נעירה בהפרעה - חלק ג' [ואחרון]

מכתב ההתאבדות שלי. חודשיים. אולי קצת פחות. לא יותר. לא עוד. יש כמה דרכים לעצור את ההתדרדרות הזו ואני בוחר בזו הקלה ביותר.

02/10/07 | יום שלישי

מש: ארררררול, יש פה זוג, אחד בן חמישים והשני בן ארבעים וחמש, שניהם פאסיבים, מחפשים מישהו לשלישיה. כאילו, אם אטרף נופל אז לזוג הזה אין סקס?

אר: הם עושים אהבה.

מש: איך???

אר: עם הרבה אצבעות.

מש: אוקי. וזה שמחפש שני אקטיבים לעכשיו?

אר: הוא מחפש אמפטיה.

מש: גם אני מחפש אמפטיה!

אר: כן, אבל אתה לא צריך שני אקטיבים בשביל זה...

מש: אני לא צריך שום אקטיבי!

אר: מה שתגידי מותק.

מש: תראה את זה שהצטלם עם הידידה שלו. "נשמה שלייייי". איכס כמה שהיא אוהבת אותו וכמה שהוא אוהב אותה וכמה שהיא אוהבת לאהוב אותו וכמה שהוא אוהב שהיא אוהבת אותו...

אר: יש כל כך הרבה אהבה.

מש: רוצה קצת?

אר: לא ממך. תודה.

מש: אתה קצת ורדרד הערב.

אר: חושב? טוב. אני הולך להשתין.

מש: אתה תחזור?

אר: אני מבטיח.

מש: אררררול! אל תסריח לי את השירותים!

אר: אא אח אאה אתלול בערר?

מש: לא שומע. תפתח ת'פקינג דלת!

אר: אז איך היה אתמול בערב???

מש: אה. מעלף.



אלעד שלח לי למחרת שנמאס לו מההתנשאות של ארול וסער, שדגניה מעכשיו תסתדר בלעדיו וכל זה יומיים אחרי שישבתי איתו במיון פנימי אחרי עוד ניסיון התאבדות שלו.

דייב עדיין לא יודע איך לאכול את כל מה שקורה בינו לבין סער, אפילו אם יסתיר את זה אין סיכוי שלא אבחין כמה שהוא סובל ומבולבל.

ארול מאס בכולנו ועדיין כועס על אלעד ואיך שאנחנו מגוננים עליו.

סער הולך וקומל תחת העצבים שמסתירים מכולנו את מה שקורה שם באמת מתחת לפני השטח.

ואני.

בלוג. בלוג. בלוג.

בלוגינג, בלוגינג, בלוגינג...



גרגמלי, קורן, יובי ג'וּב, מ(א)מי, דייב, דויד. כולם עזבו. אף אחד לא כותב יותר.
אלעד כבר לא מפרסם בעברית, סער נטש את אטרף ואת ארול, עמיעד והשכן אני כמעט לא קורא, אפילו סטאטוס מדבר בגילוי לב על הדאון הנורא שלו.

לזכור משה, לא לשכוח: תוגה שתוקפת את כולם היא לא נחמה.

אז למה אני נשאר פה? למה טובה כל הפתיחות הזו?



מש: אלעד, מה הקטטע של זה פה, ראיתי אותו הבוקר וגם אתמול, הוא כל הזמן בחדר סטוצים! "להוטה לזין לעכשיו". כעבור שעה "חזרתי עכשיו מהסופר, מי בא לטחון אותי?", כעבור שעה "חזרתי ממסיבה של הלייף, מי בא לטחון?". ככה כל היום. בסוף אני כותב לה : אני בא לבית, מפרק את המקל של הפומפה ודוחף לך אותו רק שתפסיקי לכתוב כל כך הרבה...

מש: ואלה שרוצים 3 אקטיבי לעכשיו?

אל: משה, זה לא אתה?

מש: אני אקטיבי!
אל: בחייך. איזה בידור אתה.

סער: יש לי רעיון. בואו נזמין ג'חנון, אני מתה מרעב!

אל: ולא משנה איך אתה נראה, באמת, אתה יכול להיות הר של שומן עם שערות על האף אבל אתה כותב "אקטיבי" וכל הפאסיביות יעוטו עליו כאילו היית דיסק חדש של מדונה שעדיין לא הגיע לארץ...



מחר. מחר אני אקום ואתקשר לבעל הדירה ואומר לו שזה לא פייר להעלות לי את שכר הדירה, אני אלך לבנק ואתחנן להלוואה, אני אחפש עבודה אחרת, אני אלך למכון, אשלם על את כל הצ'קים שחזרו ואתחיל להתאמן, לחיות, לא לרצות למות.

