פעימות

הייתי משתנה למענך, אתה יודע.
26/11/07 | יום שני




לכל מי שלקח על עצמו את העול והרשה ללב ללכת אחרי מה שאי אפשר,

אין דרך חזרה עכשיו. מפה זה רק כאב ותאוות השכחה.

אתם מכירים את החוקים בעל פה: אסור להתקשר, אסור לקוות.

ותדעו שזה בסדר, האבל הזה שגזרתם על עצמכם, תדעו שהוא נכון.

תבינו שבחרתם נכון, גם אם אתם עכשיו לא רוצים להרגיש כלום.

רציתם אז, ואמרתם. זה כל מה שיכלתם לעשות.

לעצור בעד הלב זה מטופש, הוא תמיד מנצח בסוף.

אני עומד איתכם עכשיו ומזכיר איתכם את כל השמות,

מלטף בזכרון שלי את כל הפנים, מריח את מה שאבד.

הייתה פה הבטחה גדולה ועכשיו אנחנו, עומדים פה ביחד, לגמרי לבד.

עד הפעם הבאה הלב כבר יהיה כהה יותר, אנחנו מבטיחים לעצמנו,

לא עוד להשתוקק לחיבוק אחד שלא יבוא, לא לרצות לאחוז חזק.

עכשיו זה הזמן להרפות. לוותר. לדעת שזה נגמר לפני שזה התחיל.

ואנחנו היינו שם, בצד. הנכון.

זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות.

שיקנאו לנו, שיעריצו אותנו על האומץ, שיבוזו לטיפשות.

אם באמת כולם צדקו, וזה לא היה אמור לקרות,

אז איך הלב שלנו פעם ככה? איך אפשר שהרגש ישקר?

הוא לא. אנחנו צדקנו.

ונשאר מאוכזבים לתמיד, בעיקר מעצמנו,

נמציא את עצמנו מחדש, נשתפר, נתעלה על מה שנשאר.

אבל זה עדיין שם, לא?

מאחורי הלב יש פצע קטן שאנחנו לא ניתן לו שם, והוא געגוע.

געגוע למה שלא היה מעולם,

הוא התרחש רק אצלנו מבפנים, בער כמו שקיעה.

ובואו נפסיק לחכות לו, הוא לא יכול לחזור,

הוא מעולם לא היה פה.

ופה כל האמת שלנו, האנשים שנשארו מאחור.

פה אנו טמונים ומחכים.

הלב הוא אין סופי, תאמינו.

גם הכאב.



וכך, אני מוצא את עצמי ממתין לחצות וחצי, השעה שלו, מביט על הטלפון ומחכה שהוא יתקשר. כמה עלוב. מערכת יחסים בתור הסחה. מיקוד תשומת הלב על הלב במקום על מה שחשוב באמת שהוא הראש הבעייתי שלי, מבוך של אפשרויות שכולם נגמרים במבואות סתומים. להתרכז ברגש, גם אם הוא חד צדדי, לחשוב רק עליו, להפוך את זה למטרה וככה לא לשקוע בחיים האמיתיים שמתפוררים לי מסביב.

ולמה בעצם זה אמור להיות כל כך רע אם זה גרם לי להרגיש כל כך טוב? למה אני אמור לוותר בכזו קלות על משהו שעזר לי לעבור את היום, פינה לי קצת מהעננים ונתן לי תקווה לאופק?

כבר המון זמן לא היה לי דייט ראוי אחד, כבר הנחתי שאני לא אבשל עוד לאף אחד ואז הוא הגיע והייתי בטוח שהנה, יש מי שיוליך אותי עוד קצת הלאה, אני לא אצעד לבד לסוף.

בערב האחרון שלנו ביחד הוא אומר לי: אתה יודע, ההבדל ביני לבינך זה השנים שביננו. עם הזמן לומדים ששני ההפכים הקיצוניים ביותר הם בדרך כלל שני הצדדים של אותו המטבע בסך הכל. וככה כל מי שנראה גברי ומתאמץ להחצין את כמה שהוא אקטיבי סוף, הוא יהיה הפאסיבי הכי מזעזע שיש. אפילו אם זה עוד לא קרה, מספיקה פעם אחת ואז הסכר נפרץ ואין שום דרך חזרה. תדמית שלמה ירדה לטמיון.

