נעירה בהפרעה - חלק א'

עכשיו זמן פציעות - או - כולנו צריכים חופשה מהקיץ הזה

09/09/07 | יום ראשון

דיאנה באה אלי לחנות, באה מרמת השרון, מנהלת גם את סברו שם וגם את זה של הסנטר. התקדמה מהר מאז הפרידה מדויד, מאז שהפסיקה למכור קליליות לצד יובל שניסה למכור כרטסי יוּ. הגיעה לסנטר הערב בשביל גבי שעובד מולי. אומרת לי שהיא חושבת ברצינות לעבור לגור איתו. אמא שלה תחטוף חום, היא תגיד: לא מזמן דויד הגיע ורוקן לה את הדירה וכבר היא נופלת על מישהו אחר.

גבי בחור טוב, אני אומר לה, וגם גבר אמיתי וסקסי. אני קונה ממנו מכשירי חשמל ללא שום צורך כבר שנתיים. הם חמודים שם בחנות. לפעמים נותנים להשתמש בסולם שלהם כשהמדפים שבחנות שלי מתרסקים. לאט, אמרתי לה, תני לזה עוד קצת זמן. את פשוט רעבה עדיין וזה טעים. תקחי ביסים קטנים. אני איתך. אם תרצי אצא איתך שוב לבר ההוא ויהיה כיף. נעשה לנו חופשונת ותחשבי בה מה את באמת צריכה, לא רק מה יעשה לך טוב.

גם בֶּנְיַהב הגיע, לא מגולח. הבנתי מיד. הוא אמר שהוא היה איתה מתחילת המסע ושזעק לה, מחזיק אותה בידיים שלו, "אמא, אל תלכי!". אבל בני'ש, היא הלכה. לא באת אלי שאני אגיד לך שאני מצטער. באת לשמוע אותך דרכי אז הנה: מה השלב הבא? חיכינו לזה ביחד כמעט. בינתיים תמשיך לבד קצת.

לא, אסור לך בן זוג עכשיו. אני לא כשיר ממילא. דיי, חמוד, אני לא יכול לקיים מערכת יחסים עם עצמי אפילו, מה אתה רוצה אותי עכשיו? אני אומר שתקח את עצמך, תכנס לזארה ותפוצץ שם כאילו אין מחר. תקנה בגדים למישהו חדש. בניהב חדש.

תצא משם ישר לאטרף, תצוד מישהו, זה קל אפילו אם אתה לא אוהב את איך שאתה נראה. תמצא מישהו שיזיין לך את הקצה של הרגשות, זה ריבאונד טהור ומונחה מטרה: הקצוות. תגלה איזה כיף לרגע לתת למוח חופשה ולא לערב שום רגש מהלב, רק רגשות של הגוף. תשביע אותו עד שתרגע ותרגיש ריק ותקום ותתנקה ותצא קל לחפש את מה שלא יהיה.

ואז ארול בא. המקצוע שלו זה חופשות. שולח אנשים לאיפה שהם רוצים. הזמן האחרון לא הטיב עם כולנו. התבגרנו וארול צריך לנוח. אולי אפילו לעזוב את הכל וללכת רחוק מכאן. דיאנה אומרת לו שאין לאן לחזור. בני'וש שם לי פתק בכיס למקרה ואתחרט. יהיו שם כל הדרכים להשיג אותו. אני עדיין כאן. אז נעלתי את החנות ויצאנו. עכשיו אני ורעי בסגפרדו. לא עם ארול. עם רעי. ואנחנו מדברים קצת על הרבה וטוב לי.

והוא היחיד שאולי יבין: אני יודע שמצבי טוב יחסית. אני יציב ועובד על עצמי. תמיד יש נפילות קטנות והסופה כמובן בדרך אבל פתאום, אחרי כל השואה הזו, בלי שום הגיון: אני מתגעגע לירון.

למחרת במחלקה: חשבתי שאמצא אנשים חשוכים ובודדים, אומללים, לא מטופחים, כאלה שקשה לדבר איתם בכלל ומצאתי שהם בדיוק כמוני. לא גותים, לא סהרורים; עמוקים ויפים ופקחים. יש שני אנשים ספציפיים: אחד "אדיטורס", פצצת מימן ענקית שרק מחכה להתפוצץ. והשני "אינטרפול", פצצת אורניום, עוצמה זהה פלוס קרינה הרסנית. אני מת לדעת מה קורה שם מתחת לכל השכבות ואני מתבייש לשאול.

אז מה משותף לקבוצת האנשים שהתקבלה בהצלחה לפסיכיאטרית של איכילוב? אני מחפש ומחפש אנומליה, משהו שכולנו חולקים, יכולת כלשהי, סיבה. כלום.

היום הספקתי לקבוצת בוקר. מישהי בכתה, אמרה שמה שחשבה שעבר לה חוזר ובגדול, שהיא כבר מתחילה לתכנן איך לסיים את הכל. זה קשה על הבוקר לספוח רגשות כאלה והיא מקסימה, אני לא יכול שלא להכיל את התחושות שלה, מת לספר לה משהו שיעזור ואני משותק. לא יודע איך לעזור.

