נעירה בהפרעה - חלק ב'

התרסקות איטית שלא נגמרת - או - הגיע הזמן שאני עצמי אעזור לי ואין לי מושג איך להתחיל אפילו

23/09/07 | יום ראשון


התקופה הנוכחית היא התחלת השואה השניה שלי.


המצב שלי מסלים מיום ליום. זה ברור לי ואני לא עושה עם זה כלום.אני הולך פחות ופחות לאשפוז. במקום זה אני סתם יושב בבית וגולש בסכומי עתק ברשת דרך הנייד. למה? מה כבר יש שם ברשת שיכול להציל אותי? לפחות תריסר שנים ביליתי מול מסך שמחובר למסכים אחרים ורחוקים ושוב דבר טוב לא צמח מזה אז למה ההתמכרות הזו?

ודברים קטנים מפילים אותי לקרשים. ממרום 26 שנותי ונסיוני הכביר ברכיבה ורק לפני שבועיים למדתי לרכב בלי ידיים ולא היה מאושר ממני והנה, לפני שבוע בקצה של הפארק, אני עושה סלטה ענקית ונופל כשהקרניים של הכידון נתקעות לי ישר בבטן התחתונה. דם, כאבים, מונית לבית, גלגלים חדשים, נסיעה לפארק למחרת, תיקון האופניים בשמש היוקדת, נסיעה צולעת עד לחנות לתיקונים נוספים והופל'ה הלכה לי הבריאות לכמה ימים פלוס שלוש מאות שקל שממש אין לי.

חשבתי שהכי נורא זה שאיבדתי כמה ימי רכיבה ושהתענוג היומי בפארק יאלץ להדחות עוד כמה ימים עד שארגיש טוב יותר. חרא. ועוד אחרי 4 ימים של ראש השנה בניוון ממוחלט ובהאבסה עצמית גרגרנית במיוחד זה בדיוק מה שלא הייתי צריך. אבל אז התחיל לי הלחץ בחזה. בהתחלה לא התרגשתי אבל כשגיליתי שאני לא יכול יותר להתכופף ושלא נרדמתי מרוב כאבים חדים הבנתי שזה לא פסיכוסומטי ושהלב שלי שבור אלא שזה אמיתי לגמרי ושצריך לעשות משהו ועכשיו.

עשיתי רנטגן, לחץ דם, א.ק.ג, מישוש של החזה עם אצבעות מכוסות כפפות לטקס לבן ואחר כך עם סטטוסקופ קפוא שדילג לי מהבטן העליונה לגב וחזור.

אין לך כלום, אמרו לי, כנראה סתם שריר מתוח.

וככה אני חוזר לבית תשוש לגמרי, חצי בן אדם. כואב לי עכשיו גם פיזית. נהדר.


אני חייב עבודה, חייב למצוא משהו שישפר לי את הערכה העצמית שלי. לא רוצה עוד לעבוד בתור מוכר מסכן ברשת שלא מעריכה אותי. מת להתחיל משהו חדש אבל אני אפילו לא יודע למי לפנות או איך לעשות את זה. מה שאני צריך זה להתפטר, לכתת רגלי לביטוח לאומי ומשרד התעסוקה ולקבל דמי אבטלה ואז ללכת כל יום מהבוקר עד הערב לאשפוז ונראה כבר מה יהיה. אולי אפילו למלא טפסים ולקבל נכות מלאה כמו שהציעו לי, לקבל קצבה מביטוח לאומי וסל שיקום ממשרד הבריאות, אני אלך ללמוד סוף סוף משהו על חשבונם ואולי עוד יצא ממני משהו.

כמובן שכלום מזה אני לא עושה כי אני משותק. חייב שמישהו יוליך אותי ביד ויתפעל אותי, יגיד לי מה לעשות, איך ומתי. אם ארול לא היה מגיע אלי לדירה ומוציא אותי מהמיטה הבוקר, יום ראשון שלוש אחרי הצהרים, אז לא הייתי יוצא ממנה בכלל.

איך שנמאס לי לאכזב אותו, לראות אותו מתייאש ממני כל פעם מחדש, לראות שהוא לא יודע כבר למה לו כל כאב הראש הזה. האם גם פה התחילו כבר הגרגירים ליפול בקצב מוגבר ואוטוטו, כמו כל השאר, ימאס לו והוא ילך.



