עזבון

השנה למדתי: סקס זה רק סקס. ומילים הן רק מילים. נכון?
18/11/07 | יום ראשון

כבר יותר מחודשיים שאני מנסה לכתוב ושום דבר משמעותי לא מצליח לעבור לי מהראש אל הידיים ומשם למקלדת. אני יכול פשוט להתחיל ולזרום בכתיבה, אבל אני ממש לא הייתי רוצה שהסערה הזו שמערבבת אותי תצא כמות שהיא, מבלי שתהיה לי היכולת לרסן אותה ולו במעט.

כרגע אני חסר את הכוח הזה, להפריד, ללטש טיפה את המשפטים שרצים לי בראש, ואני יודע שאם אני אוציא אותם אני אפגע במישהו. אז אני לא כותב כלום.

והקושי הזה לכתובמוציא אותי מדעתי. אפילו לדייב שלי אני לא מצליח לכתוב את ברכת ה-יום הולדת שחל בכלל לפני שבוע. שלוש פעמים כתבתי את הברכה ושלושה פעמים מחקתי את הכל.

בפעם הראשונה זה יצא רציני מידיי ומרובב רגשנות יתר. בפעם השניה המכתב היה כל כך מצחיק שקראתי אותו בשביל הכיף עד שהבנתי שדרך הצחוק אני לא מצליח להעביר את מה שאני באמת רוצה. והשלישית הייתה, כרגיל, יותר עלי מאשר עליו.

וזה כשלעצמו, נסיון כתיבת מכתב ברכה ליום ההולדת שלך, זה מראה לי משהו: אני חוטא בהתנשאות לא פעם, מעדיף להיות מצחיק מאשר רציני ולא מצליח להיות כנה מספיק בשביל להתקרב יותר.

וזה לא פייר.

כי אני רוצה אותך קרוב יותר. רוצה שיתן לי לשחק לך בשיער בלי להתבייש, שיוכל להתרחץ לידי בלי לסגור את הדלת, שיוכל לספר לי באמת על השדים שלך מהעבר.

ושוב, אני קורא את מה שכתבתי עד עכשיו ונגעל מעצמי. לא מבין איך זה שאני יכול לכתוב דפים שלמים בגנות חוק העישון, להגיב לבלוג או שתיים באריכות, לעשות כפולה בחנות, לרוץ בחדר כושר, לעשות סיבוב בפארק. כל זה ולא מצליח להתרכז מספיק בשביל לכתוב משהו קטן מהלב לחבט קרוב. הרי זה הדבר היחיד שנשאר לי, לא? המילים שלי. ואם אני לא מצליח להפיק אותם יותר אז למה בכלל התחלתי?

אולי הכדורים שלי עובדים טוב יותר מהמצופה, אולי החומה שנבנתה מסביב לא נותנת לי לצאת.

תמונה קופצת לי לראש: אני בבית החדש עם בן הזוג המהמם שלי. הוא עם חלוק ומשקפיים יושב וקורא עיתונים ואני במטבח קוצץ ירקות לסלט. זה זמן שקיעה אבל לא רואים כלום כי יש גשם בחוץ אבל הכל כל כך נעים, לא להאמין שזה שישי אחרי הצהרים עכשיו.

יש מוזיקה ברקע, שיר החתונה של ק'ייס צ'וייס, ואני סוגר את המכסה של הסיר, עובר לידו, נותן לו נשיקה על הקרחת וניגש לשולחן, מתיישב ליד המחשב שלי ומתחיל לכתוב משהו.

אבל אני יודע שזה לא יקרה, נכון?

בוא רגע ניכנס לזה בכל זאת. לנוכחי אין שם. הבטחתי. עדיין: מה כל כך מפחיד אותו לרוץ איתי, להתמסר לרגע לקצב שלי? אולי זו הידיעה שאי אפשר לחזור אחורה. יש דברים שאחרי שאומרים אותם אין שום דרך להעמיד פנים שהם לא נשמעו. ואני לא מחכה להצהרה או להבטחה, לא לשום דבר שיציל אותי.