ואולי זה שהייתי שם, מכווץ בכיסא שלי בין כמה וכמה אחרים, אולי בזה עזרתי. נתתי לה לספר משהו מאוד פנימי ולחלוק את זה איתי ועם השאר, להפוך את הכאב הכל כך פרטי הזה למשהו שהוא שיחת הכלל. אני מאוד מקווה שהיא תהיה בסדר.

לאחרונה אני חושב אולי לפתוח איזה פורום עבור המקום. אם מישהו לא נרדם והוא מרגיש בודד באמצע הלילה אז לפחות שיהיה לו מקום להוציא את זה במקום לחכות עם זה עד לבוקר. מצד שני אולי זה כל הרעיון פה, משהו בלתי אמצעי, מילים שעוברות מלב של מישהו ישירות ופרונטלית אלי ואל כל השאר. הלוואי והיינו מחבקים אחד את השני שם כמו בסדרות האמריקאיות המפגרות האלה. אנחנו מפחדים, אני מניח, לך תדע מה השני סוחב, כמה הוא שביר.

עשינו שנות טובות ביחד, גזרנו והדבקנו חתיכות מעיתונים ואז צילמו את זה בזירוקס ואז צבענו בפנדה. פעם אחרת פשוט הכנסנו ספוגיות של איכילוב לתוך שקיות סטריליות, הספקנו להכין כמות עצומה וכל הזמן דיברנו ביננו ועם המדריכים, צחקנו והיה קל. בימי חמישי שולחים כמה חברי'ה למרכז ויצמן שיקנו מוצרים שנבחרו מראש ואז כולם מתחלקים לקבוצות ועמלים במטבח, כל קבוצה על מנה אחרת.

ב 12:00 יש הפסקת צהרים ויש לנו חדר אוכל משלנו. אחרי כל ארוחה אנחנו מנקים את הכלים שלנו, יושבים בחוץ ומעשנים או מחפשים את הפסיכולוג/ פסיכיאטר/ אחות/ עובד סוציאלי האישי שלנו.

יש לי מלא שאלות ואני לא יודע אפילו איך להתחיל. מרגיש אולי זה שאני שם זה מותרות, מן חופשה שאני מעניק לעצמי שלא בצדק במקום לתפוס את עצמי בידיים, להתפטר ולהתחיל לחפש עבודה נורמלית. עדיין, אני נותן לזה צ'אנס ענק ולא אכפת לי משום דבר אחר. משהו קורה לי שם ואני לא ממש יודע מה הוא.

המטפל שלי הוא זה שהעביר לנו את שיעור ההתעמלות- צ'י קונג. הוא קורא לי לראשונה לשבת איתו בחדר ואני לא יודע על מה בכלל לדבר איתו. סתם להציף אותו בכל התחושות? לספר לו על המקרה עם ירון ולהוציא את זה סוף סוף? בסוף, אחרי שעה אני יוצא משם מרוקן ומאושר שהיה שם מישהו להקשיב. הוא נותן לי משימה למחר.

"רמזת שאתה לא מאמין באלוהים כבר. אבל אתה אמרת שאתה יודע לכתוב, נכון?" ואני מהנהן.

"אני רוצה שתכתוב לי על חמש דברים שגורמים לך להרגיש חסר אונים, עוד חמש על דברים שאתה אסיר תודה לגביהם וחמישה אחרונים על דברים שאתה מבקש עזרה בהם. תכתוב תפילה".

אני מסדר את הבית. כל יום קצת, משהו נוסף, מתכונן למרתון הסרטים של דגניה א' שאני הולך לארח ביום כיפור. וואי, כמה זמן לא יצאנו כולנו. אולי בחמישי אלך לפאג כמו פעם? אולי נשב באויטה לפני זה ונצחק על כולם ובעיקר על עצמנו.

אל: אוקי, כל זה מאוד לא מעניין, לאיפה כל זה מוביל?? למה נאסים עוד לא בא? האלו, דייב? איפה אתה? אתה כבר במונית?

מש: אם הוא במונית אז מה אתה מפריע לו מה? תן לו שיגמור בשקט, יא חרא!

אל: לא, ברקע זה ארול הזונה, לא רוצה להביא לי קובייה! הוא עוד ימות בגיהינום! אתה מביא איתך משהו נכון?

אר: ידעתם שהייתי מקום ראשון באליפות הגוגואים?

אל: אה, ארול, סליחה שאני אומרת, אבל גוגואים זה לגייז.

די: שלום לכולם. אפשר להפסיק להתלחשש, תראו, אני יבשה!

אל: איפה החש? אוווו, יופי, תביא. משה, קח. תשאבי כפרע, עוד, את יכולה עוד! יופי. זהו, אל תהיה זוחש! יא חזירה מגעילה, תעביר לארול!

מש: בוקר טוב!!!

אל: נה-דר! עכשיו קח סיגריה, לא לייט, הנה, זה ירים אותך. ארול! תראו, היא אוכלת את החששש!

מש: לדי, הריצות בארבע בבוקר היטיבו איתך, את ניראת מעלפת!

אל: סליחחחה? אתה מתחיל איתי? מתחיל - התחלה. אתה מתחיל איתי!

