ביקוע

אני נכנס לבית עם הדיסק שקניתי בכסף ששמרתי לעדשות. נכנס לבית, נועל אחרי ומוריד בגדים. אני מפעיל את הרסיבר ומכניס את הדיסק, מדליק את המחשב וסיגריה ומתיישב על המיטה בתנוחה הרגילה. הגיע הזמן לנסות ולתרגם את כל מה שקורה.

24/10/07 | יום רביעי


כל מי שקורא את זה עכשיו, קורא את זה עכשיו על גבי מסך של מחשב. באותו מסך, מאותו המחשב, אתה יכול להגיע לכל מקום בעולם. שניה ואתה מדבר עם מישהו מאינדונזיה על שפנים, שניה אחרת אתה מביט בתמונות שמישהי ממילאנו צילמה ורגע אחרי אתה שומע אלבום חדש שהורדת.

מתי בפעם האחרונה דיברת עם מישהו מאינדונזיה? מתי סתם שיטטתם לחפש תמונות שמישהי צילמה במילאנו? מתי שמעתם דיסק של להקה שלא שמעתם עליה מעולם לפני זה.

זה רק מחשב והוא ההשתקפות שלך. הוא מה שאתה עושה ממנו. דף לבן שמאגד אינסוף של אפשרויות שאתה תמיד מצמצם למה שמעניין אותך. ותמיד יש את הרדוקציה הזו של הרגש: אתה תתעניין רק במה שאתה מתעניין בו.

תסתובב באלף אתרים ותמיד תסיים את הערב בלבדוק הודעות באטרף.

אז אריק שאל אותי בפגישה האחרונה למה אני מפרסם דווקא באטרף? ניסיתי בגמגום להסביר לו ששם הכל התחיל, ששם יש אנשים שחלקים בזהות שלהים זהים לשלי: גברים, יהודים, הומואים, ישראלים, ברשת. יש לי קעקוע לכל אחת מהזהויות האלה. וקעקוע אחד שאני אף פעם לא מצליח להסביר ורק אותו כולם אוהבים: קו מעוקל שיורד מהצוואר שלי עד לאמצע זרוע שמאל.

ומה הוא מייצג? למה ישבתי עם המקעקע שעות ותיאמתי איתו איך בדיוק הוא צריך להראות? איזה חלק בזהות שלי הוציא את זה ומה אם רק עכשיו אני מתחיל להבין את הקצה של זה?!

חודש וחצי עד ההתאבדות המתוכננת שלי והכל נראה פתאום מאוד אחרת. הבריחה מהפסיכיאטרית עושה לי טוב או שרק נתנה לי הפוגה מההתעסקום במה שקורה בפנים? מאסתי בבלבול הזה...

וההפוגה הזו כל כך טובה.

כמובן, הכל רע יותר מתמיד: העבודה, המצב הכלכלי, חוסר האופק וההתאפקות עד ה 25 בדצמבר. אבל פתאום אני מבין שזה לא שאני חי על זמן שאול עכשיו, אני חי על זמן שאול כבר שלוש שנים ויותר.

יש יתרון אחד חשוב בדיכאון: הוא מזכך. רוצים לדעת מה מרגישים? תפעילו בוינדוס את ה-טאסק מנג'ר שלושים פעם במקביל ואז תנסו לגלוש לאיפשהו, נראה אתכם. זה אפשרי אבל הניטור התמידי יבקר את הכל ברקע בהדהוד של מחשבות שלא מפסיקות עד שפשוט נכנעים להם ונותנים לזה לשטוף אותך, שיבואו, שיבואו בגלים ויקחו אותי לאן שהראש שלי באמת רוצה להגיע.

לא להיות כאן עכשיו, לא בדירה הזו, לא בארץ הזו, פשוט להמשיך ולחשוב מה נכון: פשוט לא להיות.

אני החריג בינכם כבר המון זמן וכל הסימנים היו פה בשביל שמישהו ינסה לעצור אותי, ואיך בדיוק? איך אם אני לא מצליח בעצמי לחשוב על דרך לצאת מהלופ הזה. ורטיגו של פונטציאל לא ממומש. אני חייב למצוא עבודה טובה, אני חייב להתחיל ללמוד, אני חייב לשמור על הבריאות שלי, חייב להחלים מהדיכאון המטופש הזה, מהמחלה שלא נגמרת אף פעם.