אבל כמה חזק כבר יכול להיות הפחד מלפגוע שבשמו אתה עוצר את עצמך, נמנע מלהרגיש לגמרי.
אל תפחד, בואו נרוץ חזק ביחד, ננסה לעוף, מקסימום נשאר באותו מקום. ויש לנו את כל הזמן שבעולם, לא? אני לא הולך לשום מקום.

אבל אני כן.

מזעזע לקרוא ולבוז ליהירות שלי באמירה הבאה, אבל: אני מריח את הסוף. לגמרי.

פתאום אני מבין כמה שהזמן שהקצבתי לעצמי היה נדיב. המטרה שלי בכל יום היא ה 25 בדצמבר, לנסות ולשרוד עד אז וזהו. ולא נראה לי שאני מצליח.

החודש האחרון הוא בסימן כושר ההדחקה שלי. ובמקריות.

המציאות דופקת על הדלת שלי כבר כל כך הרבה זמן שאני כמעט התרגלתי והפסקתי לפחד ממה שיש מאחריה.

אבל אני לא טיפש. הלוואי. אני יודע שהזמן השאול שניתן לי נגמר ממזמן וכרגע זה רק לחכות ולראות מי ינצח: המציאות על כל הזוועה הצפויה או אני, במילאנו, אוטוטו.

ולא הייתי נזכר בזה לולא פגשתי את אסף לא מזמן, כמה טוב שהוא נראה. וישר נזכרתי באקס שלו, רע ואת כל מה שהיה לי איתו.

במהלך כל מה שלא קרה שם, אז, ריחפה מעלינו הידיעה שאם זה עובד או שלא אני טס מפה לפורטוגל לשבועיים וקצת והוא יבחר מה יקרה אחר כך. והנה, גם עלי ועל הנוכחי מרחפת הידיעה על מילאנו רק שמשם אני לא חוזר. אז מה אני רוצה ממנו בעצם?

ואם הוא יחליט פתאום שאני היחיד, שאני הגבר שלו – האם אשאר?

הרי אני מת על החברים שלי, מוכן למות למענם. ועדיין, לא אשאר פה בגללם. אפילו לא הם יוכלו להציל אותי ממה שאמור לקרות בכל יום עכשיו. אז מישהו זר?

ואני אוהב אותו. שקט ולא מפחד כמו בעבר, בלי זיקוקים או בכי או אופוריה. פשוט אוהב אותו. מת על הצחוק שלו, חצי החיוך. חולה על הדרך שבה הוא מבטא מילים קשות לשמיעה, מתפלא איך הוא מטיב לאבחן אותי ("משה, אתה כל כך חד שלפעמים אתה פוצע את עצמך...") ועדיין, לא מפחד לחזור.

אז משהו רע עומד לקרות. אני ממש מרגיש איך הכדורים שלי בעיצומה של מערכה קשה שמתרחשת כולה באחורי ראשי: הכדורים נלחמים בהיגיון הטוב והנכון, הם מנסים להסות אותו, להשקיט את ההבנה שאי אפשר לחיות ככה עוד, שניצלתי הרבה מעבר למה שמותר ושעכשיו חייבים לפתור את זה איכשהו.

כלא זה אופציה ראויה. עיקולים אצל המשפחה שלי – ממש לא.

והכפתור ביד שלי, רק שיבואו, אני רוצה לראות, אני לא אלחם אבל בשניה שזה יהיה יותר מידיי אני יודע שהכפתור הזה שביד שלי יכול להעלים את כל זה. פשוט לזרוק אותו לפה, לבלוע אותו ולחכות קצת. אל מול הנשק הזה אף אחד לא ערוך.

והחולשה הזו שבהפגנת הרצון לבחור האופציה הקלה ביותר, היא כל כך מבישה, כל כך מעליבה לספר.

