מעשנים מחוץ לדלתות בית החולים

ככל שאני מתבגר אני פחות ופחות מבין את מה שקורה סביבי. זה כמעט לא הגיוני, אבל מרגיש כל כך נכון. [לא הפרק "סימפוניה מרירה - מתוקה" אבל בכל זאת, התקדמות ראויה]

01/09/07 | שבת

אני משתמש בנגן אף 2 של אַיי אודיו. יש לו מגבר מובנה ואקולייזר משוכלל. לפעמים אני מכוון את הסראונד עד סוף הסקאלה ואז הצליל שבאוזניות מוחק את כל מה שקורה מעבר להם. אני טס בתוך האיילון, מאחורי צופרת משאית, אוטובוס מגיח במהירות. כלום. אני בוחר להתנתק וככה אני פי אלף יותר מרוכז, בחיים לא אפול.

הבעיה היא כשחוזרים לבית אחרי טיול שכזה. בשניה שבה אני סוגר אחרי את הדלת ותולש ת'אוזניות. פתאום אני חצי חירש וחצי לא אוהב את מה שאני כן שומע. יש רעש של איזה סדרת טלויזיה בעברית שאני לא מזהה מהקומה העליונה, השכנה שוב מדברת באלחוטי שלה במרפסת שמולי (ומוותרת למעני על כל טיפת דיסקרטיות) והמזגנים מטרטרים קקפונית.

אז חשבתי פעם על סירקולציית מוזיקה תמידית: בעבודה, בדרך לבית באוזניות, בבית ברסיבר, על האופניים, באוטובוס. זה אפשרי, כולם עושים את זה. אבל, 'תם יודעים, נורא קשה לאכול כשהכל מתוק. אפילו אם אגוון את המוזיקה אחת ליומיים אני בסוף סתם גומר עם כאב ראש אחד ענק. הפתרון היחיד הוא לדלל לרגע את העונג הזה במשהו אחר: שֶקט (נגיד), שיחה עם אמא, כל דבר. העיקר להתנער לרגע מה-סֵלף אינדולג'נט, מהפנטזיה. לומדים שהמציאות לא תמיד מחכה לרגעים האלה בחיים של "ריאלטי צ'ק", אלא לפעמים היא פשוט כופה עליך את ההכרה שלך בה.

ואני כותב את הדברים האלו עכשיו בקרון איי שבע של רכבת ישראל מבאר שבע לתל אביב, אני יודע שכשאגיע לחנות להמשיך אותו יהיה בלתי אפשרי. אז בינתיים: מהר, להמשיך לכתוב, עוד, הזמן שלי הולך ואוזל. לא יודע מאיפה החרדה שאוטוטו כל מה שישאר זה רק הבלוג ואני כבר לא אהיה פה. אני לא רואה שחורות או אומר שיש לי אינטואיציות אבל יודע ששטף תפוקת הפוסטים האחרונים מעיד על ירידה חדה באיכות הכתיבה שלי ויצירת שעמום וירטואלי אחד גדול, מלופף בהמון מילים לא קשורות.

אני זוכר את מוכר הביגלים מחוץ לתחנת צפון העבשה של העיר שלי, עם הארגז על הכתף והזיפים המיוזעים, צעיר ונמרץ, "בייגל לאדון, בייגלה לגברת,העיקר בתאבון, רק לא דיכאון ולא לשכוח חיוכון!" והוא נעצר לידי ושואל אם אני רוצה גם ואני מוציא חמש שקל, שם לו ביד ואומר לו שלא.

השבתת הקוים בשבוע שעבר, מסתבר, הייתה לטובת הטיית הקו מב"ש דרך להבים (!), קריית גת, לוד, נתב"ג והלאה לתל אביב, ככה שמעכשיו כל נסיעה שלי להורים אני נידון לשבת ליד אנשים עם מזוודות של חו"ל, לראות מטוסים גדולים שרק מחכים לי ולהתפעל מכל היופי הזה, כל כך הרבה אפשרויות שרק מחכות שאני אוכל כבר לממש אותם, וגם כשאני איני יכול אני עדיין מכיר בים הזה של החירות, גם אם הפוטנציאלית, שאופפת אותי. אני לא חייב לעשות את מה שאני עושה. כלומר, אני חייב, אחרת לא אוכל להמשיך לחיות וסתם אנדוד בין פחים במינוס 3, אבל אני חייב לזכור שזה סוג של בחירה שלי. ואם זה אני עושה את זה אז כמה נורא זה כבר יכול להיות?