כולם: חתולה שחורה, ומיוחמת!

אל: איש חלל, איש חלל! אווווו, מארק! שלוםםםם. לימונענע עצום בבקשה. ושניצלונים סיניים. וציפס.

מש: שיט, אני חושב שגם אני רוצה. מתחיל לי מאנץ'.

אל: אוקי. לא עוד חש בשבילך. אתה נכנס לסרטים.

וההוא פעם אמר לי שלי אין מילה כי אני סתם חיי בסרט ומתחיל עם כולם, נותן לכולם את ההרגשה הטובה ולוקח מהם בתמורה משהו שאין לו שם. זה הקטע שלי בחיים.

ואני נזכר בסתימה בשירותים ביום שבו הטלויזיה הגדולה הפסיקה לעבוד, המזגן התקלקל, כאבה לי שן הבינה ונפלה לי השן הקדמית. אותו יום קלטתי שאי אפשר לשחזר את ההארד דיסק שהלך פייפן, שירון שוב עשה את זה, שאיבדתי כל כך הרבה חברים וכסף ובריאות ולא הרווחתי כלום.

וההוא אמר שזה טכני, זה הכל רק טכני. אני נכנס ללופ של מחשבות לא רציונאליות. לא מתים מזה, רק רוצים למות.

ג'רי: משההה, תראו תראו, יושב עם כל האוחצ'יאדה שלו. מישהו רוצה? אני שובר את השוק הערב, 50 מציצה, 100 עם לגמור, הולך?

מש: פאסיבית מזעזעת שלא הייתה. קישטה!

ג'רי: חכי חכי, אני באה לחנות שלך ומרימה שם עד שינשור לך הכוס מנחוס שלך!

מש: חולה עלייך.

ג'רי: מרוחה על הג'ונג' שלך. ביי ביי!

מש: אלעד, יש לך כסף בכלל לכל מה שהזמנו?

אל: פשושון! הולך לישון!

מש: בטוח במטבח הם כולם עומדים ויורקים לנו לתוך הסלט, מטפטפים בפנים רעל...

אל: טיפטיפ?

אר: וחברו הטוב?

אל: טיפטיפון!

מש: ובולי וליטל? על הבוקר! כולי מסטול תחת בשביל להכין ת'מערכת לכיתה א' ואני עומד בסלון כמו מפגר ומחכה שעה שיגמר הפתיח והופלה, כולה פרק של שניה וחצי!

די: אני רואה את הפה שלך זז וכל מה שאני שומע זה רק בלה בלה בלה...

מש: אתה לא מבין כי זה בלי מבטא רוסי?

אר: דיי כבר! יופי, עכשיו בא לי לחרבן. אתם שמחים? ומשה הדפוק ישר יחזור לבית ויכתוב מזה בלוג.

אל: לא עדיף שיביא ביד?

מש: לא יכול. עוזה בעונש. אתמול אני מביא בה והכלבה נושכת אותי!

כולם: איכסססס

אל: ובמיוחד בשביל איציק, מה היה לנו בפרשת השבוע!

די: רגע. אני עדיין מזועזע...

אל: בכל מקרה, כמו שאתם יודעים, שמשון הלך להרוג את העמלקים. מה שקרה זה שרות באה ליואב והוא אמר לה "היי, את לא אשה!" והיא אמרה לו "שששש, כפרע, תתכופף!"

מש: זה לא היה ככה!

אל: מה שקרה באמת זה שמשה היה קטן ההורים שלו תקעו אותו מול הטלויזיה עם קלטות של טיפ טיפ טופ עם דצה ב-לופ וככה הוא יצא היום...

די: היא לא הלכה להביא ממנו אוכל או משהו?

אל: נו, זה כי היא הייתה פחחחח ענייה...

אולי כתבתי מספיק. על כולם ולכולם. שאני אפסיק?

הנה מה אני רוצה. שפעם אחת, יכתבו עלי. נרקיסיסטיות היא דבר נהדר.

יהיה מרענן מאוד לקרוא פוסט מפורט ובו דויד מצטער על מה שהוא עשה. יסביר לי אחת ולתמיד איך הוא יכל, פיזית, לבצע כמה וכמה תוכניות שהיו לו לגבי. לקרוא סליחה ממישהו שכבר אמר אותה בפני (בעוד אני בכיתי בפני כולם). אני בכנות חושב שזה יכול לעזור לי. אני במקום לא טוב כרגע ויהיה נחמד לקבל חיזוק חיובי. אני מרגיש אפס וקצת ליטוף לאגו יעשה נפלאות להתקדמות שלי באשפוז.

אז אני עומד במרכז התור האין סופי של הדואר, רואה איך הפקידות עושות כמיטב יכולתם לעכב כל דבר קטן ואני מביט אחרונה, מחשב כמה נמצאים אחרי לעומת כמה שנמצאים לפני ואני יודע שאין טעם, אני שולף את הנייד ומחייג לאודי.