ובכל זאת. אין לי שום ברירה אחרת. ניסיתי עד הרגע האחרון. לא מספיק חזק, לא בכל הדרכים. אבל ניסיתי.

הוא אומר לי אתמול: למסירה חומר על עופרה חזה. זוכר את זה? בתמורה אתן חומר על דוראן דוראן. אלוהים, איפה העמוד האחורי הזה ממעריב לנוער נעלם?

ואני יודע שהוא נעלם לאינטרנט. מה לכל הרוחות כל כך משמעותי ברשת הזו שאני כבלתי את החיים שלי אליה כאילו משם תבוא לי הישועה.

וזה שאני ממשיך להתנהל כאילו אני לא פה, זה כל כך מפגר. כלומר: חתמתי מחדש על החוזה של הדירה, התעלמתי מהעובדה שהוא העלה את שכר הדירה כמעט בחצי ושכרגע המשכורת שאני מקבל קטנה ממה שאני משלם על הדירה, לא כולל הוצאות.

קבעתי תור לרופא שיניים לסדר את השן הקדמית הסוררת שלי שאני כל הזמן אוכל סרטים בגללה ובטוח שהנה עוד שניה היא נופלת. אמא הבטיחה שתעזור לי לשלם.

ויש לי תור ללייזר בגב ואני גם הולך למכון פעמיים בשבוע ורוכב בערב בפארק ועדיין, למרות שזה כבר גובל בטירוף מוחלט בהתחשב במצב הכלכלי, ממשיך עם הדיאטה; חייב להיראות טוב אחרת אף אחד לא יראה אותי. ואם לא יראו אותי אז אני יהיה לבד.

אבל פאק איט! אני ממילא לא פה עוד חודש וקצת, למה כל הבלאגן הזה? איך אני בפאניקה מכל העסק עם הבנק אם בעצם אני אמור להגיד: לכו לעזאזל! תקפצו לי!!! אני מתאבד עוד שניה וכל החובות ימחקו.

ואני איכשהו לא שם זין על כלום. אני עדיין עובד חרוץ בעבודה, עדיין יוצא עם החברים, עדיין נפגש עם הנוכחי. התקפי חרדה מטורפים, כמובן, ואני לא לוקח שום כדור מאזן, רק את הרגילים. לא רוצה להיות זומבי, רוצה ראש צלול, מחשבה ברורה. הכל יהיה בסדר, רק להמשיך ולהיות עד העשרים וחמש. הכל יסתדר אז. אבל, ואמרתי את זה מליון פעם בעבר: זה הבינתיים שהורג אותי.

והכי נורא זה כל העצבים האלה שתוקפים אותי. לאט לאט אני נהיה מטיפוס דכאוני לטיפוס מדכא.

העצבים שייחלתי להם שנים פתאום באים אלי בנחשולים עצומים שאני בקושי מרסן.

פתאום אני מבחין שהחברים שלי הם הכי מצחיקים וכשרוניים שאני מכיר ומה הם עושים איתי בכלל? אני מתנהג כאילו אני צריך כל הזמן קצת זמן לעצמי ושאין לי סבלנות אליהם. זה כל כך אדיוטי...

נכנס אלי בחור, כושי חטוב שדיבר צרפתית וניסה להסביר לי איזה תחתון הוא רוצה.

בהחלה עוד ניסיתי אבל אז הבנתי איך שאני שונא את אוזניית הבלוטות' שתקועה לו באוזן שמאל ומהבהבת תכלת בקצב לא קבוע.

אחר כך הבנתי כמה שאני חושב שזה אדיוטי להיות בעל ממון מספק בשביל לתייר לך בעולם אבל לא ללמוד אנגלית, אפילו עצמאית, ואחר כך לצפות שכולנו דוברי צרפתית מלידה. אני יודע שזה רק בראש שלי אבל כשסימנתי "לא", לשאלה הברורה משהו "אתה מדבר צרפתית", אני יודע שמשהו בעיניים שלו בז לי. לא הייתי צריך, אני יודע, אבל בכל זאת שאלתי אותו בעברית אם הוא מדבר עברית, אז שאלתי אותו בפרסית אם הוא מדבר פרסית, אחר כך שאלתי אותו בערבית אם הוא מדבר ערבית, אחר כך ביוונית ואז באנגלית (ממש הגזמתי ושאלתי אותו במבטא הכי יורקשיירי שהצלחתי לנפק מגרוני המזרחי). נאדה. הרגשתי מצוין.