ואני מזיין המון בזמן האחרון. ואני יודע שזה בוטה שאני כותב את זה כאן ושזה לא מעלה את קרני בקרב מחפשי מערכות היחסים אבל ממילא אף אחד לא רוצה אותי עכשיו, לא עם הגוף שלי, לא עם המחלה הנפשית ולא עם המצב הכלכלי חסר העתיד אז מוטב לי להתנחם בתחליף העלוב הזה לאהבה שכולנו יותר ויותר לוקחים ושוכחים מה הטעם של הדבר האמיתי.

הם באים אלי כשהם חרמנים וצריכים זין ואני בא אליהם כי אני חייב מגע, חייב שמישהו יחבק אותי, אולי אפילו יסכים לנשק וככה אנחנו נפגשים באמצע. הם גורמים לי להרגיש גבר ששוה משהו לכמה רגעים ואז אנחנו מתלבשים והם חוזרים לחיים שלהם ואני חוזר אל מה שזה לא יהיה.

אני יודע שזה נשמע מפגר אבל אני מרגיש לגמרי מנוצל, כאילו הם משתמשים בי. "רק לזיין הוא טוב זה" אני שומע את המחשבות שלהם בראש שלי. כולם בהירים ומצליחנים ואני העארס רפה השכל שרק בא לעשות להם טוב בטוסיק. אני נגעל מעצמי כל פעם אבל לא יכול בלי הנחמה המרה הזו.

ובסוף, כשאני מתלבש, הם תמיד עושים את ה "שיווו, הייתי צריך את זה..." ואז יספרו כמה קשה בעבודה עם הפרויקט החדש ושזה בסדר כי הם מקבלים עם זה רכב והעלאה אבל הלחץ הזה של לעמוד ב-דד ליין פשוט הורס, כמעט שדחו את החופשה בלונדון.

אם הוא בא אלי, כשנגמר, אני מרגיש כאילו אני מגרש אותו. ואם אני באתי אליו אני מרגיש כאילו הוא מגרש אותי, כאילו סיימתי את תפקידי, תיקנתי את מה שהוזמנתי לתקן ועכשיו אני צריך ללכת, אין שום טעם להשאר שניה אחת אחרי. לגמור ביחד בכמה שיותר זמן ולברוח אחד מהשני בכמה שפחות.

ואז, כשאני יוצא מהמקלחת שלי אני פותח תמיד את המקרר כאילו אני לא יודע מה מחכה לי שם ותמיד זה איזה גביע אשל מקולקל או משהו ואני יודע שאם אני הולך עכשיו לאיי אם פי אם וקונה לעצמי איזה פסטרמה אז אני לא אוכל לשלם את חשבון הטלפון ומה, לעזאזל, אני עושה עם שכר הדירה שלא שילמתי? ועוד רגע נגמר החוזה והוא אמר שדווקא סבבה לו אם אני נשאר בדירה אבל הוא מעלה את השכירות בחצי.

חצי.

מותר לי להיות בדיכאון בגלל קשיי מחייה? זה לא מותרות של מסודרים חסרי ערכים? רשימותיו של אקטיבי מתוסכל?

אני רק יכול לדמיין את הטוקבקיסטים מלאי הגיחוך.

חסר לכם אם אחד מכם ירשום לי "מגיע לך, זה מה שקורה למי שעושה סטוצים".

היי. מדובר בי. משה גבאי. אני הכהן הגדול של הרגשות, מומחה מספר אחד בזוגיות הומואית מונוגמית ארוכת טווח וג'אנקי של מערכות יחסים.

זה רק שאני טיפה החלדתי בדרך והנה, אחרי שנה שבה הבנתי ש:

1. דיכאון זו המחלה הקשה ביותר. אי אפשר להרפא ממנה לעולם או להתעלם.

2. הבדידות היא חברתה הטובה ביותר.

3. פיצוי עצמי הוא בלתי נמנע אבל גובה מחיר כבד. תאכל הרבה ותשמין ואז תהיה בודד כי אף אחד לא ירצה אותך ואז תכנס לדיכאון. זה ככה רדוד וככה נכון.

4. האסקפיזם כדרך חיים היא הברירה היחידה וה-אלטר אגו שלך תמיד תמיד יקבל ריאטלי צ'ק לפחות פעם ביום, ברגע שתצא מהבית או שתענה לטלפון וזה המבחן האמיתי. האם תוכל להתקיים גם בלי לתפקד באופן מלא.

איזה מלא, אני לא ממצא 20% מהתפקוד שלי. בהתחלה חשבתי שהזדקנתי או משהו אבל זה לא זה, אני פשוט נהייתי משעמם.

אין לי שום דבר שאני מייצר: אני לא יעיל.

אני כבר לא מצחיק או אנרגטי והפחד הגדול ביותר שלי, לאבד חברים כי אני הופך למשעמם ולא רלוונטי, הולך ומתממש לי מול העניים.