אני לא מספיק שני מילים ובדיוק הוא נכנס לישיבה, אני מנתק וזה שלפני מסתובב. פאק. יריב? זה אתה??? והוא מחייך ומרים את היד שלו ללחיצה ואני, באינסטינקט של רגע קופץ עליו ומחבק אותו, חזק ולאט, אפילו שאני מרגיש לרגע את הרתיעה שלו.

יו, איך גדלת! נהיית לך כרסונת קטנה, חמוד לך דווקא. נהיית גבר גבר! ואנחנו סתם מקשקשים, מסתבר שהוא באמת עשה את זה, הוא התחתן עם איזה מישהי והיא בתחילת הריון. מה איתך הוא שואל ואני מגמגם משהו על שלב לא ברור בחיים, מזכיר בדרך אגב את אודי וכמה שטוב לנו ביחד והופל'ה, הגיע התור שלו ואני מביט בו עומד מול הפקידה ופתאום אני קולט כמה שהתגעגעתי לחרא הזה. איך לא זיהיתי את העורף שלו מהשניה שנכנסתי? שבועות שלמים הייתי מדמיין את עצמי נרדם עם הסנטר בדיוק בשקע הזה שאני רואה עכשיו מציץ לו מהצווארון של הפולו.

ואז פקידה אחרת מתפנה ואני ניגש ואחרי כמה שניות הוא שם לי את היד על הכתף ואומר לי שהיה כיף לראות אותי ואז הוא הולך. אני נתקע לרגע ומחייך כמו איזה אדיוט עד שהפקידה מעירה אותי וכשאני יוצא משם אני מגלה אותו מעשן ליד המאבטח.

חזרת לעשן? והוא מושך בכתפיים ואומר לי שהוא ממהר אבל שהוא ישמח נורא אם נשב לקפה פעם, מניח לי ביד איזה כרטיס ביקור מצ'וקמק ועולה על האופנוע ההוא. וככה אני נשאר באמצע פקינג קינג ג'ורג' הלוהט, מחזיק את הכרטיס ויודע שאני חייב לזרוק אותו ישר לפח של האתיופי עם הנשק שלידי אבל במקום זה הרגליים שלי מתחילות לזוז לבד ואני חוצה את הכביש ונכנס לסנטר, תוחב את הכרטיס לארנק ומחליט להרגע בזארה.

שלוש שעות אחרי זה, הממון שקיות ואספרסו אחד ואני מגיע לבית. אודי כבר שם, בדיוק חזר מהאימון שלו והוא כולו מזיע. חרא של דוד, כבר חצי שעה אני מחכה למים חמים, ואני מנשק אותו על הלחי ואומר לו שיתרחץ במים קרים. מים קרים זה לפסיכים הוא אומר. אני מתרחץ עם מים קרים! אני אומר והוא מנער לי את הבלורית, צוחק לעצמו ונעלם במטבח.

למחרת אני מסיע אותו לנתב"ג ונפרד ממנו כאילו הוא לא יהיה פה ממילא עוד פחות משבוע. אני כמובן עושה את כל הסצנות הרגילות שלי ומכריז כמה שאני שונא את העבודה שלו, את הפרזנטציות האדיוטיות האלה שהוא חייב להעביר לכל האירופאים רפי השכל והוא מצידו מבטיח המון טובלרון ומזהיר אותי שאני לא יהרוס את הבית בזמן שהוא עושה ביזנס.

שעתיים בבית לבד ואני כבר משתגע. אפשר לחשוב מה כבר אני עושה עם אודי שהוא פה. ואני מנסה לשבת ולכתוב, אחר כך פותח את הרדיו בקולי קולות, שומע את כל השירים המעצבנים האלה של יום חמישי בואכה סופ"ש ומתחיל לקפל את הכביסה.

לא הולך. אני שולף את הכרטיס מהארנק ומחייג. האלו? יריב? זה אני. תגיד, הקפה הזה שדיברת עליו, הוא אקטואלי לעכשיו נגיד? ואני מתרחץ, זורק עלי את הגופיה מ-האנס, את הדגמ"ח שאנטי, מחליק לקרוקס הכתומות שלי והופלה יוצא.

הוא כבר מחכה בחוץ, חולצה מכופתרת בתכלת וקסדה ביד שמושטת אלי ואני חובש אותה ועולה. וככה, כל הדרך לחוף שלנו אני מחבק אותו בהיסטריה מאחורה ומרגיש אשם, מציץ בעורף המגולח שלו ויודע שאני הולך לעשות טעות.

מתיישבים על הספסל ההוא, בקבוק פריגת תפוחים של ליטר וחצי נודד ביננו ואנחנו בוהים בים במופע הטרום שקיעה שלו. זהו. רק בוהים. לא אומרים כלום, נזהרים לא לגעת אחד בשני שוב.

"שנים, אה? מה איתך, מה שלב מה? אתה בטח עובד על איזה רב מכר או משהו, לא?" ואני אומר לעצמי שהקול שלו, גם היום, הוא העמוק ביותר ששמעתי מעולם. אני מחרטט לו משהו על איזה קונספט חדש שאני עובד עליו ברשת, מחכה לתשובה מהמשקיעים ושואל אותו על החיים שלו. הוא מספר על העבודה, מספר על הדירה, מספר על החברים. על הכל הוא מספר ושום מילה עליה.