אחר כך הוא ביקש הנחה על תחתון של 39 שקל וקצת התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. כשהוא הסביר לי שהוא עובד בתור שוטף הכלים של קפנטו מולי (המון פנטומימה) כבר התחלתי להפנים שאני מגזים.

מה? מה יש לי נגדו כבר?

דחפתי לפה עוד מסטיק ניקוטין שייבש לי את הצורה והתקפלתי לי בשקט על הסולם הקטן בזמן שיצא מהחנות עם תחתון קטן בהנחה של 30 אחוז. ההנהלה תפטר אותי מחר.

זו רשמית ההפוגה הכי ארוכה שהמחלה נתנה לי, ואני יודע, אני מתייחס אליה כמו אל יישות בפני עצמה, חברה לחיים ולא כאל חלק אינטגרלי ממני, מה שהיא באמת. כולה דיכאון. זה הכל.

ובהפוגה הזו אני משתנה מהר, לא יודע איך אבל מרגיש את התרחשות השינוי יותר מאת התוצאה שלו.

פתאום ירון וכל החברים מאז משעממים אותי, פתאום לא אכפת לי כל כך מה יגידו עלי אנשים, אם יתייחסו אלי רע בעבודה או בכלל מה קורה אוטוטו.

הדבר היחיד שעדיין מזיז אותי זה דגניה. והוא.

אני נזכר איך באמצע האשפוז הלכתי להרשם בקבלה ופתאום אני רואה את איתי אטיאס יושב מחוץ לדלת של דוקטור ליפניק. שרשרת כבדה מכסף, חולצה שחורה עם הדפס זהוב, ג'ינס סקיני כהה ומגפיים שפיציות. הוא ישב כשהראש שלו נשען על הידיים שנשענו עם המרפקים על הברכיים שלו ולרגע הוא הבחין בי ומשהו הבהב במבט שלו.

המשכתי כאילו כלום ודיברתי עם מי שצריך כשפתאום הוא הגיע ושאל אותה אם זה ייקח עוד הרבה זמן, היא אמרה לו שפחות מדקה. הוא עצר רגע ולשניה אחת היה שקט מוחלט, לא צלצול טלפון, לא קרקוש מדפסת, אף אחד לא דיבר. בתום השניה הוא אמר לה "אני מצטער", הגיש לה את ההפניה ויצא.

מה אני אמור ללמוד מהמקרה הזה? שכולנו לפעמים מרגישים צורך לדבר על עצמנו? שהפחד ממה אחרים שמכירים אותנו יחשבו גדול מהכוח להתמודד?

ולא הייתי נזכר בזה אם לא הייתי שומע לא מזמן רעש מוזר בכניסה לבית. פתחתי את הדלת וראיתי מישהו לבוש כמו שף מצרפת עומד ליד שלומי סרנגה שנראה כאילו יצא מקאסט של איזה אופרה והם דופקים על הדלת של השכנה שלי.

ולא הייתי נזכר בזה אם לא הייתי רואה אתמול את אלעד ואיגי מהדלת ממול בקהל של "רק בישראל". ישבתי אצל ירון, הוא התקשר ואמר שהוא משלשל אז חיפשתי בית מרקחת תורן והבאתי לו אימדיום.