וכל אחד מראש שואל מה אני הולך לעשות לו, כמה אני מצויד והאם זה שאני שעיר וכהה אומר שאני גם מגושם כזה, כבד בתנועות.



אז רשמית השבוע האובדנות שבה.



אני יכול להתעלם מהעובדה שכל מי שיקרא יחשוב שזו זעקה לתשומת לב או שנמאס, דיי כבר עם כל הדיכי דיכי דיכי הזה.

אבל אמש קמתי בבוקר, שטפתי פנים ולקחתי שלושה כדורי שינה.

סימן ראשון.



מאוחר יותר הגיע מישהו, רצה לשלם לי, רצה שאמנע מלעשות לו סימנים, רצה שאפסיק לשים את היד על הפה שלו שלא ישמעו אותו צועק.

בסוף הפכתי אותי על הבטן, ביד ימין שלי עיקמתי את יד ימין שלו אחורה ובאגרוף יד שמאל שלי ריתקתי את העורף שלו לכרית והתחלתי לזיין אותו בכל כך הרבה כח, באלימות מוחלטת, בלי טיפת מחשבה, ראש נקי ורק להיות מכונה: אני רכבת, אני בוכנה, אני חוצב את הרגשות שלו עכשיו, חופר בתוכו לעוד ועוד אנרגיה שאני גונב ממנו, אונס אותו להעניק לי את המגע שאני זקוק לו בשביל להמשיך לחיות.

וככה זה נמשך ונמשך ורק אחרי שגמרתי בפנים, מקלל אותו וסוטר לו, הבנתי שלא השתמשתי בקונדום.

אני אף פעם לא שוכח לשים קונדום. וזוהי פעם שלישית השבוע שאני שוכח.

סימן שני.



אחרי זה הדלקתי סיגריה ומשכתי אותו בעורף שימצוץ לי קצת. כל עוד הוא פה הוא שייך לי. אני עושה איתו מה שיעשה לי טוב. אני צריך את זה והוא יהנה כי אני אומר לו להנות.

כשהוא התלבש, כולו סמוק לגמרי, הוא התחיל לגמגם משהו על אם אפשר גם מחר ושהוא מוכן לשלם הרבה יותר ממה שהוא הציע בפעם הראשונה ומראש.

לך. חמוד. אמרתי לו, לא רוצה את הכסף שלך לא עכשיו ולא על הפעם הבאה. לא ניפגש עוד.

הוא עמד נבוך ליד הדלת וביננו רק "בלו" של ג'וני מיטשל. בסוף נכנעתי וניגשתי אליו. הוא חיבק אותי חזק מאוד, לאט, ונישק אותי על המצח. וככה, לשניה הוא עומד ומביט בי ישר בעיניים, כל כך כחולות, גבוה ושרירי ובלונדיני וצעיר ויפיפיה ואני מרגיש כל כך אשם. כאילו אני טימאתי אותו, כאילו באתי להרוס משהו מושלם עם הגוף המלוכלך והלא מטופח שלי.

אתה מדהים, הוא לחש ואני פתחתי את הדלת והחוותי עם היד.

הוא אמר תודה, הסתובב, עצר לשניה ואז הלך.



לפעמים העצב כל כך נעים, כמו ברגע הזה שאני מסובב את הבריח ונכנס למקלחת, והבדידות נוזלת ממני בגושים דביקים גדולים והכתפיים נשמטות רוטטות מתחת לזרמים של יאוש חם ונהיה לי כל כך טוב מכל העצב הזה, הוא כל כך מוכר, כל כך ברור לי שאני כבר חושב שממזמן הפסקתי סתם להתרגל אליו ועכשיו זו אהבה לשמה. אני למדתי לאהוב את הכאב הזה של הנפש וזה מה שמחזיק אותי פה.

למחרת אתעלם מכל ההודעות שישלח לי לאתר ולנייד ורק אקווה שלא יאזור אומץ בשביל להגיע לחנות או לבית. שירגע קצת הוא ושאשכח את הריח שלו אני. אולי אשמור איתו על קשר. אולי נשתה משהו. אולי אזמין אותו שוב.



אני שוקל ברצינות להפסיק לכתוב.

ממזמן הבנתי שכל מה שאני כותב מדבר רק אלי ממילא וזה סתם גורם לאנשים להביט עלי ברחוב כמו איזה משוגע.

ובכן.

אני לא משוגע, אני חולה נפש ומסתבר שיש הבדל.