ואני יודע שזה לא יקרה.



אני תקוע איפשהו בין השלב בו אני מבין שהמצב גרוע לבין היכולת לעשות משהו בנדון. וככה, בבהירות מחשבה מצמררת, אני מביט מהצד בשיתוק נורא איך הכל הולך וקורס.

וזה לא שלא ידעתי. אני כבר שלוש שנים מכיר את המחלה, מספיק בשביל להריח את העננים שבועות לפני הסערה. אבל עכשיו, כשהמטחים הראשונים נופלים עלי ואני המום לגמרי מהעוצמה אני לא מבין מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי, איך בכלל דמיינתי לפתור את כל זה, להשאר אדיש ופשוט להשאר.

אם הייתי מספיק אמיץ הייתי חותך ממזמן, בשיא ולא כשאני הולך ונעלם, הופך לאחוז ממשה שכולם מכירים.

אבל איך הייתי אמור להתנהג אחרת, כשאני מודע ליכולת המצומצמת שלי, עם ובלי קשר למחלה? איך מתכוננים לפיצוץ אטומי אם אין שום מקום שאפשר להסתתר בו?

אז אני נכנס פנימה, למקלט של עצמי ומסתגר שם. שומע איך מבחוץ העולם קורא לי לשלם על החיים שחייתי עד עכשיו, דורש שאתמודד כמו גבר עם התוצאות של המעשים חסרי האחריות שלי בחודשים האחרונים.

וכמה רע זה לדעת שבסך הכל לא הייתי רע לאיש פרט לעצמי. לא פגעתי באף אחד חוץ מאשר בסיכויי לצאת מהמצב בו אני נמצא.

ונמאס לי.

נמאס לי שמתייחסים אלי כמו ילד קטן, שביר ודביל. שצריך להשגיח עלי שלא אעשה שטויות, שבאמת הלכתי לעבודה, שאני עונה לטלפונים, שיש לי אוכל, שאני לא מתחיל לצלול לתוך היאוש.

יש סיבה לביטוי "להכנס לדיכאון". כי זה לא שלבון קטן, לא מן משהו שעוברים וזהו. זה פשוט ארץ חדשה ונוראית שאתה נכנס אליה וממש ממש לא יודע איך לצאת.

ואני יודע כבר: מעולם לא שמעתי על אף אחד שהחלים מזה.

בראש מהדהדות המילים ששמעתי והשמעתי: הדרך היחידה לנצח במשחק הזה היא להפסיק לשחק.

אז יאללה.

בואו נכריז שבאמת חלאס, דיי עם השטויות האלה ודחיל ראבקום: אני סוגר ת'באסטה.

מה? מה האלטרנטיבה?

- לשמוע כמה שחבל כי יש לי פוטנציאל בשמיים

(ולדעת שאין לי איך לממש אותו)

- לשמוע שיש אנשים במצבים ממש ממש רעים שנלחמים על החיים שלהם

(ואני שבריא כמו סוס ומוותר ורק רוצה לא לחיות, להכנע ולהודות סוף סוף בפה מלא: אני נכשלתי. אי אפשר להיות גאה בי יותר על האומץ לנסות ולהרוויח יותר זמן. אני עוצר כאן בדיוק ושכולכם תמשיכו בלעדי)

- לשמוע שיש כל כך הרבה יופי בעולם, כל כך הרבה טוב שבטח עוד נכון לי

(ולהבין שכשאחזור לבית מחכה לי התקף חרדה שבא בעקבות מקרר מלא באוכל מקולקל שאני מסרב לזרוק, ארנק ריק לחלוטין ופחד מוחלט שהנה, עוד שניה דופקים לי על הדלת, מעקלים לי את הכל, מפנים אותי מהדירה וזורקים אותי לכלא)



מדהים על איזה שטויות אנשים מתאבדים.

נפלה הבורסה? קפוץ מהחלון!

מת יקיר ליבך? בלע כדורים!

אבד לך האופק? תלה את עצמך!

העתיד שחור וריק? חתוך את כל הורידים! בכוח. תגיע גם לעורקים. אל תשאיר כלום.



וכן, אני מבין שאני אצער כמה שאשאיר מאחור ודווקא לי הכי כואב זה שאין להם שום דרך לעזור לי, שאני גורם להם להרגיש חצי אשמים, חצי חסרי אונים, לא מבינים את האופל הזה שאני מנסה כבר שנה לתאר בכתוב, את עומק של התהום שאני מתחיל עכשיו לפול אליה.



אז אני מתיר אתכם עכשיו מכל חובה שהייתה להציל אותי.