והוא ממשיך: אוי, אני זוכר איך באת לפגוש אותי בפעם הראשונה בכיכר, עם כל הז'רביז המהמם הזה שלך מציץ מהגופיה, עם המעיל עור הזה והשרשרת. וואלה, חשבתי, איזה עארס תפסתי ואז הנה, אני ואתה פה עכשיו במיטה, כולך חמודה אחת גדולה. מה רע?

ואני אומר לו: אם ככה, אולי הפחד שלך ממחויבות, המעצור הזה שיש לך איתי להגיד לי שגם אתה אוהב אותי, שגם אתה רוצה לראות מה קורה לנו מעבר לחדר הזה גם אחרי 12 פגישות של לילות מושלמים, אולי הצד השני שלך הכי צריך זוגיות כרגע, אולי אתה מדחיק בכוח איזה הצהרה או שתיים לגבי כמה אתה בעצם בודד.

והמילים שלי נשארו לעמוד באויר הקר שירד מהמזגן שלי, שנינו המשכנו להתכרבל בכפיות אלוהיות מתחת לפוך, לא אמרנו עוד מילה אחת נוספת וככה נרדמנו.

אבל כמו תמיד, הרבה יותר קל לנו להתבטא ברשת מאשר בחיים האמיתיים. ומה אם, כבר ממזמן, הרשת היא שיקוף של החיים האמיתיים?

ברבעי הקרוב ימלאו שנתיים לבלוג שלי. איזו הצלחה כבירה. שנתיים של קשקושים שמתבלגנים על מליון נושאים בלי שום יד מכוונת, בלי שום מטרה מושגת.

ארול אומר לי שהבלוגים הם רק בלוגים ולא מעבר לזה. מה אם הוא טועה והם מייצגים מיקרוקוסמוס של המקור? אם הרוב מתבטאים חרא, אז הרוב הוא באמת חרא ובאמת, אין שום דבר בעיר הזו מלבד מסיבות, סמים וזיונים. אין שום רגש.

ואני זוכר משהו שפעם אמרתי לירון: הרוב הם רגילים. אלו המיוחדים שעושים את כל ההבדל, משכוכיות. והמיוחדים נמשכים לרגילים ולא יכולים לסבול אותם.

הוא אמר לי שכולם מיוחדים בדרכם.

בולשיט. אם כולם מיוחדים אז בעצם כולם אותו הדבר. ותנו לי לרגע להתנשא: הרוב צפויים לעייפה. אם אני האלטרנטיבה האובדנית והמצ'וקמקת לשרירים ורדידות אז אני בוחר באובדנות.

אני חושב על כל הדברים שלא כתבתי עליהם. אודי, רפי, ארז, פיציק, פרי, איציק ועוד כמה. לכולם נתתי חלק קטן ואז חטפתי אותו חזרה והשארתי אותם עם תחושה שהנה, רימו אותם.

אני נזכר איך ארז פעם סיפר לי שבקבוצה השבוע הם דיברו על אופוריה. כמה מפחיד זה בעצם להיות מאושר לרגע, מתוך ידיעה שאולי זה מזויף, שעוד רגע זה יעבור ואם עלית למעלה אז הדאון כבר מחכה לך פה מאחורי הפינה.

ואני נזכר באופוריה הזו, המפחידה כל כך עבור אנשים שלא רגילים להיות מאושרים, בכל פעם שאני חושב עליו. כמה מדויק הזה המגע שלנו, כמה נכון הרגיש כל ליטוף. האם גם הפעם אני ארשה לעצמי לשכוח, אומר לעצמי שזה לא היה זה, רק כאילו, ועכשיו צריך להכריח את המוח למחוק כל בדל של זיכרון טוב?