ולא הייתי נזכר בזה אם לא היה שואל אותי סער אם אני הולך לפתח סרט בעקבות הקפת הכנרת על האופניים בשבת הבאה. לא, עניתי לסער, אני לא בסרט. לא טוב ולא רע. באופן שמפחיד אותי אני מודה שלראשונה מזה הרבה זמן אני מרגיש משוחרר מכל העבר שלי. התגברתי על ירון והתגברתי על כל מי שבא לפניו. עכשיו זה סתם שגרה של חברים טובים.

וזה קצת צובט בלב לדעת שהוא לא זז אפילו במעט כשירון מחבק אותי. הנה, רק לפני כמה שעות חזרתי מיום ההולדת של אפי באויטה. היו שם כל החברים שלי מפעם, כל מי שהשארתי מאחור. או שאלו היו הם שהשאירו אותי שם, זה כבר לא משנה. היה נחמד וכמעט מביך. ועם כל לחיצת יד למישהו שם הבנתי איך אני כבר פחות ופחות שם. עכשיו אני במקום אחר. אבל איפה זה?

בחודשים האחרונים יצא שפגשתי את החברות של שני האחים שלי. הבית החדש גדול ומרווח אז הן הגיעו, כל אחת בתורה, להתארח לשבת. אז הייתי שם וראיתי כמה שהן נחמדות וכמה טוב זה עושה לי לראות את האחים שלי טיפה שלווים יותר, טיפה יותר שלמים.

ואני נזכר באותה שבת שבה, ספונטנית, נסענו אני וירון, כבר הרבה אחרי הפרידה שלנו, לבקר את המשפחה. זה היה עדיין הבית הישן בצפון שכונה ד', בקומה רבעית עם כל הביוב שכמומבן זרם חופשי מעבר לכביש. אני זוכר איך שאמא שלי ואחותי נורא שמחו לראות אותו וכמה כיף היה לי להראות לו את החדר שגדלתי בו, את הבית שכל הזמן סיפרתו לו עליו. אני זוכר גם איך אחי הקטן הלך לבית הכנסת לספר לאבא ולאחי השני שמשה הביא מישהו ואני זוכר איך אבא שלי לא חזר לבית אחרי מנחה. אחרי ההבדלה, כשאני וירון כבר היינו בחזרה בתל אביב, באויטה אחרי סקס באמצע יער בן שמן, אמא התקשרה ואמרה שאני חייב להתקשר לאבא כי הוא נורא כועס ושמה שעשיתי זה לא בסדר, למרות שהיא חושבת שירון מאוד חמוד ושהוא יופי של בחור.

הטיול שבוע הבא לכנרת הוא מתנת הפרידה שירון מקדיש לי לקראת מילאנו. קצת קשה לשמוע, נכון אבל אני הולך למות וירון מחליט חודש וחצי לפני זה שאין מתאים יותר מאשר נסיעה משותפת באופניים בשביל לספק לי פינוק אחרון לפני הסוף. וזה אמור להיות ציני או משהו כזה אבל אני לא מרגיש כלום. אני אלך איתו ואנחנו נעשה את הנסיעה הזו, ממש כמו לפני שנתיים, ואנחנו נהנה ויהיה לנו כיף.

אז למה אני קורא את הפסקה האחרונה ומרגיש ריק כל כך? מה באתי להגיד? למה אני בטוח לגמרי שכל מי שיקרא את זה יחשוב שזה סתם ברברת ארכאית ומשעממת.

כתבתי שכולם יראו:

אני מה שנשאר אחרי שהכל נגמר
שואה של איש אחד, אין סוף של שאול
תהום, הרבה אחרי שגילית שהתחתית איננה
הפחד מפני החיים, ההשלמה עם הסוף המתמהמה
והידיעה, הכל כך מנחמת, שזה עדיין בשליטה
שאני עדיין מספיק בשליטה בשביל להחליט
והיכולת הזו לבחור, להפסיק בכל רגע שאבחר
היכולת הזו היא כל מה שאי פעם רציתי ותמיד היה לי
עכשיו רק נשאר להפרד.