אני יכול פשוט לסגור מוקדם היום את החנות וללכת ישר, כמו שאני, לחוף. אני אשב מול הגלים על החול ויהיה לי טוב. אני יכול במקום זה להרים טלפון למישהו ואני אבוא אליו, מזיע ועייף, והוא יגרום לי להרגיש טוב לגבי הגוף שלי, הוא יסגוד לו, יעריץ אותי ויהיה לי טוב. אני יכול לרוץ לבית, להחליף בגדים ולקפוץ על האופניים, לשרוף שעתיים בכל הפארק ולחזור בזמן בשביל להתרחץ ולצאת ללימה, לשכוח שעד לפני רגע היה לי בן זוג (ללא כל סיבה שנראית לעין, הוא החליט לשנות את הסטאטוס באטרף ולהעלם) ואני אחייך וארקוד ואז אעוף לבית בשביל לישון איזה שעה לפני הוועדה מחר על הבוקר בביה"ח.

ולידי בספסל יושב כרגע מישהו, כל כך נינוח ויפיפה, השיער שלו מוסט ברישול על המצח. כל כך ברור שהוא מרגיש בטוח לגבי עצמו, חופשי בתוך העור שלו, שום דאגה על פני השטח. ולא אכפת לי שיקרא גם את זה מהמסך, הוא חלק מהתמונה, הכל קשור, כמו שקדי מרק שצפים, זזים כמעט בלי תנועה, עד שכולם מסתדרים אחד ליד השני. כל מה שצריך זה התזוזה הראשונית, הנעת הכפית הזו, שתגרום ל-הכל להגיע אל מקומו עם הזמן.

אנחנו זקוקים להצתה.

ולפעמים אנחנו כבר בוערים ולא יודעים את זה. שוכחים את האש שלנו, מרגישים כאילו המקום שאנו מסודרים בו הוא בכלל לא מה שהתכוונו, שאנחנו רוצים משהו אחר. מרגישים כמו לא פה, ואיפה בעצם?

אני יודע, אני יודע, אני חופר כבר פוסט אחרי פוסט בנבחי הנפש והחיים כאילו הייתי מינימום מרתה סטיוארט בסלון של אופרה ווינפרי. ממילא כל הפוסט הזה לא היה אמור להכתב עלי בכלל. אבל חבל לי למחוק. תתיחס אל זה בתור הקדמה. זה ממילא לא הָ-פוסט עליך. זו רק התייחסות ממוקדת (שכמובן התפזרה) להוד' האחרונה שלך.

בריג'יט ג'ונס דבה. לונדון או שלא לונדון היא עדיין דבה. ונכון, אני היחיד שמעדיף את יו גרנט על פני דארסי המנחוס [עוד מלפני שחשבו לעשות מהספר סרט] אבל אם זה מה שעושה לך את זה אז שיהיה. ההבדל בינה לכל אחת אחרת זה שהיא כתבה יומן של מה עבר עליה.

אתה זוכר שהייתי אמור להיות לונדוני? במשך כמה חודשים שיננתי כל רחוב, קראתי כל ספר וחרשתי סרטים קשורים מ 8 מ"מ עד שכיסיתי את כל הכיסופים בקניה של כרטיס הטיסה [הלוך בלבד]. אבל לא הייתי בה מעולם וכנראה גם לא אגיע אליה בזמן הקרוב. זה לא מבאס אותי דווקא, למרות שאני יודע כמה שנחמד, רגוע וקריר שם לעומתינו פה. אבל למדתי שבעצם כל מה שאני ממש צריך או רוצה בדרך כלל נמצא פה ממילא ואני יכול לקרוא לו בשמו במקום לחפש אותו בשפה זרה. עדיין. אני מוכן לכרות לעצמי יד תמורת טיול שופינג איתך ברחוב אוקספורד.