רינה. אני פולט. קוראים לה רינה, נכון? והוא עוזב את הים ומביט בי. אני עמוק בתוך השמש, והוא מושך אותי בסנטר להביט עליו. רינה לא פה, אוקי? אני פה ואתה פה. ואני לא יודע מה להגיד והודף את היד שלו, חוזר לחפש צורות בעננים האדומים.

"הייתי כל כך מאוהב בך. ידעת את זה? כל כך שאתה לא מבין בכלל. רק חודשים אחרי זה קלטתי כמה שהיית מפגר שעזבת אותי..." ואני נוטש את העננים ומביט לו לעיניים, מכווץ את הגבינים ברצינות הכי גדולה שאני מצליח לגייס. מאוהב? בי? אתה? על מה לכל הרוחות אתה מדבר?

חוץ מזה, אני לא עזבתי אותך! אתה נעלמת!! אתה זה שהתחיל להגיד לי שאתה חושב על בית עם ילדים ושלא מתאים לך כל הקטע שלי.

"קלוגי, ילד יפה שלי, אתה הכי התאמת לי בעולם. אבל לא השארת לי ברירה. היית יוצא למסיבות האלה עם כל החברים הפרחיים שלך, חוזר מפוצץ ומסטול טילים ואחרי זה אני אמור לשבת ולדבר איתך על להיות רציני? בחייך. אתה עזבת אותי. בכל פעם שהלכת אליהם אתה עזבת ואני נשארתי לחשוב מה הוא עושה עכשיו ומי נוגע בך..."

ועכשיו אני ממש מעוצבן. יריב, אתה זה שיצא עם אחרות בזמן שהיית איתי. אני הייתי הזונה הקטנה שלך, לא זוכר? אני דכאוני, לא מפגר. אני יודע טוב טוב למה לא באת איתי למסיבות, פחדת שיראו אותך ואז אוי אוי אוי מה שיגידו, שיריב הגבר לא כל כך גבר ובכלל, כל הזמן התביישת בי, לא זוכר את הריב שלנו על זה שאתה מסרב ללכת איתי יד ביד ברחוב?

"לא קשור. אני לא הולך יד ביד ברחוב עם רינה. ואני אוהב אותה מאוד".

אוהב אותה מאוד, אני מהרהר לי, אז מה אתה עושה פה עכשיו, אה?! למה חיכית לי מחוץ לדואר, מה? בא לך פגישת מחזור פתאום? התחשק לך להשוויץ עלי?

"אני אוהב אותה. תפסיק לטחון את המשפט בראש שלך. אני מכיר אותך. זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו. אבל אשה או גבר: אתה הדבר הכי יפה שנגעתי בו מעולם" ואני יודע לפי הקצה של המשפט, שנשבר בקול שלו, שהוא באמת מתכוון לזה. ואני מבטל את זה בתנועת יד כשהוא תופס אותה באויר ומחזיק חזק בכף הענקית שלו.

"התגעגעתי אליך. מאוד" ואני מנסה להתחמק מהמבט שלו אבל אפילו שהוא הרפה את היד שלו אני מרגיש איך היד שלי לא נשמעת לי והיא אוחזת בשלו חזק ולא עוזבת. דיי, אני אומר לעצמי וגם לו, מספיק עם זה. אנחנו כבר ילדים גדולים, ראבק. עברתי את העשרים ממזמן ושנינו מאוד תפוסים.

ואז שנינו מתכנסים אחד בתוך השני ונהיה שקט נורא.

"לא אכפת לי" הוא ממלמל, "אני עדיין אוהב אותך" ואני יודע שעכשיו, עם כל זה שהוא ענק, שעיר וגברי יותר מאבא שלי, אני יודע שהוא מתחיל להנזיל. ואני כבר רואה איך הטיפה הראשונה עוזבת את עין ימין שלו ומנצנצת בארגמן כל הדרך מהלחי שלו, דרך הזיפים ועד לקצה של הסנטר. ואני מניח עליו יד על הכתף והוא מסובב את הראש לצד השני.

אתה עדיין מפגרונצ'יק לגמרי, אני לוחש לו באוזן. הוא מסתובב, מושך באף ואנחנו מביטים אחד בשני ממש מקרוב ומתפוצצים מצחוק.

אחר כך אנחנו מתחבקים ונשארים ככה, רק הרוח עוברת ביננו ואז הוא שם לי יד על העורף ומחכך בי אף לאף, כמו פעם. אני לא מספיק לצחקק וכבר הלשון שלו בתוך הפה שלי ואני לא רוצה וזה ממש לא מתאים אבל שני שניות אחר כך אני נושך לו את השפה התחתונה, מנשק אותו עוד ועוד, כמה חזק ככה לאט, ואנחנו לא יכולים להפסיק.

הוא הוריד אותי ליד הבית ואני עשיתי כלים. אחר כך סיימתי לקפל את החולצות ולחלק אותם בארון, חלק בצד של אודי לעבודה וחלק לצד שלי, של הבטלנות. ואני מושיב את עצמי בספה ומדליק את הטלויזיה ולא מצליח להבין מה בדיוק קרה פה.