שמוליק מגיע לחנות ואנחנו מנהלים שיחה כמו שרק שני אנשים בקצוות שונים יכולים. הוא אומר לי שאני יהודי, וכאחד, אפילו חרב חדה מונחת על צווארי - עדיין צריך להמשיך ולהאמין. שמהנסיון שלו, הנידונים למוות מחכים עד לרגע האחרון לטלפון מהנשיא.

מה אם אני מאמין באמת ובתמים שאין בהמשך כלום עבורי מלבד כאוס מוחלט, מה אם אני יודע שלא אקבל חנינה, שמה שנותר זה להמשיך ולתמרן בין הטיפות, רק עוד קצת, כי הנה היציאה שלי ואני לא מתכוון לפספס אותה.

ובכלל, טוב שהגיע הסוף. החודשים האחרונים היו עם יותר מידיי סיגריות, יותר מידיי מסיבות, סמים, מוזיקה. אני כל כך מותש שאפילו, עם כל החומר שאני אוגר, אני לא מצליח לכתוב כלום. לפעמים נראה לי שהדחף לכתוב משהו יותר חשוב לי מאשר הכתיבה עצמה. מתי בדיוק הפרסום הזה, חובת הדיווח, הפך להיות משהו כל כך משמעותי עבורי?

מה אם המניע שלי לפרסם פה הוא - הוא המנוע של הדיכאון שלי. מה אם שמה חבוי ההדק הזה שמנסה להזכיר לי שבסך הכל אני צריך לאהוב את עצמי. ולקבל את האהבה של החברים והמשפחה שלי, לקוות לאהבה אחרת ולא להאחז בכל גבר כאילו הוא האחרון.

ואיזה טוב ויפה שאני כותב את הדברים האלה ולא מאמין בהם בשיט.

ולפעמים נראה כאילו המחלה היא אני עצמי, ואני לא נלחם בכלום פרט בי.

אני לא יכול לעזוב את עצמי, לא מצליח לבלום את קול ההגיון שמשמיע לי את המציאות העגומה שלי והתחושה האירונית היא שמזמן כבר עזבתי אותי בעצם, איבדתי את מה שהייתי לטובת משהו אחר שלא אמור להיות כאן.

משחק. לא יותר. ייצוג קלוש של מה היה או מה היה אמור להיות.

והיופי לפעמים מסנוור אותי, אני לא עיוור לו. יש כל כך הרבה מה לראות, לטעום, לחוות, כאילו הזמן שאני מבקש לי אף פעם לא יספיק.

וההכרה שלעולם לא אצליח מנחיתה אותי עוד לפני שהתחלתי להתרומם מהמיטה בבוקר. אף פעם לא אגיע למקומות שבהם אני רוצה להיות, אף פעם לא יהיה לי האחד הזה שיראה לי שהיום שאני מחכה לו הוא גם היום שלו, שלנו.

ולפעמים אני כל כך רגוע, כל כך שליו, שאני ממש מרגיש איך הגוף שלי מהדהד כמו פעימה אחת גדולה שאני שולח לכל מה שבסביבה, והגלים נעים ממני החוצה ומכים בהכל חזק ולאט, חוזרים אלי עד שלא נשאר בי כלום.

וההשלמה. זה כמו ללמוד שפה חדשה, כמו להרגיש שלם עם מה שאסור, כמו לקחת חלק ברצח מזעזע.

ואתה בא אלי לפעמים בחלומות, המשה הישן והטוב, אפוף התקוות. אתה אומר לי כמה שני מוצלח, כמה כוח עצום טמון בי שאיש לא יודע עליו. אני משער שלעולם לא אדע.

לא. אני בוחר שלא לדעת. אין בזה טעם.

כמה טוב היה להשתמש בי, להראות לעולם שיש במה להתגאות בי, ואני לא מצליח להוציא מילה אחת טובה מאף אחד שאני מצפה שישאר. אולי אני מבקש את מה שאי אפשר, את מה שלא קיים עבורי עוד.