אמרת שנהנית לשבת באויטה במוצ"ש, למרות שהיינו רק שנינו. נכון, האחרים חסרו לי, אבל - סלחו לי על הטחינה החוזרת - זו הגדולה של דגניה בעיני. אנחנו כמו מראות שבהם משתקף מה שחסר באחר שבחבורה. אני יודע שזה נשמע אכזרי, אבל אתה תמיד מלא בביטחון עצמי ואני תמיד פעור פה לגלות איך אתה לא מפחד מכלום, לראות שהעוצמה שלך, שאני רגיל לשאוב מהמאסה הניראת של השריר האחורי בדלתא של הכתף, נובעת ממשהו אחר לגמרי שאני לא מצליח למצוא לו שם.

זה לא שאתה אוהב את עצמך בכזו רמה [או בכלל], ועדיין, אתה פשוט "יודע" שמי שעומד מולך כרגע, אפילו אם מדובר במישהו שהיה גורם לי לאבד שלווה תוך חצי דקה, פשוט מבין פחות ממך. אתה לא משדר לו "אני טוב יותר" אלא "אתה פחות בכללי, אתה כמו כל השאר פה מסביב, למה שאתרשם ממך" והבאסה המוחלטת בכל הסיפור הזה זה שאתה תמיד תמיד צודק. תמיד הבן אדם הזה באמת יהיה פחות מבין ממך. לא במשהו ספציפי, אלא פשוט פחות.

אני זוכר איך כשישבתי על המדרכה של האויטה אחרי "סרט שבועות" והעארס הזה הרים עלי בלטה: דויד ישר הרים את החזה, אלעד לקח צעד אחורה, אני שלפתי מצלמה ורק אתה צעקת עליו. מאיפה הכוח הזה? אני רוצה אותו גם. זו דוגמה קטנה אמנם אבל כבר דיי ברור בשלב הזה שמכולנו אתה הכי חזק.

והכי שביר.

(ולא, אני לא מתכתב פה עם פרסומות של קייט מוס או מק בוק למרות ששניהם עונים על אותם קריטריונים)

אני שונא לנסות להגדיר אנשים, בטח לא חברים קרובים אבל חייב להודות שקיים בך שילוב בלתי אפשרי של תכונות בלי שום קונפליקט.

אז בכל זאת, איך זה שלפעמים אתה איתנו בשולחן, ופתאום, שניה אחרת אתה פשוט במקום אחר ורע? אני מדמיין את זה? אני משתכר במקומך מכל הבירה?

נקודתית: חפיפניקיות בעבודה זה גרוע. לגמרי. קשה אחרי זה לחזור לתפקוד מלא כי זוכרים שאפשרי לגמרי לעשות את אותה העבודה עם שליש אנרגיה מנוצלת. זה מה שאני עושה כבר חודש.

אבל אתה לא באזור הזה בכלל, אתה היחיד שמחזיק משרה יציבה כבר שנים ועוד מתקדם בה.

בכלל, 'שלמות' זה דבר נורא. למה שתרצה שזה יהיה הרושם של מישהו לגביך.אתה אומר שככה הם. למה?

כל הטרדות שמנית, פה ושם, לא מרשימות אותי. זה כאילו יש צד שלם בך שהוא יותר אפל אפילו מהצד האפל שלי (וסמוך עלי, זה הישג) . למה אתה שם את עצמך שם? איך יכו להיות שאתה גורם לכולם לראות בפועל שאתה מדהים ולא זקוק לאישור של אף אחד לזה, אבל אחרי שכולם הולכים נראה לי שזה האישור של עצמך שאתה חוזר ומחפש.

כמוך, רק על עצמי ידעתי לספר:

אסור לנסות ולהשיג דברים מסוימים בכח. כמו בכי, כמו אהבה. אם זה לא קרה זה כנראה לא היה אמור לקרות.

עם הזמן תגלה שהיכולות שלך משתנות, בדיוק כמוך, וזה לא מחייב את השפיפות המקובלת עד שהם יקרו. בקרוב תבין שכולם בנויים להכיל דברים גדולים מהם (כמו אהבה אמיתית, לדוגמה, בוערת. כזו שמלאה תשוקה מגוחכת) אפילו אם מראש הם לא מאמינים על עצמם. ואוטוטו תוכל לטוס לאן שבא לך, לקנות מה

שבראש שלך, להחליף את כל המתלחה. רק שזה עוד מעט, לא ממש הרגע, ככה שחבל להתבאס על ה"בינתיים".

