה מפה הלאה, אני הולך לשכתב את כולנו לתוך משהו אחר.



בואו נתחיל