בזמן האחרון אני מבין את היתרון האמיתי של האשפוז. זה מן אישור כזה של "ישבתי מול 28 אנשי מקצוע מוסמכים והם החליטו שאני אכן ראוי לאשפוז. זהו. נא לכם. אני לא עובד עליכם ולא עצלן ולא שום כלום. אני פסיכי עם תעודות ועכשיו תעזבו אותי בשקט ותנו לי לסבול לבד. לא צריך את כאב הראש שלכם".

בקבוצה לא מבינים איך זה שמישהו שהוגדר חולה מג'ורי מסוגל לעבוד בחנות מול לקוחות, להתאמן ואפילו לכתוב.

מבחינתם אני חריג בין חריגים. משהו שלא אמור לקרות. לך תסביר להם שבלי לכתוב את מה שקורה לי בראש בזמן שאני מתאמן אחרי שעבדתי שעות בתוך חנות קטנה, בלי זה לא הייתי שורד. הפכתי את התיעוד למטרה, מן סיבה לשרוד ולדווח מלב התופת.

רק שבזמן האחרון אני מבין שזה לא ש-יבש לי מעיין היצירה ושאני סובל מחוסר בהשראה: פשוט המחסום האחרון שלי נפל. הנכס היחיד שהקפדתי לתחזק למרות הכל, הכתיבה שלי, הופכת ליותר ויותר לא מעניינת. וירוס ה - "למה זה טוב בכלל? מה זה משנה כבר?" הגיע וכבש גם את הפינה הזו ונותרתי בלי שום סיבה ריאלית להמשך הסזיפי הזה.

אז זו פרידה, אני מניח. נו מור בלוג.

סימן שלישי.



חמש ומשהו שנים אני באטרף. מבחינתי מדובר בבזבוז זמן אדיר או הצלחה חסרת תקדים?

וזיכרון פיקטיבי עולה בי שוב...



"די, מספיק! תפסיק עם זה! מה קורה לך, השתגעת לגמרי?! קום מפה עכשיו ומיד או שבחייאת אבא שלי אני מביא ושופך עליך דלי שלם, שומע? יאללה, אודרוב, לקוםםם!"

אבל משה רק יושב בגינה של השכנים מתחת לברוש המתקלף ומביט בנעליים שלו, הוא ממלמל משהו ורק שאני מתקרב אני שומע אותו.

-"אתה סתם פה, אתה סתם בחיים שלי, סתם..."

גם בלי להתקרב עוד מילימטר אני יודע שהוא בטח גמר את כל מה שאפשר לבלוע את כל הכדורים שמצא בבית ושבטח הוא קודח עכשיו. יופי. סוף סוף משה בלי חומות. אני חושב מהר, מכוון ויורה בול.

"אתה רוצה שאני אלך? אני יעלה עכשיו למעלה, ייקח את הכל וילך, זה מה שאתה רוצה?"

הוא מרים את הראש ומביט בי ישר בעיניים.

-"לא. תישאר" הוא נראה כל כך אבוד עד שבא לי לחבק אותו ולהכין לו בלינצ'סים עם ממרח השחר עד שיירגע אבל אני חייב להמשיך.

"ואתה מאמין לי שאני לא בגדתי בך ושאני אוהב אותך ושאתה הפוקי שלי?"

-"כן. גם אתה הפוקי שלי" הוא מחייך כמו אדיוט. אלוהים כמה שהוא חמוד שהוא משוחרר. נקסט.

"אז למה כל הטררם, אה?! למה אתה נכנס לכזה אטרף ממישהו אדיוט? ראבק, לא טוב לך איתי אז חתוך, ממילא אני סתם שמן, נמוך ושעיר, מה כבר תפסיד?" שנייה אחרי אני כבר מצטער על מה שיצא לי מהפה אבל אלון כבר על הרגליים, שם את הידיים שלו על הלחיים שלי ומדביק לי נשיקה על המצח בעדינות עדינות.

-"יוסי, אתה יפה ומתוק ומקסים ואני איתך כי טוב לי איתך. זהו"

"והסקס איתי סבבה?"

-"והסקס איתך סבבה"

"ואתה תתקשר לאמא שלי להגיד לה חג שמח?", הוא מגלגל עיניים ומחייך.

-"ואני אתקשר לאמא שלך להגיד לה חג שמח".

"ותיקח אותי לסופ"ש באנטליה על חשבונך?"

-"מה שתגיד. בא נעלה הביתה ילד, יש מחר עבודה"

אנחנו סוחבים אחד את השני לבית, אני מאושר ומרגיש בוגר ולא שוכח אפילו לרגע שגם הפעם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי.



וזה הסוף של אלון יוסי ומשה.