תעסיק את עצמך. תמצא מישהו שנראה נחמד, רק נחמד ולא יותר, ותצא איתו לדייט. הכי רע: תשלם ותלך, הכי טוב: יצא מזה משהו מעניין. בשני המקרים הרווחת ניסיון, כמו אימון לעצמך. זה נשמע אדיוטי, אבל אני עושה את זה שנים ושמנמן או שלא, יש לי 5 רשמיים ברקורד. באמת, תעשה את זה, זה כיף, תחשוב על זה דרך משקפיים של "קיטנה" וזה יהיה כמו מתנה שאתה מפרגן לעצמך.

עדיין לא התקדמתי במיוחד מאז תחילת הבלוג, ברכבת של יום ראשון. לפעמים אני ממש מתחנן שיהיו לי חמש דקות עם עצמי לבד. ואז, נגיד כשאני מגיע לבית, ופתאום יש לי מלא זמן עם עצמי, אז אני הכי בודד בעולם ואני מביט בטלפון ולא מבין איפה כל הנבלות שהטרידו אותי במהלך כל היום בחנות, איפה הם עכשיו, כשאני יכול לדבר ואני בסביבה רגועה.

לא מזמן הגעתי לעבודה, בדיוק חזרתי מאיכילוב. היום השני לאשפוז ואני לא מצליח לכתוב כלום. לא על החוויה או האנשים ורק מצחיק אותי שמכל המחלקות של איכילוב, רק "פסיכיאטרית" נמצאת בשיפוצים. הרגשתי מאוד מטאפורי כשראיתי את זה. בכלל, ציפיתי אסבול מכל רגע, מי רוצה להסתובב בתוך בית חולים? רק בשלוש שניות שאני מקצר דרך הגריאטרית אני אוסף לי מספיק מראות בשביל לרצות למות עכשיו, בכבוד יחסי.

אבל אני מתהלך שם עם ראש מורם. וכשאני יוצא ומגיע לעבודה ומספר למי ששואל איפה הייתי, עדיין, לא מתבייש ולא מתרברב. משהו שהגיע זמנו קורה ואני הכי בוגר לגביו. אני לא גיבור ולא אמיץ ולא נעליים. אני עושה את מה שאני צריך ואני גאה בהחלטה הזו.

אחרי ארבעה ימים של דממת אלחוט ארז מתקשר ואני מנסה להבין מה בדיוק קרה לנו. האמת? הרצתי בראש כמה תרחישים: הוא בגד בי ואהב את זה, נמאס לו מזה שאני ילד, הוא חוזר לאקס. לא יודע... מסתבר שהוא עצבני עלי וזו אשמתי כי כתבתי עליו בבלוג והוא מפחד מהחשיפה.

הזוי. אם לא הייתי מכיר את עצמי הייתי בטוח שזה מבחן שאני מעמיד בו את ארז, האם הזוגיות שלנו חזקה מספיק לעמוד בשמועות שהוא בטוח שעפות בכל הרשת כרגע. גם הרמזים הברורים על אפשרות תביעה משפטית (גם אם הוא אמר שהוא לא יעשה את זה והוא רק מבהיר לי משהו) לא הוסיפו לתחושה שהנה, עוד פעם משהו עם פונטציאל מטורף הולך לעזאזל בגלל משהו שאני עשיתי ונתפס כ-רַע.

לא יודע מה לעשות עם זה. לפני שבוע וחצי הפסקתי את כל הכדורים במַכָּה ככה שאני לא יודע אם לסמוך עדיין על מה אני מרגיש אבל אני מרגיש נפלא לגבי עצמי. האם אני חוטא ב"היבריס" שוב?

עכשיו כבר יום שישי בערב, זה לגמרי מגוכח, פגשתי אותך במוצ"ש ואמש באויטה ואפילו עזרת לי לקנות בגדים ב-סליו בסנטר (אם תספר למישהו מה המידה שלי במכנסיים זה הסוף שלך). אני בטוח שכבר פיתחת ציפיה מטורפת לגבי מה שאני אפרסם וזה אדיוטי כי רוב הדברים שרציתי לגעת בהם - כבר דיברנו עליהם מאז שפתחתי את הקובץ. ככה שאם אני לא כותב כבר שבוע זה לאוו דווקא סימן רע. שה פשוט אומר שאין לי על מה לכתוב, כלום לא עצור בפנים: דיברתי איתך על מה שרציתי וזה עשה לי טוב. פתחתי איתך נושאים שאפילו אני לא הייתי מעיז לפרסם כדיון פומבי.