ואולי זה היה לי מול העיניים ולא ידעתי, אולי נגעתי בו, אולי סתם שכבנו ואז נפרדנו כל אחד לדרכו. אולי אמרתי לעצמי מראש שאין סיכוי, שהכל אבוד ממילא ופשוט הכשלתי את עצמי עוד לפני שהמבחן התחיל.

והנה עוד חבל שיכלתי להאחז בו והוא נשמט ממני, ועוד חבל שאני כורח בו את עצמי, סביב סביב, קושר את עצמי להוויה אחת שיש לה שם שלא מתאר בכלום את חוסר הרגש, את העוצמה של האין.

וכל מה שאני עושה נראה לי חסר סיבה. אפילו המילים שלי נראות לי כמו משהו מיותר, משהו שכבר כתבתי או כתבו לפני, סתם תוים באויר, חלקיקים שאין בהם כלום.

אבל אני יודע, זה במילים, אני כל הזמן חוזר לשם, שם הפתרון לכולנו. לא כדורים נגד דיכאון, לא אוכל, אלכוהול, סקס או כסף. מילים.

מאחריהן מתחבאות כל הכוונות והרצונות והכל בעצם. הן המנוע של כולנו.

ואולי הדרך שכל כך אהבתי, מבלי לחשוב לרגע על המטרה, אולי היא התעקלה לי יותר מידיי, שקעתי בה, עייף ולא רוצה כבר להגיע לסוף. סתם למשוך עוד קצת, לראות מה יש אחרי הסיבוב.

אני הסוף. אני מחליט על מה שקורה ואני מחליט שלא קורה כלום. זה אני שאשם, רק אני שנשאר כשנגמר היום, עושה חשבון לעצמי ותמיד מגיע לאותה תוצאה אוימה שכל הקצוות ממני והלאה.

וככה, עם כל יום המצב מחמיר ואני מאבד שליטה, אני מכניס את עצמי למצבים שאני לא רוצה לצאת מהם והם עלי עול שאני לא יכול לשאת. אי אפשר להתקדם.

ומכל הטלאים האלה שמרכיבים אותי אני נפרם בכל פעם מחדש, נשאר בחדר שלי ויודע שאסור לי, ששום תועלת לא תצמח מזה. עדיין, נשאר בחדר.

והרשת הזו שאני חי בה, הרשת שמתקיימת רק בעולם הוירטואלי הזה ומשיקה לחיים שלי יותר מידיי, כמה שלמדתי אותה. מעולם לא קיבלתי שום הצעה לעזרה מאף זר שקרא את מה שכתבתי, איך יכול להיות? אנשים קוראים זעקה והם מקליקים הלאה ממני.הם באמת מאמינים שהם לא יכולים לעזור לי? אף אחד? איך זה אחד עלום לא פנה אלי בהצעה כלשהי להציע לי אוכל, להציע לי כיוון לחפש בו עבודה או סתם כתף וירטואלית לבכות עליה.

בוא נלך מפה, אני שומע באחורי ראשי, והנה, פעם ראשונה שאני הולך אחרי הראש ולא אחרי הלב ותוך פחות מחודש זה רשמי, אני עוזב. כל ההכנות יושלמו השבוע. אני מבטיח לעצמי לסיים את הצוואה ולדאוג שהחובות שלי ימותו איתי, שכל השאר יעבור למי שצריך. ממילא אני בטוח שכבר נמאס לכולם מכל חירחורי הגסיסה המטופשים האלה על הכתוב, נגמר כבר הכוח והסבלנות לשמוע ממישהו כמה שרע לו וכמה שהוא שמח לבשר את זה לכולם.

הכל ישאר בדיוק אותו הדבר בלעדי, ריקני וקר ומלא ביופי של נחמות קטנות שלא ארווה לעולם.

זה כאילו השלמתי מעגל, כאילו ידעתי שפה זה ייגמר. פתרן קל וזול של פחדנים רפי שכל. מישהו יכול לעצור אותי?