למחרת זה מתחיל ב-אס אם אס וגולש להקנטות טלפוניות שנמשכות יום שלם ואז אני אומר לו לבוא. בשבע הוא מגיע עם עיגולי זיעה ישר מהעבודה ודופק על הדלת בחשש. אני מראה לו את הפלזמה ואת המחשב החדש ואז שנינו נעמדים ולא יודעים מה עכשיו.

קפה? רוצה שנזמין משהו? והוא מנענע את הידיים שלו לצידי הגוף ולא אומר כלום, מביט בתמונות שעל הקירות. אני חושב על זה לרגע ולא יודע על מה חשבתי.

אני לוקח את הארנק מהשידה, תופס אותו ביד ומושך אותו החוצה. על האופנוע אני אומר לו את השם של המלון ואנחנו שם. עשר דקות אחר כך בחדר יש שקט מוחלט אבל אנחנו רגועים. עכשיו זה רק אנחנו ואנחנו עומדים אחד מול השני, תחושה מוכרת, אני פותח לו כפתור כפתור בחולצה כשהוא מביט בי מלמעלה, עוצם את העיניים ברגע אני מעביר את היד על החזה שלו וצובט לו בפטמה. אחר כך אני יורד על הברכיים ומנשק לו את הבטן התחתונה, שנינו צוחקים ומפה הכל מותר.

אנחנו מעיפים את הבגדים ומביטים אחד את השני, שיט כמה שהוא יפה, הוא מרים גבה ולוחץ לי על הזרוע "עבדת על עצמך, אה, יא מניאק?" ואני דוחף אותו למיטה ומתחילים. קודם הוא מתחתי ורגע אחר הוא מוחץ אותי עם המשקל שלו, מושך את עצמו עם מסגרת המיטה בשביל להתחכך בי עוד ועוד.

קונדום נשלף. יריקה. קצת מבוכה ואז אני מביט בו בעיניים ומהנהנים אחד לשני. אני נכנס אליו לאט והוא עוצם את העיניים, להמשיך? והוא תופס אותי במותניים חזק ולא עוזב. אני ממשיך. הרגליים שלו מסביבי, לוחצות, אני לא מפסיק גם כשהוא מתחיל להשמיע קולות של כאב, לא מפסיק להביט עליו, מחפש סימן למה אני אמור לעשות, פתאום שנינו נכנעים לזה, ואני חופר לו בתחת מהר יותר ויותר עד שהוא הופך אותי ומתיישב עלי, רוכן ומנשק אותי ושנינו נאנחים אחד לתוך הפרצוף של השני, עוד ועוד והנה, הוא שואב לי את השקע בין הכתף לצוואר ושנינו קורסים בשניה מדויקת אחת.

הוא מנשק אותי על המצח ומניח את הראש שלו על החזה שלי. מזיעים ומתנשפים.

כמה שעות אחר כך אנחנו מתעוררים ביחד ומלטפים אחד את השני. לא מדברים עדיין.

אנחנו מסבנים אחד את השני במקלחת, הוא בודק שלא נשאר לי סימן ואנחנו מתלבשים ויוצאים.

אחר כך הוא יוריד אותי ליד הבית, יסרב להצעה הנימוסית שלי לקפה למעלה ויסע.

מה עכשיו?

מחרתיים אחרי הצהריים אני הולך לאסוף את אודי ובעוד שבוע נשב אחד ליד השני בארוחת ראש השנה אצל אמא שלו.

אני מפשפש במגירה ולא מוצא. עובר לארון האמבטיה ומנער את הבקבוקון. 3 כדורים זה מספיק. אני בולע את הכל עםמה שנשאר מהטקילה במקפיא, נכנס למיטה ויודע שאני הולך להרדם טוב.

מה עכשיו?

מה זה???

לא באמת, מה חשבת לעצמך שכתבת את זה? מה זה החרא הזה? בחיי, לפעמים אני לא מבין אותך, אתה כזה עלוב. מה בדיוק ניסית להביע במילים האלה? כמו ילדה מחורמנת. אם תאבד את זה לא ישאר לך כלום, בלי הכתיבה אני נטול כל יחוד. חייב להמשיך. חייב לכתוב.

אבל רגישות היתר...

רק לא להכביד על אחרים, להיות כל הזמן חזק, לשחק כאילו כלום לא חודר את החומה המדהימה שלי.

נמאס לי. לא רוצה כדורים!

לזכור:

הדיכאון לא חייב לעבוד לרעתי, הוא מסמל לי שמשהו רע קורה איתי ושחייבים שינוי.

אמש הבנתי, שגם אם קצת ברחנו, העוצמה של דגניה א' הוכפלה. אין סיכוי בעולם שהייתי עובר את מה שקרה שם לבד. והא היה שם. לא יעזור לו כלום, הוא יכול לרקוד שם עם הגופיה שלי עד הבוקר, לצחוק עם החברים שלנו ולחייך כמו איזה פאקינג היפי שהכל טוב לו בחיים.