תלכו לישון בלב שקט.

זה סתם עוד סיפור של מישהו חלש אופי שלא עמד בפרץ, שלא יכל לעמוד על הרגליים ולהתחיל לעשות משהו לגבי עצמו.

החפצים שלי ימכרו ע"י ההוצאה לפועל, הדירה תאוכלס בדייר חדש, בעבודה יופיע מישהו צעיר ואנרגטי.

ממני לא יוותר כלום.

אני מוריש לכם רק זכרונות.



אל: קח עוד שאיפה מהחש, החיים עוד יחכו בחוץ... משה, מה אתה עושה?

מש: מקליט אותך.

אופ: ואז נהיה מן קטע כזה, כאילו אני מביט עליו והוא נראה לי הזוי...

אל: דיס איז וואט יו גט וון יו מס וית' דה חאשששש!

מש: וואלה, היום הבנתי שאין דבר שאני יותר אוהבת מלראות פאסיביות הולכות מכות.

אל: לא, רוני עשה המון סמים, המווווון. אני זוכר, הייתי בבית שלו וראיתי הרים של ירוק על השיש ואני כזה: אה, זה פטרוזיליה? והוא: לא. גראס. ואני: רילי???? אין דאט קוונטטי?!?

אופ: תדבר חזק, אני לא שומע, לבוא עכשיו? כמה זה בכלל?

אל: סליחה, אתה אמרת שאתה תארגן אותי בדקה ואני יושבת פה כבר שעה!

מש: צ'מעו קטע אז אני יורד למטה עכשיו לקיוסק, להביא שתיה, וכל ה-אימו לנד האלה שיושבים שם אומרים לי כזה: "תגיד אתה אוהב זכרים?" נורא מעליב, מה? רואים עלי?

אר: כי ירדת עם הגופיה הורודה???

אל: מוזר, אני תמיד מסתובב עם האוזניות בשיא הווליום עם "איי וויל סורוויב" וכאלה ואף אחד לא אומר לי כלום...

סע: כי כשאתה נראה כמו דולפין...

אל: זו הפעם השלישית שאתה משווה אותי ליצורים גדולים! פעם אחרונה שאני שומעת אותך מלכלכת עלי גברת סער. חמודה שלי! כי דובה עם דובה נפגשת ואמא תבוא עם דוקרנים ותדפוק את האמ-אמא שלך!

מש: איך זה שעל דיב אף פעם לא רואים אם הוא מסטול?

אל: מה לא רואים? הוא ורוד לגמרי. הוא מפוצץ תחת והוא לא אוכל מעולם ככה שזה נתפס בקיבה שלו כאילו אין מחר, זה מה שאני קורה לדפוק את הראש בתחת. מחוק. כל האדום של הרמזור אצלו בעין, מה נסגר איתך? ... אולי אעשה חולצה "האפי רבותה, ברינג אין סאם וודקה!"?



תעצרו אותי, תעצרו אותי!

אני לא רוצה ללכת עדיין!!!

אל תתנו לי ליפול, לא רוצה למות.



ישימו תמונה שלי בעיתון? אני מדמיין את אחד מהסטוצים שלי עוצר מול הסטנד של ידיעות ומביט באחת כזו, קורא בחטף בזמן שהמוכר לוקח ממנו את הכסף על החגיגת. "שיט" הוא יחשוב לשניה, "הכרתי את זה, מעניין מה כבר קרה לו..."



כלום.

כלום לא קורה לי.



לא קיבלתי חדשות טובות כבר המון זמן. יותר מידיי זמן.

אני מת מפחד מהגשם הראשון. זה כמו משהו בלתי נמנע. כמו תאונת דרכים שפשוט מחכה להתרחש ואני יודע שאני חלק ענק בה ואני האובדן בנפש היחיד.



ארול צודק.

ניצחתי, הוכחתי את הטענה שהמצאתי: אני הדיכאון והדיכאון הוא אני.

יופי. מה עכשיו? זהו? קאפוט?

מה כבר אני רוצה שהוא יגיד...

מה כבר אפשר לחדש לי?



סיכום לקחים; מה למדנו השנה:



1. שהדבר שמוכר הכי טוב הוא לא תחתון מעוצב, לא שלט חוצות ולא מבצע מטורף. הדבר שמוכר הכי טוב הוא מוכר טוב. מישהו שיגרום לך להאמין במשהו, יגרום לך להרגיש טוב לגבי עצמך, שתדע פתאום שאתה עושה משהו נכון וטוב. מישהו שתרצה לחזור אליו, לא אל המוצר. אליו.

הייתי כזה?