אני חייב וחייב וחייב ותמיד מוצא את עצמי מתחת לאותה שמיכה, באותה המיטה ובאותה התנוחה בדיוק. יודע שהשיתוק מתגמל אותי רק ברגשות אשם אבל הוא שם בשביל שאגשים אותו ואני חוזר אליו שוב בכל פעם. מובך וכנוע ומתבייש בו אבל אני תמיד נתקע שם. שיתוק מבורך של הגוף שנכנע לראש שמסרב להבין את מה שהלב מבקש כבר שנים ורק לי אין מילים נכונות לבטא. שילוש קדוש: הגוף צריך, הראש רוצה ורק הלב שלא מפסיק להרגיש.

והנה המהפכה, הנה הפשר של הקעקוע השישי: זה אני שמתפתל מולכם כבר המון זמן, חשוף לגמרי, ומבקש משהו. אני מסמל מה קורה כשלא רוצים להמשיך יותר. שבוחרים לעצור. ולפעמים אני נורא גאה בעצמי על היכולת הזו, שלא איבדתי עדיין, החומה המדהימה שלי שמאחוריה אני קיים: אני יוצא עם חברים, מסתובב עם האופניים, מנקה את הדירה ועדיין: לא חי, לא לגמרי, לא באמת. מרגיש כמו נמצא בצד הלא נכון. וזו לא העיר ולא הארץ ולא כלום. אני פשוט נמצא במקום בו כולם נמצאים, החיים, ואני מרגיש לא שייך. לא רוצה להיות פה. ממש ממש רוצה לעזוב את הכל וכמה שיותר מהר.

והנה מה שהרשת איפשרה: כל אדם יכול לשבת ולכתוב מה מה שהוא רוצה. וכמה מילים של כורי פחם מסין קראתם עד עכשיו? כמה פוסטים כנים של מנקה רחובות תל אביבי קראתם בכלל? מה אם בין המילים שמסתובות ברשת נמצא הפילוסוף הגדול הבא, המנקה רחובות שיש לו את הפונטציאל למצוא את התרופה לאיידס, או הברמן שיש לו את היכולת לכתוב את התשובה שתפתור לך ולי ולכולנו את החיים האלה.

אבל כמו תמיד, פונטציאל היא סתם מילה אם אין דרך לממש אותה. ולי אין.

עדיין, הנה, בלוג שלם של מוכר בחנות תחתונים בסנטר, משתכר מינימום, חי בדוחק ונאבק לשמור על חזות נורמלית. משתדל אבל לא מצליח למצוא את התשובה לכלום, המאבק על הקיום הפשוט. תותחי הלחימה על החיים, מכריעים אותו ואני נשבה בנטל שלהם, לא מתפנה למותרות ההרהור על למה הדברים כפי שהם.

הייתי מוחק אותי, אם הייתי יכול, את הכל, לא אשאיר כלום. אבל אני זה אני ואני כל הזמן ולא נשארת לי ברירה מלבד האובדנות הזולה והבזויה הזו.

הוי, איזה רוגע טמון בידיעה הזו שאני נושא איתי תמיד את הסוף. לדעת שכשכבר אי אפשר יותר אני יכול פשוט לשחרר ולהעלם בתוך המוות הנורא שכולם מפחדים ממנו ורק אני מאמץ אל חיקי בעונג של חשוך מרפא.

אין שום גאווה בזה ששרדתי עד עכשיו. יכלתי לא להיות פה משנה שעברה, ופרט לכמה אנשים אהובים שהייתי חסר להם, דבר לא היה משתנה בעולם. אז באמת כל הכבוד לי, הרווחיתי עוד שנה וקצת ואני מכיר קצת יותר את עצמי ואת מה שקורה מסביבי. יופי. למה זה טוב אם אני מוצא את עצמי באותה נקודה בדיוק, כאילו רצתי ורצתי ולא הגעתי לשום מקום.