אני יודע בול איך הוא מרגיש ואני יודע בדיוק שזה כאב לו לא פחות מ-שזה כאב לי. זה אני שלא סגור על מה בדיוק אני אמור לעשות אז אני עומד שם כמו אדיוט ומנסה להביא לידי ביטוי את כל השינויים שהחלתי בחודש האחרון: לזכור מה שאני רוצה, לחשוב טוב טוב אם זה מה שאני צריך או פשוט למחוק את הרגש.

מבולבל ולא מצליח להחליט כלום אני יוצא ומעשן סיגריה אחרי סיגריה ומקווה שאולי פתאום הוא יצא, יתיישב לידי ויגיד משהו. אני לא יודע מה.

אני יודע שכף יד ימין שלי אוטומטית תקמץ חזק ושכל שריר בגוף שלי ידרך. אל תעיז לפגוע בי עכשיו. אני במקום רע והמצב שלי הכי עדין שיש אבל אני חזק, אוי כמה שאני חזק. מה שראית אז היה פרומו. תתקרב, אני רוצה שתתקרב אבל אם אתה בא בשביל לראות אותי מקרוב מתפתל, אם לשם זה תתישב לידי, אני אראה לך מה קורה שאוצרים טורנדו בתוך חלל לוהט. ומילים, רק במילים אני אכה אותך, אני נשבע שאני יכול לגרום לך לבכות בעזרת המילים שלי. לא הרבה. רק כמה מסוימות וברצף.

ואני מפחד שאני הולך ומשעמם אותם. אז בינתיים אני יושב וממיין שירים שלקחתי מהם. קרול רינג מתערבב עם ברט אנדרסון ועם כריסטינה אגילריה ואני חושב איזה באסה זה שכולנו לא שכנים. מתי ימאס להם ממני?

אל: מאפרה?! אוו, תודה רבה.

סע: מוייש, מה עם ירון?

מש: לא יודע. לא מתלבש לי טוב על הזין. רואים תל אביב לוהטת או מה?

אר: למה הם מראים את יפו? תריץ, תריץ...

אל: שיט איזה אשך ענק יש ליונתן הקטן!

מש: אני לא מאמין שמייקל לוקס עושה לו רימינג.

די: איכס, תראה איך הישבן שלו נפתח לקראתו!

סע: ישבן של נטחנת!

אל: מה, הם גייז?

מש: למה אין בכלל דיבורים? רוצה לשמוע את מייקל מקשקש איתו...

אל: איכס! יש פה גייז! אני רוצה הבייתה!

אר: משה, הם מזדיינים. אתה מדבר כשאתה מזדיין?

מש: אני מדבר תמיד.

די: תראו איך בפאסט פור-וורד ההוא מקפצץ!

אל: אהה, אההה, אהההההההההה!!!!

סע: הוא מוצץ לו את הקצה וזהו? אותי לימדו שעד שהכל לא בפנים ושהלשון משחקת בביצים אז זה לא עמוק מספיק..

מש: זה מדויד?

סע: דויד.

אל: באלוהים, פתחו לו שולחן בתחת, מייקל אשכרה עושה שם ארוחת שבת.

די: לא, סליחה, אבל מה זה הביצים המגעילים האלה?

מש: נו, בחיי, מייקל, יש לי כאב ראש. תגמור כבר!

די: מה הוא חושב לעצמו? "אוו, אני סקסי, כן, הנה, אני נוגע בעצמי..."??

מש: טוב הלאה. שיט. רגע, זה בירדי?! לבועז לא עומד?!

אל: מעניין באמת למה. כי הוא פאסיבית מזעזעת אולי?

מש: לפתוח את מה שפרי סיפר לי שהוא עשה לו?

כולם: - לא! -

אל: סליחה שאני אומרת, אבל הפאסיבית הזאת עם הקוקו? ניראת כמו קוקס.

מש: נקסט! אווו, פלורנטין!

אל: איזה הפתעה. מה, יש הומואים בפלורנטין?!

די: לא, אי אפשר ככה, המלצר של האויטה מזיין פודל. ככה זה נראה. אני לא יכול יותר.

סע: משה, תפסיק להמרח עלי! ווי, יש לך שערות בגב?

מש: זה אחרי שנתיים לייזר. אמרו לי שצריך לייזר חזק יותר.

אל: של מלחמת הכוכבים?

די: לא, אני עדיין מסתכל לו על הפנים ואומר לעצמי "היי, את ניראת ממש כמו בעל חיים!"

אל: וואו, זה ממש כאילו לא רואים שהוא קורא את הטקסט מהבריסטול ממול...

אר: אם הוא היה נכנס לי למקלחת הייתי גומרת לו ישר במינץ', אומרת ביי ביי והולכת.

- בום -

אל: אוי. זה אני הפלתי?

אר: תגיד לי שזה היה סגור!

מש: זה היה סגור.

טל המדריך עומד מול הקבוצה ושואל קולקטיבית: מי חושב שמגיע לו שנה טובה?

אף יד לא מתרוממת.