אתה באמת חושב על עצמך את הדברים שכתבת לי אז?

אוי, נו, תהרוג אותי מצידי וזהו: אתה ל א קנאי ולא אובססיבי.

מצטער להודיע לך שאתה בן אדם נורמלי [או: קצת יותר מהשאר] שיודע את השמות של הרגשות שלו. ישר כח, לא כל מי שסביבנו מרשה לעצמו. שום רגש לא הופך אותך לפסיכי. רק מעשים רעים.

ואני פסיכי, רשמית. מה רע בזה? ה"רגילים" במילא משעממים אותי. אני משחק איתם, אבל זה רק בשביל להעביר את הזמן עד למנה העיקרית.

מכל גוש דן, מכל מאות אלפי האנשים שגרים בכל המחוז, אני משתייך עכשיו לקבוצה לא גדולה של "המיטב של המיטב" של חולי הנפש, האנשים שהסכימו להכנס למוסד סגור למחצה מהפחד שהם יזיקו, לעצמם או לסביבה. לכולנו יש זמן קצוב: שלושה חודשים ולא יום יותר לפתור את עצמנו בעזרת כדורים (לא לוקח), פסיכולוג ופסיכיאטר צמודים (לא רוצה), מרפאים בעיסוק, מורים לאומנות ולספורט, קלינאי תקשורת, אחות מוסמכת ומלא דברים שבטלים לעומת הסיבה האמיתית שכולנו כאן: הכוח של הקבוצה. היה ברור לי שהעוצמה תהיה בשמיים אבל לא תיארתי לעצמי את האכזבה: הם כולם כמוני, כלומר כולם נראים נורמלים ומתנהגים נורמלי, אתם בחיים לא הייתם מבחינים בכלל. ואז הבנתי. האנשים הכי, אבל הכי הכי, מטורפים שיש כרגע בתל אביב (ואני יכול להתבטא ככה בלי להעליב אותם, אני חלק מהם, תמיד הייתי) הם בדיוק כמוני: מבחוץ לא תראו שום שריטה ולא תבינו מה אני בכלל רוצה מכל ה"אני לא מרגיש טוב".

לא יודע מה חשבתי למצוא שם, איזה התנהגות חריגה למראה, אבל האנשים האלה הם המשפחה שלי לחודשים הקרובים ואני הולך להעביר איתם את משבר השינוי הגדול הזה, הם יהיו שם כשאבכה בקבוצה בפעם הראשונה או שאתחיל לחייך מהחיים שלי. איזה כיף לראות אנשים שמדברים בשפה שלי או לספר בעצמי על זה שלא בא לי לצאת מהמיטה בבוקר ולא לשמוע ביקורת בנוסח "אז פשוט תקום, מה הבעיה?".

לסיכום. התפזרתי.

מה שבאתי להגיד זה שאתה מדהים, מצבך מדהים, יש לך גוף וכשרונות מדהימים ושאם את צריך לדבר אז תמיד יש אנשי מקצוע משמונה בבוקר ועד שלוש אחרי הצהרים. או אותי. אני תמיד כאן בשבילך.

תזכור:

אתה כמו אל שמהלך בין נמלים. (אך אתה לא משתגע מכמה שכולם קטנים לידך?)

דברים טובים באמת מגיעים באריזות סולידיות ולא ענקיות. (אם תגיב "איי פון" אני מוחק ת'תגובה!)

ושתמיד אעדיף ערב איתך באויטה מאשר סקס סוער עם המדריך כושר של השייפ. (לעומת ערב עם המדריך באויטה שיכול לגרום לי לחתוך עורקים וורידים ונימים מרוב שעמום)

...

(אבל סקס איתך באויטה יכול להיות מסקרן)

----------------------------------

2289 מילים. בדקתי. 90% היו עלי, לא?!