ב 25 בדצמבר השנה זה יקרה. אלוהים יודע למה בחרתי בתאריך הזה.
אבל כשהמשפחה שלי תקום מהשבעה עלי החברים שלי ילכו למסיבת פתיחת השנה החדשה.
ואני אדע ש 2008 תהיה מקסימה ונהדרת ומוצלחת,
ולגמרי בלעדי.
וכבר דנתי במשמעות הפרסום של המילים האלה לא מעט. שיחשבו שאני צועק סתם, שאני מחפש תשומת לב, שאני נרקסיסט אקזביסטיוניסטי. שיחשבו מה שבא להם. כמעט אף אחד ממילא לא יחשוב שמדובר פה פשוט בכנות.

והתגובות, אוי, ההודעות המוזרות שקיבלתי בעקבות הטקסט הזה...
מישהו שלח לי "היי, מעניין מה שכתבת בכרטיס. אשמח להכיר! מה אוהב?"
אז אם כבר כנות: מה לכל הרוחות הוא חשב לעצמו? שהאובדנות שלי סקסית? שאם אני מתבטא ככה אז בטח אני פיצוץ במיטה? ומה בעצם ציפיתי? שאנשים יכתבו לי "לאאא! אל תמות משה, אנחנו אוהבים אותך!"

אבל דייב כבר ישב על המיטה שלי וראיתי איך הטקסט הזה לבדו גורם לו לדמוע בשקט. וראיתי כבר איך אלעד מתחיל לבנות סביבי עוד חומה שתגן עליו, קצת מרחק ממני למקרה ובאמת אלך. והם אנשים שאכפת לי מהם יותר מהכל כרגע. אז מה בעצם אכפת לי מה אחרים חושבים.
אבל אכפת לי.

הוא קרא את זה גם, אני יודע. אני לא יודע כמה הוא מאמין לזה אבל כמה מזה קשור לקצב שהוא מדבר עליו לגבי? אם ב- 27 בדצמבר אני אתעורר לצידו, האם הוא יבין שהסערה חלפה ושאפשר להשאר איתי בלי פחד?
כרטיס הטיסה שלי כבר הגיע לפני שבוע לאי מייל שלי והוא לא מספק לי שום תשובה.

כל כך הרבה שאלות שאלתי בפוסטים האחרונים מבלי שתהיה לי שום נחמה של בדיעבד, שום קלות דעת שלאחר המעשה שתגיד לי "אוי, איזה שטויות הטרידו אותי..."
אלו תמיד אותם הדברים ואותם הנושאים שאני ממחזר שוב ושוב עד הלעיסה החוזרת בהם נהפכת, הנה, כאן ממש - במשפט הנוכחי – לנושא עצמו.

בעשרים ושבע למרץ השנה אני אהיה בן עשרים ושבע. אחלה מספר.

אני לא רוצה להיות פה ושום דבר טוב לא קורה לי אישית כבר כל כך הרבה זמן שאני נוטה לראות בנחמות הקטנות את המניעים האמיתיים. כמה זמן עוד אוכל להשלות את עצמי לפני שאתעורר ואבין שדיי, נמאס כבר לכולם מכל זיבולי השכל האלה, שאני אלך או אשאר רק מספיק עם כל הטרטור הפילוסופי המטריד הזה.

ואני קורא את הכל ומבין שוב שכתבתי המון אבל לא הצלחתי להגיד מה אני בעצם רוצה.

זה כל כך עצוב. כל כך מגעיל לראות מישהו שמאבד את הדבר היחיד שהוא חשב שיש בו.

ואני רוצה שיאהבו אותי. ואני רוצה להתעורר בבוקר של העשרים ושבע במרץ ולחבק אותו ואז בערב לצאת עם כולם לחגוג ואני רוצה להכיר את החבר שיהיה לארול ולבוא לבקר את אלעד בעבודה שלו ואת דייב וסער איפה ששניהם לא יהיו.

אני לא יודע איך לעשות את זה.

לראשונה בחיי אני יודע: זה המקום שלי.

ואני לא יודע איך להשאר בו.