אז אני לא חוזר בי ואני לא מנסה שוב להסביר את עצמי. עוד חודש וקצת אני לא פה ועד אז אני הולך לעשות חיים משוגעים. החיים ממשיכים ואני אמשוך איתם עד לרגע האחרון. הם ימשכו גם בלעדי, אני יורד בתחנה הקרובה ואין לכם מושג כמה שאני מעריך את זה שהייתם קהל כל כך מקסים. באמת, לא פיללתי מעולם לכזו במה. אבל פה הכל התחיל וכאן, בהקשות שלי המקלדת, במגע הזה שהופך משהו ממשי, נגיעות על פלסטיק, אני מתמיר את הרגשות שלי למשהו וירטואלי אישי, טרום-מצבה אישית שבניתי פה ושם והנה, כולה, פוסט אחרי פוסט, מונחת לפניכם.

וכבר תפסתי את עצמי לא פעם, משועמם מאיזה אדיוט ששאל אותי "וואלה, משה גבאי! אז מי אתה באמת?" ועניתי לו בבישנות "יש בלוג. תקרא". ואני בטוח שאני לא היחיד. הבלוגים שכולם ציפו שיהיו הדבר הבא באינטרנט עשו משהו אחר, במקום שאנשים יפסיקו לקרוא וואי נט ובמקום יעיינו במעללי זרובבלה ברשת, במקום זה הם עצמם יושבים פעם בכמה זמן, רק הם והמחשב, ופורטים דיאלוג אישי על מה שעבר עליהם בסוף השבוע, בשנה האחרונה או בחיים בכלל.

בנגוד גמור לכל הציפיות הבלוגים נהיו ממה שמעניין לקרוא – למשהו שחשוב לכתוב. ואלו מילים ואלו מילים וזה לא אותו הדבר. היכולת הזו, לתת לכל אדם במה שווה שבה הוא יוכל לכתוב, האומנות הקשה ביותר והכי חושפת שיש, היא לא מובנת מאילה. כמה פנינים אמיתיים כבר צמחו פה באטרף? כמה שורות כבר קראתם פה שאשכרה גרמו לכם להתרגש?

מעט מכדי לזכור.

ועדיין. השינוי יבוא מהמילים, על זה בנויה הרשת. לא מסרטונים, לא מקבצי קול ולא מתמונות. מילים.

כל אותם אותיות שמתחברות לכדי מחרוזת אותה משלשלים לפה של גוגל, כל שורה שאתה כותב למישהו וכל פסקא שאתה קורא בראש כל עמוד.

והמילים שלי שכל כך סמכתי עליהם, שכל כך בניתי על העוצמה שלהם, גם הם לא יצילו אותי הפעם והנה פירוט המוות שלי:

בעשרים וחמישה לדצמבר השנה אני אטוס מפה למילאנו. הכל כבר אורגן. יהיו לי כמה ימים יפים שם, תהיה סעודה אחרונה ולא יהיו קניות בכלל. אני מכיר את כלי הנשק שלי ויודע בדיוק מה צריך להיעשות בשביל שאחדל להאבק על החיים שאני כל כך אוהב לכתוב עליהם. אני יודע בדיוק איך זה ירגיש, אני יודע איך זה אמור להסתיים, איך הכל אמור להפסיק, איך אני נגמר לאט ובטוח.

אחרי שבועיים ידאגו לי מאוד.

אחרי חודשיים נורא יתגעגעו.

אחרי שנתיים יתאמצו לזכור את השם שלי.

אחרי זה כאילו לא הייתי.

המוות שלי אוטוטו.

אם הוא לא יקדים אותי בחודש וחצי הקרוב, באירוניה מורבידית של צחוק הגורל, אז אני הוא זה שיחליט על השניה בה אזמן אותו.

שני החלקים יתאחו למשהו שהיה צריך לקרות ממזמן. אנשים כמוני לא צריכים להיות קיימים, התחושות שלנו לא אמורות להסתובב לחיים בין הרגליים. אני מפריע, אני מופרע. אני רוצה את המוות שלי, החצי השני שלי, כמו שלא רציתי דבר מעולם. לפחות עכשיו אני יודע איך הסיפור נגמר.



אני כמעט שלם.