אחר כך כמה יגידו שמגיע להם כי הם היו טובים, כי הייתה שנה חרא, כי זה שאנחנו כולנו פה מראה שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו. ורק אני אמרתי בבירור: לי לא מגיעה שנה טובה. אני לא זכאי לה. אבל אני הולך לקחת אותה בכוח. זה לא משנה לי אם מגיע לי או שלא, אני אגיע לשם. אני במוסד חצי סגור, נכון, אבל התלות שלי בכל מה שמסביב מתרופפת. מפה אפשר רק לעלות?

ורק אורי אמר: "גילוי לב". מגיעה לנו שנה טובה על גילוי הלב. והרגשתי פתאום חמים מבפנים ועצב קר טפטף על כולנו שם. דיכאון רגיל כפול עשרים אנשים במקום סגור אחד. זה לא אמור להסתיים טוב אבל זה עובד. שום כדור לא יוכל להשתוות לעוצמה של הקבוצה.

ואח"כ ריפוי בעיסוק. עושים מאפרות מחימר, הולכים לחדר האוכל ומכינים ביחד משהו ואלי אחר זה יהיה התעמלות, אני צריך להביט במערכת השעות.

יש סדנת ויסות. אני מדבר על זה שאני מסרב לקחת כדורים וכולם מזדעזעים. אני מנסה להסביר להם שהמנוע שלי מקולקל אבל זה היזון חוזר: אני מאכיל את עצמי בסיבות לדיכאון, כמעט נהנה לראות כמה עמוק אני יכול להגיע, כמה חזק זה יכול להיות עד שאני קם וזה נהפך לכעס. עד שהידיים רועדות מרוב אנרגיה ואז אני בסדר. כמו דף שאני ממלא ומוחק. ממלא בעט בצבע לבן, אין שום הבדל. פול גז בניוטראל.

ומישהי אומרת לי שכתם לבן על דף לבן זה עדיין לבן. שאני לא הרסתי כלום, רק מתכונן לקראת משהו.

אני אומר שהסלידה שלי מעימותים אולי תציל אותי, אבל זה הבינתיים שהורג אותי. אני תשוש, אין לי כבר כח להלחם בכלום וככה אני שוקע.

ואורי אומר: עבד טוב ואדון רע.

לוקח לי שעה להבין, רק אחרי זה, שזה בדיוק זה. זה מה שקורה. שאני מנסה כל כך להיות מאושר שאני בכלל שוכח להיות.פשוט להיות.

אבל אני לא רוצה להרפות. ועכשיו מדברים על ארבעת האלמנטים. רגע לפני שמחלקים לנו דפים וצבעי גואש מבשקים שכל אחד יגיד לאיזה אלמנט הוא מתחבר ואני חושב שאני אש. ואני אומר את זה בקול. מה אכפת לי. יש לי סודיות רפואית.

לא. לא אש. אורניום מעושר. וארול הוא אדמה. וסער הוא רוח ודייב הוא מים.

ואלעד הוא מילה גובוביץ'.

אז המדריך אומר שאי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים. הכל זורם, זה כבר לא אותם המים. ואני חושב שאולי אני באמת טיפש מוחלט לגבי הסירוב שלי לקחת כדורים. אני עלול לגמור ברגרסיה עצבנית, לחזור למצבים שאני מעדיף לשכוח. אבל הכדורים האלה, כפתורי הפעלה קטנים שאמורים ללחוץ לי מבפנים על כל הכפתורים שאני לא מגיע אליהם, הם מרגישים כמו עונש בשבילי.

אושי מתחילה לבכות. אומרת שהיה לה לילה נוראי. שהיא לא מבינה את זה, לא מבינה למה היא לא מצליחה לצאת מהבית, לעשות משהו עם עצמה, כמו משותקת, כמו איזה מוגבלת שכלית. ואחרי זה היא מודה לקבוצה ואומרת שהיא כבר נרדמה אז היינו איתה כולנו בחדר, בתוך הראש שלה. היא הרגישה לא לבד.

אז אני מציף את עצמי בטוב. מכל סוג שיש.

פעם זו הייתה העבודה. נורא נהניתי לתת כמה שיותר ממני למקום שהתיימרתי להפוך לבית לכמה שיותר אנשים.

אחרי זה זוגיות. ניהול מערכת יחסים לא שונה כל כך מהעבודה. חייבים להיות ערים ונינוחים ומלאי עניין.

חודש שעבר זה היה אוכל. נורא קשה לבכות מדיכאון כשחתיכה ענקית של קרם שניט נלעסת לך בפה. עכשיו אני משלם על זה.

אחרי זה הצפתי את עצמי בסקס. השחרור מהכדורים שנתתי לעצמי הניב כמה סייד אפקט לא צפויים שעושים לי רק טוב לביטחון עצמי בכל פעם שההם יוצאים מהבית שלי עם חיוך מטופש.

ואחרי זה הדיווש בפארק. יש כל כך הרבה יופי במקומות הלא צפויים דווקא וזה כל כך מתסכל לראות אותו לבד, אפילו אם אני אצלם ואשתף את כל העולם וירטואלית זה עדיין יהיה וירטואלית. אני לא יכול להעביר לכם את הרוח, את הריח או את התחושה של המהירות בה הדברים חולפים, מרגיעים, אל מול הפנים שלי.

ועכשיו מה?