2. שמילים יותר חזקות מכל שריר. ששום דבר לא ישווה לכוח שיש לפסקה אחת שמתפרסמת: לטובה ולרעה.

שהיכולת להתמיר רגש למילים היא לא דבר של מה בכך ויש כאלה שנכשלים בזה כל הזמן, עוצרים את עצמם מלהראות לאחר מה הם באמת מרגישים, לא נותנים לו את ההוכחה הוורבלית שהוא אכן חשוב/ אהוב/ מוצדק בקיום שלו.



3. שבני זוג באים והולכים וחברים נשארים תמיד. מה שהופך בגידה של חבר לכואבת פי כמה מבגידה של בן זוג. הפרת אמון היא הדבר הכי משפיל שיש, שקר שיכול להקפיא לב בוער. ושלהמשיך זה אפשרי, גם בלי לרכוש את האמון הזה חזרה. אפשר לאהוב מישהו שאתה שונא. האהבה חזקה יותר מהזיכרון או מההרגל ואוי, כמה שזה כואב.



4. שכוח חברתי זה משהו שאסור לזלזל בו. לפעמים החבורה שלך יכולה לספר עליך מה שלא תוכל לספר בעצמך אי פעם. ולהכיר כמה אנשים שונים ולהיות חלק מהחיבור הזה בניהם, שוה בין שוים בכח הידידות, זה אוצר של רגש תמים וילדותי ונכון שיכול להרים אותך כל פעם מחדש. לדעת שאתה שם בשביל מישהו בדיוק כמו שהוא שם בשבילך.



5. שלכל דבר יש מחיר ושבסוף צריך לשלם. אי אפשר לברוח מעצמך. ואם תשכח מי אתה - אף אחד לא יוכל להזכיר לך. תאבד משהו ממך והוא לעולם יאבד.



6. שלפעמים מה שכולם הוא עושים הוא פשוט לא נכון. שנחמדות לא מוערכת מספיק ושהתחשבות היא לא דבר מקובל. וחבל.



חבל כי סער היה פה הבוקר אצלי בדירה והוא אמר לי כמה שהוא גאה בי שאני ממשיך ככה.

ממשיך איך? אני אשם במצב שלי.

ועולה לי בבריאות לכתוב את כל המילים האלה, לרדוף אחרי המחשבות כשאני שוכב על המיטה ומעשן בשרשרת, לנסות ולתפוס כמה שיותר ולירות אותם על המקלדת המסכנה שלי שמשמשת לי פה קפוץ כבר יותר מידיי זמן, לדעת שכולכם קוראים, בקושי, ושואלים "על לכל הרוחות הוא מדבר?" ולדעת שרק אני יודע כמה שאתם צודקים, כמה שהחיים יפים ומקסימים וכל השמיים מלאים בציפורים קטנות של דיסני שרק מחפשות את הראש שלי להסתובב מעליו בשמחה וגיל ואני שלא רוצה את האושר, מבכר את הסוף ונהנה מהעצב שלו כמו מכוס יין טוב.



תיק תק, תיק תק



אז זהו. זו פרידה.

הפעם לא מחכה לי שום כרטיס טיסה לשום מקום שיעיף אותי על גבי האשליה שבמקום אחר יהיה טוב יותר. שעון החול שלי התהפך ועכשיו זה רק עניין של זמן עד שלא ישארו לי יותר גרגרים.

וניפגש עוד, ותראו אותי בטח עוד כמה פעמים אבל אל תשכחו: תיק תק, תיק תק!



ירון ימצא אהבה חדשה.

ארול יעבור לירושלים ויצליח באוניברסיטה.

דייב יהיה מנכ"ל ויעבור לתל אביב.

סער יחזור לעיר שלו שוב ויהיה המרצה הכי נערץ בחצר של בניין גילמן.

אלעד ימצא עבודה, יעבור לדירה עם שותפים ויתאהב במישהו שיתאהב בו.

אופיר יוציא בפר ויהיה שחקן מפורסם

יאיר וגדי, דויד ופופו יתחתנו, בהתאמה, ויהיו הגאווה שלנו וההוכחה שחיכינו לה.

אויטה תפתח סניפים בבאר שבע וחיפה ונאסים ומארק יקימו פארק שעשועים לגייז משועממים.

אחי חי יתחתן עם בת אל והוא יהיה החייל הכי חתיך בעולם.

אמא ואבא ישמחו בבית החדש ויראו כל ערב חדשות עם אבי ומור.

מיץ לא מת, הוא חוגג שנה עם המשפחה החדשה שהוא אימץ והוא זוכר אותי ומגרגר באושר.



ואני כבר על השביל החוצה,



הנה, סוף סוף, יצאתי לדרך.